"זו הייתה בלנית שאני לא מכירה", משחזרת שרית את הטבילה האחרונה שלה במקווה העירוני בירושלים. "פגשתי בה בפעם הראשונה ומהרגע שנכנסתי למקווה היא התחילה לדבר איתי. כשעמדתי מולה ערומה, מכוסה רק במגבת, היא התחילה להעיר לי כל מני הערות על המראה החיצוני שלי- 'את נראית טוב', 'ואוו, את נראית ממש צעירונת' ועוד. בהתחלה חיכיתי שהיא פשוט תפסיק כבר לדבר. ניסיתי לטבול מהר אבל זה לא עזר. היא המשיכה לדבר איתי גם אחרי הטבילה ולחקור אותי על הגוף שלי- האם אני עושה ספורט כל יום ואיך זה שאני נראית כל כך חטובה. זה היה כל כך לא נעים. הרגשתי מתוסכלת שלא הצלחתי להגיד לה להפסיק, שלא ידעתי להציב מולה את הגבול. אמרתי לעצמי שהיא מנסה להיות נחמדה ומתעניינת ומצד שני הרגשתי כל כך נבוכה. רק רציתי לברוח הביתה".
שרית (שם בדוי) יצאה בסערה מהמקווה וכשחזרה הביתה פרצה בבכי. "הרגשתי מחוללת. הרגשתי שעברתי הטרדה. למה היא מרשה לעצמה להעיר לי על הגוף שלי? למה היא מדברת איתי על הגוף שלי כשאני עומדת ערומה לידה?".
לאחר החוויה המטלטלת שרית שיתפה בקבוצה ברשת החברתית בחוויה הקשה שעברה. מעבר לאמפתיה שקיבלה עלו לא מעט תגובות של נשים ששיתפו אף הן על חוויות לא פשוטות שעברו במקווה. אחת מהן סיפרה על כך שבחסות הקורונה הבלנית הכריחה אותה לטבול עם דלתות פתוחות מול דלת הכניסה של המקווה, ולאחר שניסתה להתנגד ולהתווכח הבלנית צעקה עליה. מישהי אחרת סיפרה שאחרי שנעדרה מהמקווה במשך תקופה הבלנית תחקרה אותה מדוע לא הגיעה ואם עברה הפלה. עוד מישהי סיפרה על הערות שקיבלה על כך שעלתה במשקל וכן הלאה.
"דווקא בגלל מידת הצניעות הנהוגה בענייני הטבילה", מסבירה הרבנית שרה סגל-כץ, "כאשר אישה הולכת לטבילה לבד ונמצאת ערומה עם הבלנית, כשם שהאישה יכולה לחוש מוגנת בשל היחס האישי, כך גם מתאפשרת סיטואציה שבה לא יהיו עדים אחרים במקרה של חציית גבולות. לכן יהיה גם קשה מאוד לטפל בזה. צריך להנכיח את החוק למניעת הטרדה מינית גם במקווה, תוך התאמת השפה לסיטואציות האפשריות במרחב זה. זה חייב להיות הן במודעות ולימוד של הבלניות והן במודעות של הטובלות". הרבנית סגל כץ היא מורת הלכה, מדריכת כלות וזוגות ובלנית. ממקימי מרכז "גלויה" וממקימות קבוצת הפייסבוק "טובלות בנחת".
בנסיבות הקיימות כיום פעמים רבות טובלות שחשות חוסר נוחות מאמירות של בלניות מעדיפות שלא להתעמת עם הבלנית או להתלונן אלא לחפש מקווה אחר לטבול בו. "במקווה ליד הבית שלי הייתה בלנית שכל הזמן נתנה לי ציונים על הטבילה. הייתה אומרת לי דברים כמו- 'את טובלת יפה' או 'נראה שקל לך לטבול, אולי תמשיכי לטבול עוד? תטבלי לא רק שלוש אלא שבע פעמים'. משום מה זה גרם לי להרגשה לא טובה שלא ידעתי להסביר", נזכרת נירית (שם בדוי). "חשבתי שאגיד לה משהו אבל אז ויתרתי על זה ופשוט לא חזרתי לטבול שם יותר. בסוף פשוט הלכתי למקווה אחר. ולא סיפרתי על זה לאף אחת".
