פיגוע הירי הקטלני ביום ראשון השבוע, שבו נרצח אליהו קיי ז"ל סמוך לשערי הר הבית, התרחש על רקע ערעור תחושת הביטחון ברחבי הארץ בכלל ובירושלים בפרט בתקופה האחרונה. זה מספר שבועות מתמודדים התושבים היהודים במזרח ירושלים עם ירי זיקוקים, השלכת אבנים ובקבוקי תבערה, והפרות סדר חוזרות ונשנות.
ברחוב הגיא בירושלים, אחד מצירי ההגעה המרכזיים לכותל המערבי, מורגשת שגרה מתוחה. בשבוע האחרון נראים שם פחות תיירים, אם כי הם לא נעלמו לחלוטין. לוחמי מג"ב המוצבים באזור חמושים היטב, ערוכים להתלקחות שעלולה להתפרץ בכל רגע. בין החנויות הערביות וניחוח הקטורת העולה מהן, הלוחמים החמושים וטרקטורוני פינוי האשפה המפלסים את דרכם בין הסמטאות – גם בחורים צעירים חובשי כיפה סרוגה הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף. תלמידי ישיבת עטרת ירושלים (לשעבר עטרת כוהנים) עושים את דרכם בין מגוריהם ברחוב הגיא ובין בית המדרש במבנה המרכזי של הישיבה, הבולט בנוכחותו בלב הרחוב הערבי.
בימי מתיחות, התלמידים והרבנים חשים ביתר שאת את החשיבות הגדולה של נוכחותם במקום. "אנחנו נמצאים פה מתוך חזון של שיבת עם ישראל לארצו, וכשיש אירועים כאלה כואבים ומצערים זה דורש התייחסות והתמודדות", אומר הרב אבישי צרויה, ראש הישיבה הנוכחי. "אבל מעבר לכך זה גם מחזק את ההבנה למה המפעל הזה של לימוד התורה דווקא כאן חשוב כל־כך, ונותן כוח להמשיך".
הרב צרויה הגיע לישיבה כבחור בשנה א', ומאז במשך שלושים שנה חייו נסובים סביב העיר העתיקה. "הישיבה קיימת פה יותר מארבעים שנה", הוא אומר, "כשבסיס הרעיון שלה הוא לימוד תורה וגידול תלמידי חכמים ואנשי מעשה מחוברים לתורה. וזה קורה מתוך החיבור הקרוב כל כך להר הבית ולמקום המקדש".
דגלי ישראל ובית מדרש שוקק חיים הם מראה חריג ברובע המוסלמי. בשונה מישיבות ציוניות וחרדיות שממלאות את הרובע היהודי ואת ירושלים כולה, עטרת ירושלים רחוקה מבתי כנסת ומבתי מדרש אחרים.
"החלוקה לרבעים היא פילוח ישן מימי המנדט", אומר על כך הרב צרויה, "אנחנו לא רואים את העניין הזה. מבחינתנו העיר העתיקה וירושלים כולה הן מרכזיות, מקומות שנמצאים בלב מדינת ישראל. זה לא שאנחנו יושבים במקום מבודד, רחוק מכל שאר המדינה. כשיוצאים מכאן דרך שער שכם אתה בתוך כביש 1, רבים מהציבור החרדי מגיעים לכותל משכונות גאולה ומאה־שערים דרך רחוב הגיא, הרכבת הקלה עוצרת סמוך לכאן. מדובר בדרך גישה מרכזית".
המפתח שנשמר
ישיבת עטרת ירושלים שוכנת במבנה ההיסטורי של ישיבת תורת חיים, שנוסדה בשנת 1887 ונאלצה לעזוב את המקום לאחר מאורעות תרצ"ו ותרצ"ט. בהיכל המרכזי שמור מסמך שנכתב ביידיש ובו תמונות של ישיבת תורת חיים אחרי פוגרום שעברה, ובקשה המופנית ליהודים בארה"ב לתרום לשיקומה.
