הקצין שנפצע פעמיים במהלך שירותו מציב מטרות לתיקון

שיחה עם קצין בכיר בצה"ל שנפתחת בהכאה על חטא אינה עניין שגרתי. קצין החינוך הראשי של צה"ל, תא"ל אופיר לֶוְיוּס (46), יודע היטב מהם קרבות, מהי פציעה ומה המשמעות של שכול. השינוי היסודי שעורך כעת צה"ל ביחסו לפצועיו, אלה שמשלמים בגופם ובנפשם את מחיר המלחמה במבקשי נפשנו, פותח מחדש גם את הפצעים שלו עצמו. לרגל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שצוין בשבוע שעבר, הוא מדבר על הצבא הגדול והחזק שיודע לחבק משפחות שכולות אך כשל בחיבוק לוחמיו הפצועים, ומדבר בגילוי לב על הפציעה שלו עצמו ועל הליווי שהעניק ללוחמים שנפצעו ושהשיקום שלהם לקה בחסר.

כעת מתרחש תיקון בעניין הזה, עם הקמתו של ענף לליווי פצועי ונכי צה״ל, במסגרת מערך הנפגעים. "אירוע ההוקרה לפצועים לא נקבע כמעמד ממלכתי, ואני חושב שאנחנו בתהליך של הכרה עמוקה יותר", אומר תא"ל לויוס, ומודה שקידום התהליך מתרחש בעקבות המעשה של איציק סעידיאן, שהצית עצמו מול משרדי אגף השיקום. "הוא העלה את הנושא לתודעה הציבורית, למרות שהוא נכח תמיד במובן מסוים, ועכשיו מתאפשר לעשות את זה בהכרה טובה יותר של הציבור וגם של המפקדים.

"אני בעצמי נכה צה"ל ופצוע, רוב חיי אני מפקד, ואני גם קצין חינוך ראשי, כך שיש לי כמה נקודות מבט. לצד זה, העובדה שאין לי רגל לא נותנת לי צידוק לדבר אחרת מכל מפקד. בגדול, יכולנו להסתכל על נושא הטיפול בנכים בצורה עמוקה יותר ולא להניח לו לעבור לטיפול משרד הביטחון בלבד.

"יש הרבה מאוד פצועים שמבחינה נפשית מעולם לא עזבו את הצבא, או שהצבא לא עזב אותם. למשפחות השכולות יש מנגנון מלווה של מערך נפגעים וקצינות נפגעים שלא עוזבות אף פעם את המשפחות; עכשיו נכנס לתוך מערך הנפגעים גם ענף נכים ופצועים, וזה יחבר מיד את היחידה לפצוע. לפעמים מספיק שנרים טלפון ונשאל מה שלומכם, זה עושה משהו. מי שירצה להמשיך בחייו זכותו, אבל אנחנו חייבים להיות שם בשבילם ולהישאר מחויבים להם. מפגש כזה הוא משקם, ולא רק לפצוע אלא גם למפקד. כשאני נפגש עם משפחה שכולה גם אני מתרפא, בשבילי זו תרפיה לכל דבר, וזה נכון גם למפגש עם הפצועים".

תא"ל לויוס החל את שירותו בצה"ל בסיירת מטכ"ל. בהמשך עבר לחטיבת גולני ומילא שם תפקידי פיקוד. ב־28 באוגוסט 1997 ארב כוח מהפלוגה בפיקודו למחבלי חיזבאללה בקרבת נחל סלוקי בלבנון. אחרי חילופי אש הגיעו כוחות מוסקים לחלץ את הכוח, אולם אש ארטילרית שנורתה לאזור אפיק הנחל הציתה דלקה, וזו הלכה והתפשטה לעבר הכוח וחלק מהלוחמים נלכד בתוכה. הפצועים וההרוגים חולצו לבסוף בידי יחידת החילוץ של חיל האוויר, ושאר הכוח נסוג בחזרה למוצב. באסון נספו חמישה מחיילי הפלוגה, וחמישה לוחמים נוספים נפצעו ואושפזו. אחד מהם היה לויוס.

הוא שמר על קשר עם המשפחות השכולות, אולם הקשר עם חלק מהפצועים ניתַק. "כמפקד אתה מחויב ללוות משפחה שכולה", הוא מסביר. "אתה נשאב לזה, וגם המשפחה שלך נשאבת. במובן מסוים, למפקדים קל יותר ללוות משפחות שכולות מאשר לוחמים פצועים.  בליווי של משפחה שכולה אתה נכנס לסיטואציה שאין בה התפתחות. זו צלקת שנותרת בלב המשפחה, ואתה כמפקד מנסה כמה שיותר למלא את החלל ולחבק את בני המשפחה.

