זוכרים את אלי קיי ז"ל: "הוא היה הנחשון של המשפחה"

שלוש תמונות של ירושלים העתיקה תלויות בסלון ביתה של משפחת קיי במודיעין. הר הבית בימנית, חומות העיר העתיקה באמצעית, וקשת רובינסון בשלישית. על כיסאות כתר נמוכים, בני משפחתו של אליהו (אלי) קיי ז"ל – ההורים אבי ודבורה והאחים כתריאל, חנן ונעמה – מעלים את ירושלים על ראש אבלם. שלוש תמונות משורטטות ביד אומן בשחור־לבן ומעוטרות בכתמי צבע ירוקים, צהובים וכתומים, הפכו לתפאורה שאין מתאימה ממנה לאבל על אלי. שהרי ירושלים היא מרכז הסיפור, תמיד הייתה. המקום שבו עבד אלי יום־יום והמקום שבו נגדעו חייו בפיגוע סמוך לשער השלשלת. על קיר אחר תמונה ישנה של ארבעת ילדי משפחת קיי, זורחים מאושר. "אנחנו ארבעה אחים ותמיד נהיה ארבעה", אומר לי כתריאל, בעברית מתובלת במבטא דרום־אפריקני. "אנחנו לא באבלות עליו, כי הוא כבר במקום טוב יותר".

זה סיפור עצוב על ילד יפה שאהב את הארץ מאוד, והיא, איך נאמר בעדינות, פחות אהבה, כי ככה זה, אדמה לא יודעת לאהוב. אדם הולך בירושלים ופתאום סכין, ופתאום רובה, ופתאום אקדח, מפלחים את גופו, ופתאום אין אדם. אדם מתוק ומאיר וטוב עיניים היה ואיננו.

כתריאל מחפש את המילים הנכונות כדי לתאר את הקשר של אלי לארץ ולעם ישראל. "עזבי דתי־לא־דתי, תפילין־לא־תפילין, יש נשמה, נו, עמוק עמוק בפנים". המורשת בעבעה לו בדם, והוא היה קשור אל הארץ ואל בני אברהם, יצחק ויעקב. "זה היה בדי־אן־איי שלו", הוא נוחת על המילים שחיפש. "אלי אהב אנשים, אהב בני אדם, אהב את הארץ ואת האדמה".

ב־2016, אחרי שלמד שנה באוסטרליה, הגיע אלי לארץ כדי ללמוד בישיבה בקריית־גת. הוא היה הנחשון של משפחת קיי, שלימים עלתה בעקבותיו ארצה. אחרי שלמד בארץ כשנה וחצי, התגייס לצה"ל. הוא הגיע לכאן בהחלטה ברורה להתגייס והיה מחובר מאוד להיסטוריה, מספרים לי בני המשפחה. אלי התעקש להגיע לצנחנים, ואף שהפרופיל שלו היה נמוך מהנדרש, הוא הצליח בסופו של דבר לחבוש את הכומתה האדומה. "הוא עשה את הקסם שלו והמ"פ שלו משך אותו אליו, אמר לו נו בסדר, בוא אחריי", מספר כתריאל וחיוך עולה על פניו. "הוא חטף ירי מרגמות, יצא לקורס מ"כים, סיים בהצטיינות וטיפל כמו גבר בחיילים שלו", הוא מסכם בשלוש שניות את השנים של אחיו במדי זית.

מה זה מחובר להיסטוריה, אני שואלת, וכתריאל מספר לי שהספר "אדוני ראש הממשלה", ספרו של יהודה אבנר – דיפלומט ישראלי ויועצם של חמישה ראשי ממשלה, שחייו היו קשורים בסיפורה של מדינת ישראל – היה אחד הספרים האהובים על אלי, ודפיו בלו מרוב שימוש.

"שתביני", אומר לי כתריאל, "הגענו ממדינה ממש יפה, לא חסרים מקומות מדהימים אחרים בעולם. אבל החיבור של אלי לחלקת הארץ הקטנטונת הזאת היה משהו שונה, בנשמה, כי הוא ידע שזה שלו. אנחנו לא מצפים שהפן הפוליטי ישתנה מחר, אנחנו גם לא משפחה פוליטית. מה שחשוב לנו זה שאנשים יעשו משהו בחיים שלהם שיאיר את העולם. כי אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואנחנו מתפללים שהקב"ה ישפיע על מי שמנהיג את המדינה ועל העם ועל כל האוכלוסייה המורכבת שיש פה. המציאות שאנחנו חיים בה עכשיו לא נכונה, לא יכול להיות שאנשים יחיו פה בפחד. אנחנו לא מדברים כמובן על להעיף את הערבים, אבל זו הארץ שלנו ואנחנו מצפים שהממשלה תגיד שזה קודם כול מקום של יהודים, ושיהודים צריכים לחיות פה בלי פחד, ושלא מקובל עלינו שיקרו דברים כאלה".