הזכות לטבול לבד
בספטמבר 2016 קבע בג"ץ שכל אישה תוכל לטבול לפי אמונתה, בלי פיקוחה של בלנית. פסיקה זו ניתנה חרף ההתנגדות של הרבנות הראשית, לאחר מאבק ממושך של נשים רבות שדרשו אוטונומיה על גופן ושמירה על זכותן לצנעת הפרט. אולם גם לאחר מתן פסק הדין, המשיכו המועצות הדתיות והרבנות להערים קשיים על נשים המבקשות לטבול ללא פיקוח של בלנית. בלניות רבות, במיוחד בערים הגדולות הונחו לשכנע נשים להמשיך ולטבול תחת פיקוח. בנוסף, גם אם ההלכה והחוק מאפשרים זאת, נשים רבות עדיין אינן מודעות לאפשרות או בוחרות בכל זאת להיעזר בנוכחותה של בלנית. לכן חשוב שתהיה לבלניות את הרגישות והידע הנדרשים על מנת להתמודד עם האחריות הנלוות לתפקיד.
הנוהג הרווח כיום במקוואות המוסדרים הוא שישנה בלנית האחראית מטעם המועצה הדתית על תפעול המקווה ותפקידה, בין השאר, לעמוד מעל הטובלת ולאשר את כשרות הטבילה. ברור כי עצם העמדה של בלנית הניצבת מול אישה חשופה פיזית ולעתים קרובות גם נפשית, היא עמדה מורכבת שיכולה לעורר אי נוחות. מרבית הנשים איתן שוחחתי אשר חשו שהגבולות שלהן נפרצו במקווה, ציינו שהרגישו שזה נעשה בתום לב ולא מתוך כוונה לפגוע, אלא שההערות שספגו נגעו באזורים מאוד אינטימיים והן הרגישו שחדרו להן למרחב האישי והפרטי.
אחד ההסברים לסיטואציות אלו זה העדר הכשרה מתאימה לבלניות בנושאים של אתיקה, גבולות וטריגרים לפגיעות מיניות. עובדה שמאוד מטרידה את הרבנית שרה סגל-כץ: "אני בלנית מתנדבת מעל 11 שנה. מעולם לא פגשתי במרחבי המקווה שלט שמזכיר את החוק להטרדה מינית או איזשהו שלט אחר המסביר על חשיבות הגבולות. יש כאן תחום שהוא פשוט ולכאורה אמור להיות נהיר בהבנה של יחסי עבודה ומרות. הבעיה היא שהמקווה הוא שירות מטעם המדינה אך עוסק בסוגיה דתית. עם זאת, דווקא שם הסוגייה הזו נדרשת שבעתיים כיוון שיש במקווה יחסי כוחות גופניים מאוד. העירום הוא חלק מהסיפור של הטבילה.
"אף על פי שהלכה למעשה אין חובה בנוכחות בלנית כסמכות דתית, באופן אבסורדי- דווקא זו המבקשת להיצמד לשולחן ערוך כלשונו ולא לפרשנויות שלו, היא זו שמסתכנת יותר מן הבוחרות לטבול לבד. בפועל הנוכחות של הבלנית כרשות מפקחת מבחינה דתית שונה מהבלן במקוואות של הגברים בהם הוא מתפקד רק כמתפעל המקום ולא כבעל סמכות דתית. כמובן שהמצב במקוואות הגברים בעייתי לאין ערוך מבחינת סכנת הפגיעה המינית, ודרוש שם טיפול מעמיק דווקא בשל העובדה שטובלים באופן קבוצתי ורב גילאי. מדהים לראות כמה משקיעים בשנים האחרונות בחינוך של צוותי רפואה בסוגיות כאלה ואילו המרחב של המקווה לגמרי מופקר".
מים סוערים
בעבור נשים רבות, נוכחותה של אישה נוספת, זרה, בשעת הטבילה, מערימה קושי רב. ישנן נשים המבקשות לטבול ביחידות כי הן מרגישות שהטבילה היא רגע אינטימי שאין בו מקום לנוכחות אדם זר או שהן חוות פער בין המשמעות הרוחנית האישית של הטבילה לעובדה שהיא מתרחשת במרחב ציבורי. אצל חלקן מדובר בעמדה עקרונית לפיה הטובלת אוטונומית, וכפי שאין עליה פיקוח חיצוני הבוחן ומשגיח על קיום המצוות האחרות שלה, כך היא אינה זקוקה להשגחה בקיום מצווה זו. אך ראוי לתת את הדעת והלב לנשים שחוו פגיעה או טראומה מינית שעבורן המפגש עם הבלנית מהווה טריגר ועשוי להיות מטלטל באופן מהותי. עבור מי שחוותה פגיעה מינית, הטריגרים המציפים את הטראומה יכולים להתעורר מכל מילה ואפילו ממבט מסוים, גם כשהוא נטול מטען שיפוטי.
