כשיעקב חזר לארץ כנען לאחר עשרים שנות גלות בבית לבן בחרן, פעולתו הראשונה הייתה קניית חלקת שדה סמוך לשכם:
וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם… וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה (בראשית לג, יח־יט)
רכישה זו מעוררת שתי שאלות. ראשית, מדוע מכל ערי כנען הלך יעקב דווקא לשכם? מלבד מערת המכפלה שנועדה לקבורה, לא נודעה לנו רכישת קרקע בארץ כנען פרט לשכם. ניכר שבקניית חלקת השדה התכוון יעקב להשתקע בשכם. אך מדוע שם?
שנית, כאשר חמור ושכם בנו באו אל יעקב בעקבות מעשה דינה, הציע חמור: "בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם, שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ" (לד, ט־י). בני יעקב השיבו בחיוב להצעתו, בתנאי הבא: "אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם, אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לכֶם כָּל זָכָר. וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ" (שם, טו־טז). הם אף שדרגו מצידם את הצעת חמור, או לפחות ביטאו במפורש את משמעות הישיבה יחד: "וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד".
יעקב נכח במעמד זה ולא מחה על הצעת בניו להיות לעם אחד עם יושבי שכם. אומנם בני יעקב דיברו אל חמור ואל שכם במרמה, אולם יעקב לא היה שותף למזימתם, וכשנודע לו עליה הגיב במילים קשות: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ" (שם ל). עד יום מותו לא מחל יעקב לשמעון ולוי, ואף קילל אותם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (מט, ה־ז). האם יעקב הסכים אפוא להצעת בניו? האם תמך ברעיון ההשתלבות עם אנשי שכם על מנת להפוך "לעם אחד"?
תשובתי היא שאכן כן, זו הייתה תוכניתו של יעקב. אך כדי להבין זאת, יש להקדים הקדמה קצרה אודות שם המקום "שכם".
הכתוב מספר שיעקב בא "שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם". מהמשך ספר בראשית אנו יודעים על מקום ששמו שכם, שבו רעו בני יעקב את צאן אביהם (לז, יב). מקובל להניח שהעיר שאליה הגיעו יעקב ומשפחתו נקראה שכם. כך פירש רש"י על פי הגמרא: "שלם בגופו, שנתרפא מצליעתו; שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון; שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן". אולם הרשב"ם פירש אחרת. לא שיעקב היה שלם, אלא שהעיר נקראה "שלם": "שָׁלֵם, עיר[ו של] שְׁכֶם", דוגמת "חֶשְׁבּוֹן, עִיר סִיחֹן" (במדבר כא, כו).
פירוש הרשב"ם מתקבל על הדעת, שהרי לא מסתבר שהכתוב יתאר את יעקב כמי שהגיע "שלם בגופו ובממונו" לעיר שלא ביקר בה מעולם, ולא נודע שפניו היו מיועדות אליה. עיר זו הייתה מקום מגוריו של שכם בן חמור, ומסתבר שלאחר רציחתו נקרא המקום על שמו. לחילופין, ייתכן שחמור בנה את העיר וקרא אותה על שם בנו עוד בחייו, כפי שקין בנה עיר וקראה על שם בנו חנוך. הפסוק המספר שאברהם עבר בארץ "עַד מְקוֹם שְׁכֶם" אינו סותר את ההבנה הזו, שכן התורה כינתה את האזור "מקום שכם" על שם העתיד – ולכן נאמר "מקום שכם" ולא "עיר שכם", כי עדיין לא הייתה עיר כזו.
בתקופת האבות היו בארץ כנען לפחות שתי ערים בשם שלם: שלם של מלכי־צדק בימי אברהם, שהיא ירו־שלם, ושלם של שכם. מקומות שונים בעלי אותו שם מצויים בתנ"ך. כך אנו מוצאים את הגִלגל באזור אלוני מורה (דברים יא, ל) וגם "בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ" (יהושע ד, יד), וכן היו יותר מ"קדש" אחת (דברי הימים־א ו נז, סא). סביר להניח שבין שתי ערים בעלות שם אחד היו קווים משותפים וזיקה הדדית, וכשם שבשלם עירו של מלכי־צדק עבדו לאל עליון, כך גם בשלם עירו של שכם.
לאור זאת ניתן להבין מדוע בחר יעקב להשתקע דווקא במקום זה. עם חזרתו מפדן־ארם היה עליו למצוא מקום להתיישב בו עם משפחתו, כיוון שבינתיים לא סר לחברון, לבית אביו. ייתכן שעדיין חשש מעשו, משום שבעת בריחתו מפני אחיו הבטיח הקב"ה רק להחזירו "אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת", אך לא נענה לבקשתו של יעקב שישיבנו בשלום אל בית אביו. מסתבר שיעקב הבין שמלאכת ההשלמה עם עשו מוטלת עליו, ובחר לעת עתה לא לסור לארץ מגורי אבותיו אלא להתיישב באזור מרוחק יותר.
