דף הבית מס' 1 התפרסם בגיליון מקור ראשון של ה' בכסלו תשע"ב, 1.12.11. בפינה החדשותית שבו, שכונתה אז "מד הגאולה", דווח אודות ההכרעה השלטונית לשפץ את גשר המוגרבים הזמני במקום לבנות גשר קבע. "ביום ראשון כבר נערכו במשטרת ישראל למבצע מהיר של הריסת גשר המוגרבים הזמני המוביל להר הבית ובניית גשר קבוע במקומו", נכתב כאן, "ואולם ראש הממשלה מנע זאת ברגע האחרון. תוכניות לגשר חדש מצויות זמן רב ומהנדס העיריה קבע כבר מזמן שהגשר מסוכן מאוד, אך העבודות התעכבו בשל מגעים שניהל המוסד עם בכירים ירדניים. החלטת נתניהו השבוע נבעה מלחץ כבד שהפעילו עליו הירדנים והמצרים. הללו הזהירו מהתפרצות מהומות נגד ישראל בארצותיהם כתוצאה מהרס הגשר. גם הנשיא פרס יצא בחשאי לירדן ביום שני ונועד עם מלך ירדן, בין השאר בעניין גשר המוגרבים".
בפינה ההיא צוטטה גם שיחה קצרה בין ותיק פעילי הר הבית, הרב יוסף אלבוים, לבין נתניהו. הפגישה התקיימה בעת ניחום אבלים על אביה של שרה נתניהו, שמואל בן ארצי, שנפטר שבועות אחדים קודם לכן. פעילי ההר הגיעו לנחם את אחיה של שרה, חגי, ופגשו בפינת החדר את ראש הממשלה. הרב אלבוים בחר לספר לנתניהו שהוא חבר בתנועה לכינון המקדש. "אתם באמת רוצים לבנות את המקדש?", שאל ראש הממשלה, ואלבוים השיב בחיוב.
נתניהו ציין שתוכניות המקדש כבר מצויות בספר יחזקאל, ואלבוים הזכיר לו את דברי הרמב"ם שמכיוון שתוכנית המקדש של יחזקאל איננה מובנת דיה, בית המקדש השני נבנה שלא לגמרי על פי דברי הנביא התנ"כי. אלבוים העריך שבעזרת הטכנולוגיה והידע המדעי של המאה ה-21 כבר יהיה אפשר לבנות את הבית השלישי על פי תוכניתו של יחזקאל, וראש הממשלה השיב לו: "התוכניות, ברוך ה', נמצאות, אבל לא זו הבעיה".
עשור חלף. ב-2011 עלו להר הבית כ-8,000 יהודים שומרי מצוות ולעומתם כ-370,000 תיירים ויהודים גלויי ראש, יחס של 1:45 לרעת היהודים הדתיים. ב-2021, עד סוף אוקטובר בלבד ולמרות סגרי הקורונה של ראשית השנה, עלו להר יותר מ-27 אלף יהודים חובשי כיפה אולם פחות מ-17,000 תיירים ויהודים שאינם בעלי חזות דתית. נכון, בעיקר בגלל הקורונה.
ישיבה עגומה שנכחתי בה כעיתונאי ערב ראשית פרסום המדור אמרה הכול. כעשרה מפעילי ההר, כולם מבוגרים ממני בשנים רבות, התכנסו מתוסכלים במשרדי נאמני הר הבית במרכז ירושלים. גרשון סלומון היה אז כבר אחרי 21 שנות הרחקה מההר (הוא הורשה לשוב ולעלות ההרה רק ב-2019, אחרי 28 שנות הרחקה), יהודה עציון מנה אז שבע שנות הרחקה שלו מההר והרב יוסף אלבוים היה אחרי שנתיים של הרחקה מהמתחם – עונש על ראיון שלו בערוץ 7. המשטרה לא אהבה את הריאיון כי השתמע ממנו שבהר קיים כולל הלכה – מידע שעלול להרגיז את הוואקף, ואלבוים סולק מהמתחם. מלבדם נכחו בחדר מורחקים נוספים למשך תקופות ממושכות. יהודה גליק שמורחק כיום היה מורחק אף אז למשך חצי שנה ולעוד שנה וחצי לאחר המפגש ההוא.
היאוש בחדר היה גדול. מדובר היה בבכירי העולים להר, והנה כל אלה מורחקים מהמקום הקדוש בעולם ללא הגבלת זמן, ללא צו ברור וללא נימוק שאפשר להתמודד איתו בכלים משפטיים או פוליטיים. התחושה – הקשה – הייתה שהמשטרה הצליחה לרסק את שאריות הפעילות למען הר הבית. המחשה לגודל התסכול אפשר היה לקבל מההצעות שהועלו במפגש. בין השאר הוצע שם לעתור נגד המדינה בעניין הרחקתם לבית הדין הבין-לאומי בהאג.
נכון, גם היום מורחקים יהודים מההר על מעשים של מה בכך והמשטרה מוסיפה להתעמר ולהציק, ובכל זאת המציאות הנוכחית במקום הזה שונה בכל מובן מזו ששררה אז. זה מתבטא באין-ספור היבטים שונים אבל קודם כל בגיל הפעילים הממוצע. בין 2011 ל-2021 ירד הגיל הממוצע של פעילי ההר בעשורים רבים. בסוף 2012 נוסד ארגון "חוזרים להר" שהזרים דם צעיר לפעילות בהר וסביבו, בעיקר קהל של נערי גבעות. בסוף 2013 נוסדה מהכיוון ההפוך תנועת סטודנטים למען הר הבית. המייסד – צעיר לא דתי מעמק יזרעאל, קצין ביחידה 8200 בשם תום ניסני. אלה ואלה מילאו את תאי המעצר בקישלה, לא חדלו מלאתגר את משטרת הר הבית והעלו את ההר על ראש שמחתם ועל סדר היום הציבורי, התקשורתי והפוליטי אחרי עשורים ארוכים של קשר שתיקה בנושא.