מנהיג טבעי

ב־11 החודשים של משפחת קיי בארץ הם חווים עדיין חבלי קליטה, עוד לא שוחים בשפה, בטח שלא בנבכי הבירוקרטיה הישראלית ומבוכיה. דבורה, אימו של אליהו, שמעה על האסון בתקשורת. היא ראתה את תמונתו של אלי ברשת ומיהרה לבית החולים. נורא כמו שזה נשמע. כשהגיעה לבית החולים לא ידעה לאן לגשת. היא הלכה באשר הלך בנה, אבל כשגורלו נקשר בקשר של דם למקום הזה, בשעות הקשות של הבלבול והבהלה וההלם, אף אחד לא ניגש אליה לקבל את פניה, להחזיק לה את היד. חנן, שמשרת בחטיבת הנח"ל, עלה על אוטובוס לבדו בדרך לירושלים.

אלי חצה אלפי קילומטרים כדי לשוב אל הבית שלו, ובכך חרץ את גורלו, אבל כידוע "המדינה" כישות לא תמיד יודעת להחזיר אהבה. מזל שאנשים כן. "אנחנו, הישראלים, צריכים ללמוד מכם", ניגשת אישה שלא מכירה את משפחת קיי לנחם את דבורה. "אני משתתפת בצערכם הכבד", היא אומרת ברוך ומחזיקה לה את היד.

האישה מבטיחה לאם האבלה שמחר בוודאי יגיעו עוד ישראלים לנחם. רק אתמול נטמן אלי באדמה ואנשים לא רוצים להפריע בימים הראשונים של השבעה, היא מסבירה. היא משתתפת בצערה של דבורה ודבורה משתתפת בצערי כשאני מספרת לה שגם את המשפחה שלנו פילח כדור, לא רחוק ממקום הירצחו של אלי, והחדר כולו טובל בצער עמוק ונורא. היא מישירה אליי מבט ושואלת: "ואיך אתם? האם מצאתם נחמה? למדתם לחיות עם החוסר?". מאיפה אתחיל להסביר, ועוד באנגלית רצוצה, ומה הטעם, הרי היא כבר תגלה הכול לבד: איך געגועים מתבגרים ומה קורה לנפש שסוחבת על כתפיה געגועים שאין להם מנוחה, איך החוסר לובש פנים אחרות בכל שנה, איך הכאב מכה בסיטואציות חדשות בעוצמות משתנות, איך הוא מרצד בעיניים גם בלי סיבה נראית לעין, או איך הוא מפתיע ברדיו כששיר שאהב מתנגן פתאום. ובכלל, מה אני יודעת על כאב של אימא שקוברת את ילדה היפה? אני לא יודעת דבר, אני לא רוצה לדעת דבר.

עוד לא מלאה שנה לשבתה של משפחת קיי בישראל וכבר הם הצטרפו למשפחת השכול. "אבל מזל שאנחנו פה", אומרת לי דבורה באנגלית, רואה את חצי הכוס המלאה בסיטואציה הקשה הזאת. "אני לא יכולה לדמיין אותנו יושבים בדרום אפריקה ושומעים ממרחק כל כך גדול שהבן שלנו נפצע ונרצח. טוב שאנחנו פה, וטוב שאנחנו ליד הילדים האחרים שלנו. להיות הורים זה אומר להיות בטוב וברע".

האח, כתריאל: "הגענו ממדינה ממש יפה, לא חסרים מקומות מדהימים אחרים בעולם. אבל החיבור של אלי לחלקת הארץ הקטנטונת הזאת היה משהו שונה, בנשמה, כי הוא ידע שזה שלו"

כשהפרמדיק שטיפל באלי מגיע לנחם, בני המשפחה מבקשים לשאוב ממנו כל רסיס מידע שהוא יכול לספק על הדקות האחרונות של אהובם. מאיפה המחבל הגיע? במשך כמה זמן הוא היה לבד? האם הייתה לאלי כיפה על הראש? הוא סבל? הוא מת במקום? אנחנו, אנשי כוכב הלכת ארץ, מנסים למצוא נקודות אחיזה בקונקרטי, בממשי, באדמה.