"ליווי של פצועים זה עניין שונה לגמרי, ומורכב יותר לנו המפקדים מכמה סיבות. קודם כול אתה מסתכל על לוחם שלך שנפצע כאילו זה אתה, ולא קל להביט בפנים של פצוע שרגע לפני כן היית לידו ויכולת להיפצע בעצמך באותה מידה. הרבה פעמים הפצוע, במיוחד בשיקום ובהתאקלמות, לא רוצה שתהיה לידו, אבל זה לא אומר שהוא לא יקרא לך בעתיד. למפקדים לא תמיד קל להבין את התהליך שעוברים הפצועים, וכשמדובר בלוחם שהטראומה שלו נפשית זה קשה עוד יותר. אנחנו מבינים את המפגש עם נכה בכיסא גלגלים, וגם המחויבות אליו ברורה. כשאני הולך במכנסיים קצרים, ברור לכולם שאין לי ברך. אם ארצה או לא ארצה, אני מסתובב בלי ברך. כשחייל מצולק מבפנים, כל הזמן נשאלת השאלה: זה אמיתי? באמת יש בפנים בעיה? לנו כמפקדים קשה לפעמים להתמודד עם זה".

היה לי פצוע מהשריפה בקרב בסלוקי, שאין לו צלקת חיצונית, ו־12 שנה לא הייתי מודע בכלל לכך שהוא פצוע. נפגשנו במקרה ורק אז הבנתי שהוא עוד שם, בלבנון, ואני לא ידעתי. אמרתי לו: 'חטאתי לך'

הצלקות שאינן נראות

אחרי האסון בסלוקי המשיך לויוס במסלול הפיקודי. הוא שימש מפקד פלוגה בבה"ד 1, לאחר מכן מונה למפקד פלחה"ן גולני, ובשנת 2004 מונה לסגן מפקד גדוד 13. שמונה חודשים לאחר מכן נפצע מפיצוץ מטען חבלה שהפעיל מחבל לעבר השיירה שבה נסע ברצועת עזה. על אף הפציעה הקשה, שהותירה אותו קטוע רגל מעל לברך, לויוס השתקם ויצא ללימודים במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם). בסיום הלימודים חזר לחטיבה ומונה למפקד מחזור בבסיס האימונים החטיבתי. במשך השנים נוספו למניין הנופלים בקרבתו עוד שבעה חללים.

"אני יכול להעיד על עצמי שאני מלווה 12 משפחות שכולות", הוא אומר. "זה נטל נפשי, לא רק טלפון באזכרה אלא הרבה מעבר לכך; עדכונים על אירועים, לידות ושמחות. אם קורה לי משהו גם הם מתעניינים. במובנים מסוימים זה מגדיל את המשפחה שלך. זו מחויבות שאין לה גבול, ואתה נושא אותה על הכתפיים כל הזמן. במקרה של הפצועים זה אחרת".

תא"ל לויוס פותח פצע כואב מאותם אירועים קשים בלבנון וברצועת עזה. "יש לי פצוע ששירת איתי בגולני, ועוד אחד מהשריפה בסלוקי, שהמפגש איתם הרבה יותר ברור לי בגלל הצלקת החיצונית שלהם. חוץ מהם היה עוד פצוע מהשריפה בסלוקי שאין לו צלקת חיצונית, ו־12 שנה לא הייתי מודע בכלל לכך שהוא פצוע. פגשתי אותו באופן אקראי לחלוטין. זיהינו זה את זה ונכנסנו לשיחת התעדכנות. רק אז הבנתי שהוא עוד שם, בסלוקי, ואני לא ידעתי. אמרתי לו 'חטאתי לך. בוא נעשה עכשיו את מה שהייתי צריך לעשות לפני 12 שנים'. הוא חי את הטראומה. הוא לא יודע שהוא בטראומה, אבל הוא לא מצליח להחזיק זוגיות יותר מחודש, לא מצליח להתמיד בעבודה כי הוא הלום קרב, וחי בפוזיציה קשה מאוד. הלכנו יחד לטיפול, למרות שהוא לא אמר לי 'אני צריך טיפול'. השיחה הזו הפילה לי את האסימון, זיהיתי שהמערכת לא תמכה בו היטב בזמנו".

הפציעות שלויוס מתאר אירעו בשנים שבהן המודעות לבריאות הנפש בצבא הייתה לקויה. כל מי רצה לברוח מהשירות נכנס לקב"ן, והקצינים העדיפו שלא להתמודד ופשוט חתמו על שחרורים. נוצרה במערכת תרבות של "לא רוצה, לא צריך".

