ירושלים ובייג'ינג החלו בשבוע שעבר לציין שלושה עשורים לכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן, אף שהמועד המדויק של האירוע החשוב יחול רק בשנה הבאה. נשיא המדינה יצחק הרצוג שוחח בטלפון "באווירה חיובית וידידותית" עם עמיתו הסיני שי ג'ינפינג, ובהודעה משותפת שפרסמו אחר כך צוין כי שני הנשיאים דנו בהזדמנויות להעצמת הקשרים הדו־צדדיים בין שתי המדינות. הם אף הזמינו זה את זה לביקורים הדדיים "לרגל ציון הדרך החשוב".
נשיא סין הזכיר דרך אגב שאביו המנוח של הרצוג, הנשיא השישי חיים הרצוג, היה הנשיא הישראלי הראשון שביקר בסין לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים. הנשיא יצחק הרצוג ציין שהוא גאה בחלקו של אביו באירוע ההיסטורי. בשיחה אף דובר על ועידת החדשנות המשותפת שאמורה להתקיים בקרוב בירושלים.
היחסים שקיימו שתי המדינות לפני החלפת השגרירים היו עכורים למדי. ישראל הצעירה קיימה יחסים טובים דווקא עם המדינה הסינית האחרת, טאיוואן, שסין הקומוניסטית מאוד לא אוהבת, בלשון המעטה. אף שישראל הזדרזה להכיר בסין העממית כבר בינואר 1950, הסינים הפגינו יחס עוין למדינת ישראל וביכרו על פניה את מדינות ערב ואת ארגון הטרור אש"ף.
במרוצת השנים המצב התהפך. היחסים עם טאיפיי התקררו והיחסים עם בייג'ינג התחממו, כתוצאה מסדרת החלטות שנבעו מאינטרסים ביטחוניים ומדיניים. לפי הדעה הרווחת, הצעדים הראשונים לשינוי במדיניות הסינית כלפי ישראל החלו בשנות השבעים. פרסומים זרים ייחסו תרומה מכרעת לשינוי במדיניות הסינית ולקידום היחסים לאיש העסקים היהודי שאול אייזנברג, שהיה מעורב בעסקאות ביטחוניות חובקות עולם וניצל את קשריו עם סין הקומוניסטית לשיפור היחסים עם ישראל.
ואולם סדרת פרסומים של פרופ' יצחק שיחור, מרצה למזרח אסיה באוניברסיטה העברית, יחד עם מסמכים שפרסם ארכיון המדינה, מעשירים את הידע שלנו על מארג האינטרסים שבזכותם נרקמה לאיטה מערכת היחסים עם סין. אלו מאירים זווית נוספת על קידום היחסים ועל תרומתם של ארה"ב ושל הסכם השלום עם מצרים לקשרים המתהווים.
פרופ' שיחור מונה מגוון גורמים פנימיים וחיצוניים שהובילו לשינוי יחסה של סין לישראל. בין השאר הוא מזכיר את הסכסוך הסיני־סובייטי ואת חולשתה הצבאית של סין בימים ההם. לאלה הצטרפו ההתפתחויות המדיניות לאחר בחירתו של מנחם בגין לראשות הממשלה וביקורו המפתיע של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים, היום לפני 44 שנים. חתימת הסכם השלום בין ישראל לגדולה שבמדינות ערב פתחה בעיני הסינים, כמו גם בעיני ישראל, חלון הזדמנויות לשינוי מערכת היחסים.
בסוף שנות השבעים הייתה סין שרויה במשבר כלכלי ומדיני חמור, וב־1979 התגלתה חולשתה הצבאית במלחמה שהכריזה על וייטנאם. יחסיה עם בריה"מ, כביכול שותפה לחזון הקומוניסטי, התאפיינו ביריבות על מוקדי השפעה בזירות שונות, כולל במזרח התיכון. על סמך העדויות שחשף פרופ' שיחור במחקרו הוא מעריך שכבר בתחילת שנות השבעים העלה הדיפלומט האמריקני הבכיר הנרי קיסינג'ר, בעת "ביקורו הסודי" בבייג'ין, את הרעיון שישראל יכולה לסייע לסין הן מבחינת הידע הצבאי והן מבחינה טכנולוגית ביריבותה מול בריה"מ. ההצעה שבה ועלתה במהלך שנות השבעים, אולם הסינים דבקו בתמיכתם בעמדה הערבית. החלטתו האסטרטגית של אנואר סאדאת לבוא לירושלים והמשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים אפשרו להנהגה הסינית לשנות כיוון.