בעת שחרור העיר העתיקה חשו לרחוב הגיא בכירי צה"ל, ובהם חיים הרצוג, ראש אמ"ן בדימוס ולימים נשיא מדינת ישראל. תושב מקומי ניגש להרצוג, נתן לו מפתח ואמר לו: "שמרתי על הישיבה שהייתה כאן, הנה המפתח". על אחד הקירות ניתן לראות כיתובים מימיה של ישיבת תורת חיים, וחלק מהריהוט הישן נשמר אף הוא.
"זכינו לחזור למבנה ההיסטורי ולהמשיך פה את מפעל התורה, להשמיע קול שהופסק ולהעמיד תלמידים שמצויים בכל שדרות העשייה – קצינים בכירים בצה"ל, אנשי חינוך ועוד, שצמחו כאן מתוך בניין של תורה", אומר הרב צרויה. "מעבר לכך, המיקום של הישיבה מאפשר לאנשים אחרים להסתובב בבטחה, להרגיש רגועים כשעוברים מכאן לכותל. ככל שהישיבה תהיה גדולה יותר, תהיה יותר נוכחות יהודית ברחוב. הנוכחות שלנו גורמת גם שהעירייה מתחשבת יותר במקום, התשתיות טובות יותר, כוחות הביטחון נמצאים פה יותר. אם היה פה רק איזה מוצב קדמוני בלי נוכחות, אף אחד לא היה עובר פה. הנוכחות שלנו משפיעה על כל האזור".
הרב צרויה, שגדל ברעננה, הוא אחד מתלמידים רבים שהגיעו מרחבי הארץ ללמוד בעטרת ירושלים, נדבקו בחיידק הירושלמי וגרים כיום בסביבות העיר העתיקה. "מאז שהגעתי לפה זה המקום שלי. חוץ משנה אחת במרכז הרב ותקופת הצבא, אני תמיד סביב המקום הזה. אחרי החתונה גרנו ברובע המוסלמי והיום סמוך אליו, בשכונת מעלה־הזיתים". מעלה־הזיתים מצויה במרחק כמה דקות הליכה מבית העלמין המפורסם בהר הזיתים. לפני כשבועיים הותקפו תושביה היהודים, כאשר תושבים מסילואן הסמוכה רגמו באבנים ובקבוקי תבערה את מתחמי המגורים היהודיים, תקפו באלימות משפחה שנסעה באזור וירו זיקוקים לעבר חלונות הבתים.
הרב אבישי צרויה, ראש הישיבה: "המיקום של הישיבה מאפשר לאחרים להסתובב בבטחה, להרגיש רגועים כשעוברים מכאן לכותל. אם היה פה מוצב בלי נוכחות, לא היו עוברים פה"
ירושלים, שמורגלת לתקופות מתוחות בחודש הרמדאן ובעיתות מלחמה, טרם נרגעה ממבצע שומר החומות, שלֻווה באלימות ובהתפרעויות ברחבי הארץ. "שומר החומות היה קו פרשת המים", אומר הרב צרויה. "כל מי שגר בעיר מעורבת, חווה את זה שמשהו השתנה בחברה הערבית. הרבה ערבים נמצאים במקום אחר מבחינת היחס למדינה. אנחנו לא נמצאים כעת בעוצמה של שומר החומות, אבל כן יש עלייה במקרי זריקת אבנים וירי זיקוקים. מאז שומר החומות יש יותר התרסות והצקות כשהולכים ברחוב, שומעים הערות למיניהן. זה היה אירוע ששינה את התודעה של מי שחי לצד יהודים".
בעיניו, גם המצב הפוליטי משפיע על המתח הביטחוני. "ההרכב החדש של הקואליציה הביא לכך שלציבור הערבי ולמפלגות שמייצגות אותו, שאינן אוהדות של מדינת ישראל, יש יכולת לקבוע מדיניות שמשפיעה על החיים של כולנו, וזה מעביר שדר מסוים לחברה הערבית".