"לפני 25 שנה קראנו לקצין בריאות הנפש בצה"ל קוסם", מתאר תא"ל לויוס. "היינו שולחים אליו חייל עם בעיה, והוא היה מעלים אותה. חודשיים אחרי השריפה בסלוקי יצאתי עם חייל שהיה איתי באירוע ההוא לפעילות אחרת, וגם היא הייתה קשה מאוד, אם כי בלי הרוגים ופצועים. בתוך האירוע המורכב הזה החייל נעלם לי, ואני נכנס למוצב של חיזבאללה לחפש אותו ומוצא אותו רועד ומכונס בעצמו. אני מתיישב לידו ושואל מה קורה, והוא עונה לי 'זו פעם שנייה שאתה מעביר אותי גיהינום בחודשיים, וזהו, נגמר לי. אני לא הולך לשום מקום יותר'. אני נותן לו חיבוק גדול, ואחרי יומיים מעביר אותו לתפקיד אחר. תראה איזו איוולת, כמה חטאתי לאיש הזה שלא שלחתי אותו מיד לטיפול, והוא סוחב צלקות עד היום. אגב, אז הייתי בטוח שאם אשלח אותו לטיפול 'הקוסם' יעלים אותו, ואני לא רציתי שישחררו אותו מהצבא.

"במקרה אחר, האירוע שבו איבדתי את הרגל, אנחנו נוסעים בשיירה ומאחוריי נוסע הסגן שלי בנג'י ולידו הקשר שלו. המטען מופעל עלי והג'יפ נקרע לגזרים. מי שישב לידי נהרג במקום. אני פורק מהג'יפ ומדדה על רגל אחת, ובנג'י והקשר חוטפים אש ומשיבים ומחסלים את המחבלים. אחר כך הקשר בא לבנג'י ואומר לו את מה שאמר לי הלוחם באותו מוצב של חיזבאללה : 'די, נגמר לי האדרנלין, אני מפה לא ממשיך'. ובשונה מחוסר הבגרות שלי, ואולי גם של המערכת בזמנו, בנג'י שולח אותו לטיפול אצל הקב"ן, ואחרי הטיפול הקשר חוזר להיות הנהג שלו ומסיים שירות. ברור לי שבנג'י הציל אותו מהרבה צלקות. אז, כמ"פ צעיר, לא הבנתי לעומק את האחריות שלי ועשיתי פרשנות לקויה לפוזיציה שלנו ביחס לפוזיציה של החיילים. בנג'י הבין את המצב. לצערי איבדתי את בנג'י הילמן ז"ל בדרך, בפעילות מבצעית ביולי 2006".

כשאתה נפצעת, המפקדים שלך ראו אותך?

"כשאני נפצעתי המפקדים חיבקו אותי בלי סוף, גם המערכת הייתה מאוד תומכת. אבל אחרי כמה ימים ואחרי שני ניתוחים, בשעת לילה בסורוקה, מי שישבו לידי הם אשתי והוריי והבן שלי נבו. מח"ט גולני כבר לא ישב שם, ובצדק, הוא היה צריך להמשיך בדרכו. לא כעסתי עליו. לא יצרו את המערכת הצבאית כדי שהמפקדים ישבו בלילות עם חיילים פצועים. המערכת צריכה להמשיך במשימות שלה. מצד שני צה"ל צריך לדאוג לפצועים, גם אם זה לעולם לא יהיה תחליף למשפחה, שעוברת מבחן גדול מאוד. אירוע כזה יכול לחזק מאוד את המשפחה וגם לפרק אותה חלילה".

כיכר העיר השתנתה

בשנה האחרונה נכנס תא"ל לויוס לנעלי קצין החינוך הראשי. היום מכונה החיל חיל החינוך והנוער, מתוך הבנה שהגיוס לצה"ל מתחיל הרבה לפני הצו הראשון. תא"ל לויוס מאמין שהגעה אל הנוער היא שליחות חשובה. את מרב תוכניות הלימוד שלו הוא משקיע במפקדים, בחינוך לציונות ואהבת המולדת.