"לאחר פגיעה מינית הגוף, הנפש והתודעה מאוד דרוכים. יש חוויה קיומית של תחושת סכנה ודריכות תמידית לקראתה. כיוון שבאמת בעבר הייתה חוויה מסוכנת וטראומטית", מסבירה נעמה פלסר, פסיכותרפיסטית גופנית המתמקדת בפגיעות מיניות וטראומות גוף ונפש וממנהלות קבוצת הפייסבוק "טובלות בנחת". "כתוצאה מכך, כל סיטואציה המעוררת תחושת פלישה היא טריגר עבור נשים שנפגעו. גם אם המקווה באופן אובייקטיבי לא פוגעני עבור נשים שאין להן רישומי כאב וטראומה קודמים. לנשים שנפגעו המפגש עם הבלנית עלול להיות טריגר והטראומה עלולה להתעורר ולצוף. אישה שעברה פגיעה מינית ועומדת כשהיא חשופה לגמרי מול הבלנית, בעלת הסמכות, המביטה בגופה במבט חודר ומורה לה מה לעשות- עלולה לפרש את הסיטואציה כפלישה אסורה למרחבה הפרטי", אומרת פלסר ומוסיפה: "יכול להיות שיבוא רב או בעל סמכות במועצה הדתית ולא יבין בכלל מה הבעיה, אבל חייבים להבין שעבור נשים שנפגעו המקווה עלול להיות מרחב ממש מטלטל. אני בטוחה שאין אף בלנית שמתעוררת בבוקר עם רצון לפגוע בטובלת, אבל חוסר מודעות ועצם המעמד עלול ליצור את זה בין אם הן רוצות ובין אם לא".
נשים רבות שחוו פגיעה מינית מתמודדות גם עם אשמה וביקורת פנימית נוקשה. המפגש עם ההלכה בכלל והלכות הטבילה בפרט עלול לעתים להפוך למצע לטורדנות כפייתית (OCD) בהקשר ההלכתי. "הבלנית והמשטור סביב הטבילה עלול להרחיב ולהעצים את התופעה של הטורדנות הכפייתית במקום לצמצם אותה", מסבירה פלסר, "לנפגעות רבות יש פצע פתוח ביחס לסמכות. פעמים רבות הפוגע היה אדם בעל סמכות ביחס לנפגעת, מישהו עם יחסי כוחות מולה וצריך למתן את המפגש עם הסמכותיות במקווה. במיוחד כיוון שהיא לא נחוצה. צריך להתמקד בעיקר ולא בטפל".
כיצד ניתן לעשות זאת?
"אם הבלנית תהיה מודעת לבעיה ותצמצם את המקום שלה ותחזק את החוויה הפנימית העצמית של הטובלת, שהדברים נעשים בשליטתה ומתוך בחירה שלה, זה יכול להקל מאוד. הבלנית לא צריכה לחקור את הטובלת מתי עשתה בדיקה והאם שייפה את הציפורניים, ולא לתת לטובלת ציון ולומר משפטים כמו- 'טבלת טוב הפעם'. אנחנו רוצות לחזק את המודעות הפנימית של הטובלת, להחזיר לה את השליטה, לתת לה תחושה של חירות".
פלסר אופטימית לגבי פוטנציאל השינוי האפשרי בנוגע למקוואות ואף חולמת שנגיע למצב בו המקווה יהפוך למרחב ריפוי עבור נפגעות תקיפה מינית. "תדמייני את זה שהמקווה יהיה מרחב בטוח ומחזק. בתוך המים אפשר יהיה להרפות את השרירים מהדריכות שלהם. מרחב הטבילה יהפוך למקום בו ניתן להשיל זיכרונות כואבים, מקום של התמרה. לטבילה במקווה יש המון פוטנציאל ויש מקומות שמשכילים כבר עכשיו ליצור את התנאים שיאפשרו טבילה בטוחה ונעימה, בעיקר ביישובים. החירות וההכלה שהבלניות שם מאפשרות היא משמעותית מאוד גם עבור נשים שלא חוו פגיעה, ועל אחת כמה וכמה לנשים עם רקע של פגיעה".