הרב צרויה גדל כאמור ברעננה, אבל אימו נולדה בעיר העתיקה, וסבו וסבתו היו דור שביעי בעיר. היום הוא ממשיך את המסורת המשפחתית. לצד המתיחות, הרב צרויה מתאר גם שגרה של נורמליות בין הישיבה לשכניה הערבים. "רבים פה יצרו לאורך השנים יחסי שכנות וכבוד עם הישיבה. יושבי החנויות מכירים אותנו, וביום כיפור האחרון אחד הסוחרים הגיע לתקן לנו תקלה בחשמל. לא פעם מבקשים עזרה בקריאת מסמכים בעברית. אנחנו לא מדברים בינינו על הנושאים המדיניים, אלא חיים יחד".
השוטרים ואנשי הביטחון הרבים המשרתים בסביבה, נכנסים מדי פעם לישיבה לצורך התרעננות קצרה מהמשמרות הארוכות. בתוך המבנה ממתינה להם פינת קפה וכיבוד קבועה. בצל האירועים הקשים, תלמידי הישיבה ורבניה מתבקשים לנהוג בימים אלה במשנה זהירות. ההנחיה היא שלא לצעוד לבד בדרך שבין הפנימייה לבית המדרש, אלא בזוגות או בשלשות. "אנחנו לא מקילים ראש בנושא הביטחוני, אלא מתייעצים וקשובים להוראות של גורמי הביטחון", מדגיש הרב צרויה. "זה תנאי הכרחי לקיום המפעל שלנו כאן". שני שלטי הנצחה בתחילת רחוב הגיא, לנרצחי פיגועים שהתרחשו כאן, מספקים תזכורת קבועה לנפיצות.
משרדי הישיבה וחלק מחדרי המגורים של התלמידים שוכנים סמוך לכותל הקטן, במבנה ששמו בית דנון. הוא נרכש בשנת 1908 מהרב צדיק דנון, עולה מבוסניה שרצה לגור קרוב ככל האפשר למקום המקדש כדי להיות קרוב לעבודה שתתחדש בו לכשייבנה. בעלייה לגג המבנה, כיפת הזהב של מסגד אל־אקצה נראית קרובה ומוחשית במיוחד. מהצד השני נראים בתי הרובע המוסלמי והרובע היהודי. במאורעות תרצ"ו ניטש הבניין מחשש לחיי תושביו, אך הבעלות בו נותרה בידי משפחת דנון. עם הקמת הישיבה, חזר המבנה לידיים יהודיות.
"אנחנו לא לוקחים משהו ממישהו אחר", מבהיר מנכ"ל הישיבה אלי רוזנבאום, "המבנים שהישיבה יושבת בהם היו תמיד בבעלות יהודית, הם ננטשו ואנחנו חזרנו אליהם". רוזנבאום היה גם הוא תלמיד בישיבה, ולפני כחודש חזר אליה בתפקיד המנהל. "הבנייה פה בבית המדרש ובחדרים היא בנייה עתיקה. אין פה מרחבים כמו בישיבות אחרות, והתלמידים לא זוכים למדשאות או לאזורים פתוחים. מי שבא לכאן זה מי שיש בו אהבה לירושלים. היא מחזיקה פה את הישיבה, וזה גם מה שהחזיר אותי לכאן בתפקיד ניהולי".
חברותא עם המאבטח
אלעזר סוויסה לומד בעטרת ירושלים כבר תשע שנים. הוא נולד ברובע המוסלמי, אך בגיל צעיר משפחתו עברה צפונה. היום הוא גר עם אשתו בבית ויטנברג, השוכן גם הוא ברחוב הגיא, בלב הרובע המוסלמי. בית ויטנברג נרכש בשנת 1882 על ידי משה ויטנברג, סוחר יהודי מרוסיה, שקנה את הבית מהפטריארכיה הלטינית תמורת סכום של 500 נפוליאון זהב. עם נטישת הבית בפרעות תרפ"ט הוא אוכלס במשפחה ערבית, וזו התגוררה בו עד לשחרור העיר העתיקה בשנת תשכ"ז. באותה שנה התקשו הדיירים לשלם את שכר הדירה, והמבנה פונה. כיום דרים במקום אברכי הישיבה.