ההתנקשות ביהודה גליק בסוף 2014 העניקה גם היא – בהפוך על הפוך, כרגיל בהר – רוח גבית משמעותית נוספת למאבק, וכמותה רצח השוטרים בהר ב-2017, משבר גלאי המתכות שפרץ אחריו ואף סגירת ההר הממושכת במהלך מבצע "שומר החומות" בשנה האחרונה. קרוב לאלפיים עצורים, מעוכבים ומורחקים יהודים נרשמו בהר לאורך העשור שחלף, אבל המאמץ העיקש נושא פרי אט-אט. אחד מסימני השינוי הוא מבואת ההר. ב-2011 וגם שנים אחר כך היא נראתה כמו כניסה לבית מעצר אבל בשנים האחרונות קיבלה חזות של מרכז מבקרים. או נאמר נכון יותר: שילוב של מרכז מבקרים עם מוקד הכנסת אורחים מדגם מירון.
יהודי חובש כיפה שהגיע ב-2011 וגם שנים אחר כך לכניסה להר זכה למעמד מפוקפק של חשוד, אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. שוב ושוב נדרשנו להמתין עד בוש בכניסה כאשר תיירים חולפים על פנינו ונכנסים בחופשיות. שוב ושוב הוזעקו כוחות יס"מ לכניסה כדי לדכא כל מחאה קלה שבקלות מצדנו על האפליה הבוטה הזו. החוויה המפוקפקת של ספיגת צעקות מעוברים ושבים חרדים למטה בעודנו מיובשים בכניסה, צעקות משוטר הסף במבואת השער וצווחות של נשות מוראביטאת בהר לעברנו למעלה, על ההר, היו יותר מדי עבור רוב מוחלט של ציבור העולים הפוטנציאלי והוא הדיר רגליו מההר.
אבל מלחמת התשה של כמה מאות פעילים עקשנים השתלמה וסללה, על גבם שלהם, את הדרך הממוסדת לרבים. המצב איננו מושלם כמובן והעוולות מתבצעות בהר ובמבואותיו גם כיום בסיטונאות, ובכל זאת בכניסה להר ניצבת כיום פרגולה ובה כיבוד קל ושתיה חמה וקרה. תצלום אוויר עצום של הר הבית מוצב בה, וגם דגם ענק של המקדש לטובת מדריכי העולים (גם הם תרומתו של העשור הזה), תמונות של אבן השתייה וספריה עם מיטב ספרי הקודש העוסקים בהר.
זה לא בגלל שמשטרת ההר נתקפה ברצון טוב, ממש לא. היא פשוט הבינה בדרך הקשה ובמחיר תדמיתי כואב מאוד מבחינתה שאת פעילי הר הבית – שאותם היא פגשה לא רק במסוף הכניסה להר אלא גם בבתי המשפט, בוועדות הכנסת ובאולפני השידור – אי אפשר עוד לרמוס או לנפנף. היא הבינה טוב מכולם שלא מדובר עוד בשולי השוליים של החברה ושהציבור הישראלי כבר איננו מוכן לסבול התנהלות של קג"ב בלב ישראל הדמוקרטית.
ואכן, התמורה הגדולה באמת בעניין ההר נרשמה בדעת הקהל. סקר שנערך בקיץ האחרון בידי פרופ' יצחק כץ עבור עולם קטן גילה ש-58% מהציבור היהודי בישראל תומך במתן חופש פולחן ליהודים בהר לעומת 24% בלבד המתנגדים לכך.
כשהעורך והבעלים לשעבר של מקור ראשון, שלמה בן צבי, הציע לי ערב תשעה באב תשע"א לכתוב את הדף הזה, לא ידעתי מה אוכל לחדש בו בכל שבוע. והנה חלף עשור, ועל פי חשבוני נכתבו כאן קרוב למיליון מילים בעניין המתחם המקודש בעולם. בתוך המהפך העצום הזה ההולך ומתהווה, בתוך מהלך שקשה לתפוס את ממדיו ושאנו מצויים עוד בעיצומו, הדף הזה ביקש ומבקש – מלבד הצורך החשוב לבער את הבורות בנוגע לקודש הקודשים של האומה ולהוות תזכורת שבועית למציאות השערורייתית בו – לשמש במה לפריקת התסכול המצטבר של פעילי ההר בדרך הארוכה והמפותלת המעפילה אליו.
אלו נרמסו בידי כל הרשויות. אף לא אחת מהן הושיטה להם-לנו אי פעם סעד. בתוך כל המהומה שסביב המקום הקדוש בעולם דף הבית תובע את עלבונו של ציבור העולים המתרחב ודורש את הכבוד המגיע לו. עד לא מזמן לא עמד לרשותו אפילו המעט הזה, האפשרות לספר על העוול הנורא שהמדינה עוללה לו. עשר שנים אחרי היציאה לדרך, נראה שרבים כבר יודעים על כך.