1979 זכורה בישראל כשנת החתימה על הסכם השלום עם מצרים, אבל באותה שנה נחתם גם הסכם כינון היחסים בין ארה"ב לסין. בפברואר 1979 ביקר בוושינגטון סגן ראש ממשלת סין דנג שיאופנג, שהיה אמון על יחסי החוץ של המעצמה. במהלך הביקור ההיסטורי העלה נשיא ארה"ב דאז ג'ימי קרטר את האפשרות שסין תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים.
ההצעה של קרטר עלתה לאחר חודשים ארוכים של גישושים ובדיקה של שיתופי פעולה אפשריים – ביטחוניים, מסחריים ומדעיים. בין השאר נבחנה יוזמה להזמנת משלחת מדענים סינים למכון ויצמן, ואזרחים ישראלים או מיופי כוח של המדינה יצאו לשם כך בחשאי לסין. לקלחת הדיפלומטית הצטרף, בברכת ראש הממשלה בגין, גם נשיא רומניה ניקולאה צ'אושסקו, שפנה אף הוא לסינים בבקשה לפתוח דף חדש ביחסים עם ישראל (צ'אושסקו כבר הפגין את יכולות התיווך שלו בתרומתו להזמנת נשיא מצרים לירושלים).
סין הגיבה בחיוב לקיום יחסים לא רשמיים, והטילה וטו על כינון יחסים רשמיים; אך ההצלחה החלקית החלה לשאת פירות. פרופ' שיחור מציין שהסינים היו מעוניינים בקשרים ביטחוניים, חקלאיים ומדעיים; האמריקנים דיווחו שהסינים היו מוכנים להכיר במדינת ישראל. באחד המברקים אף מצוטט דנג שיאופנג כאומר ש"מכל עמי העולם, ליהודים ולסינים האהבה הגדולה ביותר למולדתם". בגין הגיב תמיד בקורת רוח על אמירות כאלו.
ואולם, הסינים סירבו לסגת באופן פומבי מתמיכתם באש"ף וחששו מפרסום המגעים בין ישראל לסין. בייג'ינג התעקשה על סודיות מלאה של מערכת היחסים ואף סירבה לאפשר לבעלי דרכון ישראלי להיכנס לגבולותיה. הפתרון לכך היה פשוט למדי: חברי משלחות ישראל הורשו להיכנס בהצגת דרכון זר או ללא החתמת דרכון.
מערכת היחסים החשאית עוררה שאלות בצמרת ההנהגה הישראלית. שר החוץ משה דיין צינן מעט את ההתלהבות וטען שיש "להימנע ממצב שבו בושה היא להתחבר איתנו, הן מבחינה מעשית והן עקרונית". לטעמו, הכבוד הלאומי היה עניין עקרוני אך לא פחות מכך גם מעשי. דיין דחה לחלוטין את הפתרון של אי החתמת הדרכון כלל, "אולם בלית ברירה אפשר בנתינות אחרת, ובלבד שתהא אותנטית".
הסינים מצידם הציבו שלושה תנאים לכינונם של יחסים דיפלומטיים מלאים: נסיגת ישראל מחבלי יש"ע ומזרח ירושלים, הכרה במדינה פלסטינית והפסקת התוקפנות הישראלית. אלו כמובן תנאים שישראל לא הייתה יכולה לקבל. בדיעבד, כפי שציין פרופ' שיחור, התנאים הללו התבררו כתירוץ או כניסיון להרוויח זמן.
מערכת היחסים החשאית בין ישראל לסין ידעה עליות ומורדות. אולם לאחר יותר מעשור, בתקופת כהונתו של יצחק שמיר כראש הממשלה, נפתח בה פרק חדש, גלוי ואופטימי. מארג מורכב של אינטרסים, הקשורים בעמדתו של שמיר במלחמת עיראק הראשונה וברצונה של סין להשתלב בוועידת מדריד, אפשרו כינון רשמי של יחסים דיפלומטיים בין המדינות.
בשורה התחתונה, לדברי שיחור, סיפורה של ברית ישראל־סין מדגים יפה כיצד מערכת מורכבת של אינטרסים הדדיים בין המדינות מאפשרת פריחה ביחסים, עניין חשוב במיוחד בעידן שבו וושינגטון ממלאת תפקיד הפוך מזה שמילאה בתקופות קודמות – מפעילה לחץ על ישראל להתרחק מההשפעה הסינית ומביעה חשש מתמיד מזליגה של ידע ביטחוני וטכנולוגיה לסין.
הרשימה מתפרסמת בשיתוף עם מרכז מורשת בגין