לדברי סוויסה, בעבר המתח סביב הישיבה היה גבוה יותר. "לפני תשע שנים, כשבאתי לישיבה, תקריות ברחוב היו יותר שגרתיות", הוא נזכר. "לא פעם היו מכות ברחוב, אחרי שקבוצת נערים הייתה הולכת מולנו ומתחילה תגרה. אנשי מג"ב היו מתערבים ומרגיעים את השטח. היום זה פחות קורה בשגרה, יותר בתקופות מלחמה או מתח ביטחוני. כוחות הביטחון למדו להשתלט על האירועים האלה, וגם אם המתח מורגש – הוא לא זולג לכדי מעשה בשטח. מדי פעם יש אירועים, הערות שנזרקות או שמסמנים משהו בידיים מולנו, אבל אנחנו לומדים להתעלם. הם מחפשים תשומת לב, ואם אתה נותן אותה – הם מבחינתם מנצחים".
כמי שאחראי לקבל את פניהם של תלמידי י"ב שמגיעים לבדוק את הישיבה לקראת השנה הבאה, סוויסה יודע למנות את מעלותיו של המקום. "הייחוד של הישיבה הוא עצם היותה פה, זה מה שמביא תלמידים שרוצים להיות כאן. הקשר לירושלים, החיבור לעיר העתיקה, הרוח הגדולה שיש פה, המסורת, אלה דברים שהישיבה מעצימה, ומי שגדל פה מרוויח את זה".
בעיני יחיאל דובינסקי, תלמיד שנה חמישית בישיבה, אירוע קשה כמו זה שהתרחש השבוע "מאפס אותנו לגבי המקום שאנחנו נמצאים בו. בכל פעם שהנושא הביטחוני עולה, זו תזכורת שאנחנו מצויים במקום שמצריך זהירות. מצד שני זה מחזק גם את תחושת השליחות ואת ההבנה של הערך בזה שאנחנו כאן. אנחנו תמיד בתיאום עם כוחות הביטחון, וזה מוכיח את עצמו. אם זה כל כך חורה לאויבינו שיש פה יהודים, זה מחזק אותנו בהבנת החשיבות של לימוד תורה דווקא כאן".
ביום רביעי בשבוע שעבר, מחבל בן 16 דקר בסכין בסמוך לפתח הישיבה לוחם ולוחמת מג"ב. השניים נפצעו קל ובינוני, ומי שהעניקו להם טיפול רפואי ראשוני היו תלמידים בישיבה שמתנדבים בתפקידים שונים במד"א, ובשל כך נושאים איתם ציוד מתאים וידע רפואי ראשוני.
"תלמיד נכנס לישיבה ואמר שהיה פיגוע, וכמה בחורים שיודעים לעזור מיהרו למקום לסייע ולטפל", מתאר דובינסקי. "ברגע הראשון זה באמת קצת מערער אותך. מהר מאוד אתה רואה את המשטרה מגיעה ועושה את העבודה, שומרת על האזור. פה בישיבה לא נתנו לזה לשבור את האווירה. קצת אחר כך בית המדרש חזר לשגרה. החברים מחזקים אחד את השני. זה מחזק את האחדות, המעורבות, ומזכיר לנו מה אנחנו עושים פה".
"השוטרים מגיעים לכאן במהלך היום", מוסיף דובינסקי, "ויש גם מאבטחים אזרחיים שמלווים אותנו ואת תושבי הרובע המוסלמי. יש לי חברותא עם מאבטח כזה, שלוקח הפוגה בסיום העבודה ומגיע ללמוד תורה".
"יש פה הרבה יופי", מסכם דובינסקי. "האווירה טובה, הרבנים, המסגרת, היחס והמעטפת שכל תלמיד מקבל כדי שנוכל לשבת ללמוד תורה בביטחון, מתוך שליחות. נוכחות המשטרה ניכרת ובולטת. אנחנו זוכים להיות קרוב למקום המקדש, להתעמק בתורת הרב קוק שמבררת את התפקיד והשליחות שלנו בדור הזה ובמקום הזה. יוצאים מכאן אנשים שהמטרה שלהם בחיים זה כלל ישראל, שמחפשים איפה אפשר לתרום. אנחנו לא לוקחים שום דבר מאף אחד, אלו מקומות שהיו של יהודים. במבנה הזה התקיימה ישיבה לפני 120 שנה. החזרנו לחיים את הרוח שהייתה פה".