אחרי שאלי השתחרר מצה"ל הוא רצה לשמור על המדינה, גם בלי נשק, לגעת באדמה, ולכן הלך לעבוד בחקלאות. שנתיים הוא עבד בעוטף עזה, ואז הפך לרכז צוותים במשק. פרד אדן, שמרכז את תוכנית רעות לליווי חיילים בודדים בקיבוץ בארות־יצחק, מספר על אלי שהיה מנהיג טבעי, תמיד מרכז העניינים. "הוא היה מאוד חד בדברים שהוא רצה, ידע מה נכון ומה לא, אבל ידע להבהיר ברוגע ובחן, לא לבוא עם פטיש חמש קילו. תמיד עזר לכולם, הצליח לסחוף אחריו, וידע לפרוש את חסותו על חיילים אחרים שהיו אבודים ומבולבלים. אולי זו אנקדוטה טיפשית, אבל היא זכורה לי היטב: לאלי הפריע שהסביבה החיצונית של המגורים לא הייתה נעימה, ואנחנו מאילוצי תקציב העדפנו לשפץ את פנים החדרים. בלי לומר הרבה הוא אסף קצת כסף מכל החיילים האחרים. יום אחד אני מגיע ורואה עציצים וחלוקי נחל בכל מיני צבעים, בלי להתריס, בלי לכעוס ולשדר 'הנה אני יכול לעשות מה שאתה לא יכול', הוא פשוט עשה".

נחמה מהארץ

"ואז הגיע אלינו אלי עם החיוך הגדול שלו", מתארת שרה טרנר מקיבוץ בארות־יצחק, ולרגע אחד בתוך האבל אור ממלא את פניה. יחד עם בעלה אלעד וילדיהם הקטנים שימשו הטרנרים משפחה מאמצת לאלי ששירת בצה"ל כחייל בודד. היא משפחה אבל לא משפחה, מחפשת מקום מדויק להניח את האבל שלה ולא בדיוק מוצאת. היא לא יושבת על כיסא נמוך ואין בחולצתה קרע, אבל היא קרועה ושפופה גם בלי אלה. "אבא של אלי אמר לי חצי בצחוק שאני צריכה לשבת איתם, ואני באמת מרגישה ככה. אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי היה לספר לבת שלי מה קרה. היא הייתה מחכה לבואו בכל שבוע, וכשהיה בא הייתה מחבקת ומנשקת אותו ולא עוזבת. אלי היה אח גדול בשביל הילדים שלי. כשהייתי מעירה לילדים שהם משתוללים מדי, אלי היה חלק מהמהומה, כמו עוד ילד שובב בבית".

"אלי היה ציוני נלהב", ממשיכה שרה, ואני חושבת לעצמי שאין כבר ציונים בגיל הזה, בטח שלא נלהבים כל כך. ציונים נלהבים הם בני חמישים, שישים, אבל אלי היה ציוני נלהב בן גילי. לפעמים אין כמו מבט מבחוץ כדי לראות מה שאנחנו כבר קהי חושים אליו. רגע אנחנו דומעות יחד וברגע השני צוחקות. היא ראתה אותו הופך אט אט לישראלי, גדל, מתבגר פה ומכה שורשים. וכשהיה מגיע לקיבוץ להתייעץ איתה גם אחרי שעבר לגור בדירת שותפים בירושלים, לא הייתה גאה ממנה. "אלי אהב את החיים וידע ליהנות מהם. זכינו להיות בית בשבילו. רק עכשיו אנחנו מבינים את המשמעות הגדולה לנו, לאלי, לבני משפחתו – של לאמץ חייל ולהיות לו למשפחה".

מן השמיים תנוחמו, אני מברכת את אבא של אלי בברכת האבלים ביציאה מהבית. "אני לא ממש מבין את הברכה הזאת", הוא אומר לי. "הנחמה שלנו לא תבוא מהשמיים אלא מהארץ, מהאנשים שמחבקים אותנו פה. מלמטה, לא מלמעלה". צודק, אני אומרת לו, ומתקנת את עצמי: "אני מקווה שתרגיש את החיבוק העוטף ביותר, כי כל כך הרבה אנשים איתכם ברגע הקשה הזה. אני מקווה שתמצאו בזה נחמה כלשהי".

בשולי הדברים מהמקרה הזה כדאי ללמוד לקח לעתיד (והלוואי שלא נזדקק): משפחה שעוד לא נקלטה בארץ היטב, וחווה פיגוע כשהיא עוד לא מכירה את הקודים והמערכות וכשמעגלי התמיכה שלה מוגבלים – זקוקה לתמיכה נוספת. בני משפחתו של אלי היו קצת אבודים, והרגישו עזובים בשעות הראשונות והקריטיות של האירוע. הגיע להם יותר. "לא גדלתי פה", אומר כתריאל, "אני לא יודע איך זה עובד כאן. סבא שלי הוא רב גדול באנגליה, ואני יודע שאם קורה אסון מקפיצים את כל הרבנים. מישהו נפטר? תשלח רב שיהיה עכשיו עם המשפחה".