קשר של סוד
אחד מהמנהגים החשובים ביותר סביב הטבילה הוא השמירה על הסודיות, המסתורין והפרטיות. אין אישה שאין לה סיפורים על הפעלולים שעשתה כדי שאיש לא יידע לאן היא חומקת לעת ערב ומהיכן שבה בשיער רטוב. לרוב, הנשים גם לא משוחחות ביניהן על המתרחש במקווה. אחת הבעיות הנובעות מכך היא העדר האפשרות לעבד את החוויה ולשתף. במקרה של פגיעה האישה נשארת עם החוויה הקשה לבד. "כשפגשתי את בעלי סיפרתי לו בדמעות מה קרה ובהמשך שיתפתי גם את אמא שלי", משחזרת שרית. "פתאום אמא שלי שיתפה אותי בסיפורים על מפגשים לא נעימים שהיו לה עם בלניות. זה פתח בינינו שיחה בה היא סיפרה שהיא בחרה להבליג על אותן ההערות שספגה, כי לא חשבה שאפשר אחרת ולא היה לה עם מי לדבר. היא גם חשבה שהבלניות עשו את זה בכוונה טובה, שהן סתם מפטפטות ולא מבינות. אני לא מבינה איך הן לא קולטות שבעצם הסיטואציה בה אני עומדת עירומה מול מישהי שמבחינתי היא סמכות דתית מפקחת, כמו נציגה של הרב, לכל אמירה או הערה מתלווה כוח שמפר את המאזן".
לתוך הוואקום הזה של העדר שיח סביב הטבילה במקווה, נכנסו בסערה בשנים האחרונות הרשתות החברתיות. השיח שהתעורר ברשתות סדק את חומות השתיקה הבצורות ואף סייע לנשים להתאגד ולהוביל תהליכים, עד כדי שינוי חקיקתי המאפשר להן את החירות לבחור האם הן רוצות לטבול בנוכחות בלנית או לבד. השיח ברשתות הוא שאפשר לנו למחות לאחרונה כשהחליטו לנעול את המקוואות רק בפני נשים בערב יום כיפור. אך מעל לכל, האפשרות לשתף בקבוצות סגורות כאשר אישה חווה פגיעה או הטרדה במקווה, לעבד את מה שחוותה ולשמוע מנשים אחרות שקרו להן מקרים דומים- היא משמעותית מאוד. בנוסף לקבוצות ייעודיות לנושא כמו "טובלות בנחת" שעניינה הוא שיפור חווית הטבילה עבור הטובלות, ישנן גם קבוצות סגורות לנשים דתיות העוסקות בגוף ומיניות. אחת מהן, נקראת "לגעת, לאהוב" והיא הוקמה לפני שבע שנים על ידי מיטליה ערוסי ומאפשרות לשתף גם בנושאים של פגיעה והטרדה הקשורות לטבילה.
ערוסי, שהיא גם מנהלת הקבוצה, מספרת שאחת לחודש בערך עולה פוסט שקשור לפגיעה במקווה. "כמובן שרוב הנשים שהיו אתמול במקווה לא יכתבו על כך פוסט. הכל עבר בשלום ואין מה להרחיב", אומרת ערוסי. "אבל הרבה מהפוסטים שכן נכתבים מתארים חוויות קשות של הטרדה וחדירה לפרטיות. רגעים במפגש עם הבלנית שהכניסו אותן למצוקה. יש נשים שחוות את המפגש הזה כמביך ואף כמשפיל. למשל אחת הטובלות סיפרה על כך שהתעניינה אצל הבלנית מדוע בכל פעם מחדש הבלנית וחברותיה מניחות שהיא כלה. הבלנית השיבה לה- 'בגלל שאת נראית צעירה, רזה וחתיכה' ואחר כך פירטה בהרחבה מה במראה שלה גרם לה לחשוב כך. הטובלת הייתה המומה וחשה אי נוחות מהגילוי שהבלנית בוחנת אותה בפירוט. ליל הטבילה הוא ערב לא שגרתי. לעיתים זה ערב שמועד לפורענות", אומרת ערוסי, "הבלניות צריכות לזכור שהנשים עושות לרוב מאמצים רבים כדי להצליח להגיע למקווה למרות עומס החיים והמשימות. כדאי שהבלניות יצאו מנקודת הנחה שבאנו משדה קרב, וגם אם אין לנו טראומות מהעבר להרבה מאוד נשים המעמד הזה הוא לא קל והן צריכות להיות רגישות מאוד".