אם כן, טבעי הדבר שהוא יבחר בעיר שאמונת תושביה הייתה קרובה יחסית לאמונתו. אזור שכם גם היה עדיף לצורך מחיה ומרעה, כעדות הכתוב כעבור זמן, שאחי יוסף הלכו "לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" (לז, יב). בחירה זו משמעותית במיוחד מפני שיעקב יצטרך למצוא נשים לבניו, ובדרך העולם יישאו בני יעקב נשים במקום שבו יגורו. לכן בחר לדור בעיר שלם העובדת לאל עליון, והסכים להצעת חמור שיתחתנו איתם, אך בתנאי שתושבי העיר ימולו עצמם. משמעות התנאי מבחינתו של יעקב הייתה שאנשי שכם יתגיירו.
כך ניתן להבין גם את דברי חמור ושכם לתושבי עירם, "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ" (לד, כא), במובן חברתי־תודעתי: 'האנשים הללו אף הם שלמיים כמונו', כלומר בעלי תודעה 'שלמית', שהיא האמונה באל עליון, המשותפת לערים ששמן שלם.
היסטוריה אלטרנטיבית
ניתן רק לשער כיצד היו נראים פני ההיסטוריה אילו תוכניתו של יעקב להתמזג ביושבי שכם הייתה מתממשת. הוא אכן התכוון לכך, אבל ההשגחה הא־לוהית הכריעה אחרת; במקום שדרך העיר שלם ייאחזו יעקב ובניו בקרב עמי הארץ, ואולי ישפיעו וימנעו מהכנענים מלהידרדר, חורבן שכם הביא להיפרדותם ולבידולם של בני ישראל מארץ כנען ותושביה. לכן כה זעם יעקב על מעשם של שמעון ולוי. לא זו בלבד שהם רצחו את אנשי העיר שלא היו מעורבים בחטיפת דינה, אלא גם חיבלו בתוכניותיו להתנחל יחד עם יושבי הארץ.
אומנם חששו של יעקב מהשמדה פיזית לא התקיים – כי ה' הפיל "חִתַּת אֱ־לֹוהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (לה, ה) – אבל החשש הראשון התממש במלואו. ריחם של יעקב ומשפחתו הובאש בעיני הכנענים, וההוכחה לכך היא שבניגוד לאבותיו אברהם ויצחק, יעקב לא כרת ברית עם אף אחד מיושבי הארץ. אומנם ליהודה היה רֵע עדולמי, חירה; אך הלה לא היה בן בריתו כענר, אשכול וממרא בני בריתו של אברהם, ואף אבימלך בן בריתו של אברהם ויצחק. משפחת יעקב נשארה מבודדת בארץ כנען, עד שלבסוף ירדה למצרים.
את האשמה בהתרסקות תוכניתו לגייר את אנשי שכם, ובכך להרחיב את מעגל המאמינים וליצור כן נרחב בארץ כנען לעם ה', הטיל יעקב על שמעון ולוי: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי". בעקבות הטבח בשכם, המשיך יעקב, ניצבת עתה סכנה חדשה בפני המשפחה: "ואֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (לד, ל). תחילתו של הפסוק היא זעזוע מוסרי עמוק: היאך אוכל עתה לקרב את הבריות לשכינה? הרי דרכו של ה' היא לעשות צדקה ומשפט, והנה שמעון ולוי אינם הולכים בדרך ה' ומחללים שם שמיים במעשיהם, עד ששמו של יעקב מעלה סירחון באף הבריות. סופו של הפסוק עוסק באיום הקיומי שנשקף עתה לחייהם של בני יעקב, שאמורים היו לרשת את הארץ שהובטחה לאברהם, ועתה עלולים יושבי הארץ להשמידם.
כך נסתם הגולל על רצונו של יעקב להתנחל בארץ יחד עם יושבי שכם ה"שלֵמיים". מן הצד השני, הגלגל המשיך לנוע במורד הדרך גם אצל יושבי כנען. אלה הידרדרו לשפל המדרגה עד שנתחייבו כליה, עד שלימים ציווה ה': "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים כ, טז). המסורת של מלכי־צדק בעבודת אל עליון דעכה ונעלמה עם השנים, ואת מקומה תפס פולחן הבעלים על כל תועבותיו. אולי שמעון ולוי הם שהכו מכה אנושה את עבודת הכנענים לאל עליון, בהורגם דווקא את תושבי "שלם", מרכז האמונה.