"אנחנו עוסקים רבות בעולם הרשתות החברתיות", הוא מספר, ומתמודד עם הטענות שהועלו לאחרונה על השימוש הנרחב של חיילי צה"ל ברשתות. "אין לנו עניין ברגולציה ושליטה, ומי שחושב שצה"ל צריך לפקח על הרשתות החברתיות לא מבין את הסיטואציה. יש פה אתגרים, אבל גם בשורה אדירה וחיובית ובמידה מסוימת אפילו מרסנת. בהרבה תחומים היום צה"ל הרבה פחות אלים ובוטה בגלל הרשתות החברתיות. מה שיכלו בעבר לעשות לחיילים צעירים, כשהמפקדים הבכירים לא ידעו שום דבר, היום קורה מעט מאוד. בקבוצות היום כמעט אי אפשר לעשות משהו לא מוסרי, כמו זובור למשל. הרשתות ריסנו את התופעות האלה והן גם מאפשרות להביא נושאים חשובים לשיח ציבורי. חלק מהתפקיד שלי הוא לדעת למיין בין דברים שיש להם ערך פיקודי ודורשים טיפול, ובין דברים שוליים שלא צריך לעשות מהם דרמה גדולה".

הניסיון להגיע לכל פוסט ולכל ציוץ הוא לא קצת יומרני?

"זה נכון. היום אנחנו מגייסים דור שמצלם כל דבר. אני רואה את הילדים שלי, אין דבר שמניחים על הצלחת שלא מצולם, וכל מקום שמבקרים בו עולה מיד לרשת. אני מביא את רעייתי לביקור, ומיד יש סלפי עם חיילות. זה חלק מאיתנו. למציאות שאנחנו חווים יש מציאות וירטואלית מקבילה, וברור שזה יהיה גם בתוך צה"ל. התפקיד שלי הוא לשנות את השיח בוואטסאפ ובקבוצות לשיח איכותי שבו מסתכלים בעיניים, ושמפקדים בכירים מחבקים מפקדים צעירים שמחבקים חיילים. היכולת ליצור שיח כזה דורשת ממני להכניס את זה להכשרות. היום צוער בבה"ד 1 לומד גם איך לדבר עם החייל שלו באירועים מורכבים ולא להירתע מזה".

תא"ל לויוס מספר על סערה שעורר חייל כשביים תמונה שלו ישן ברחוב ליד פח זבל, ושלח אותה לזמר יואב אליאסי, "הצל". הצילום חולל סערה גדולה בצה"ל, וראש אכ"א אלוף יניב עשור עצר ישיבה חשובה ודרש להביא אליו מיד את החייל ולהבין כיצד המערכת כשלה בטיפול בו. מהר מאוד התברר כי המקרה לא היה ולא נברא.

"אנחנו צריכים ללמד את החיילים את המשמעות של מעשה כזה, ולהסביר להם שכיכר העיר השתנתה", אומר תא"ל לויוס. "כל הצבא עמד על הרגליים בגלל החייל הזה, וכשהבנו שזה אירוע מבוים העמדנו אותו לדין ושלחנו אותו לכלא. דבר כזה אסור שיקרה. זו לא הלבנת פנים של שלושה מפקדים אלא גם של המפקדים שלהם, אנשי הת"ש, ו'יחד' – הארגון שנתן לו מקום לישון ודאג לו. כולם נפגעו. הוא פגע בערך השליחות וזה חמור מאוד. אנחנו צריכים לחנך חיילים גם לדבר הזה".

בשנתיים הקרובות מתכוון תא"ל לויוס להתמקד במפקדים. לדבריו, "הכול מתחיל שם. בהכשרה של קצינים בקבע הוספנו את 'מסע מולדת', שהוא פרויקט דגל שמטרתו להשלים את המסע 'עדים במדים'. אם המסע במחנות ההשמדה עוסק בגורל, מסע מולדת עוסק בייעוד. הוא מגיע אליהם כשהם כבר בקבע ובשלים, הם פגשו את המערכת ואת הארגון לטוב ולרע, ועדיין יש בהם משהו רך שאפשר לעצב. המסע הזה נע לאורך כל הארץ ודן בסוגיות מורכבות של החברה הישראלית, ובהשלכות על תפקיד המפקד. למשל, כשהם עולים להר הבית הם לא לומדים רק על המורכבות של המקום אלא גם איך מדברים על זה ביחידה.

"אנחנו מגייסים עשרות אלפי חיילים בשנה. חלקם רואים בפעם הראשונה את ירושלים, וחלקם רואים בפעם הראשונה את האחר. זה מפגש מיוחד. בסוף, היהודי והדרוזי והנוצרי, העני והעשיר, כולם עומדים ברחבת המסדרים מול אותו הדגל ושרים את התקווה. אין עוד מותג כזה בארץ. זה ערך שצריך לחזק אותו, וזו משימת חיי שמתחילה כבר במפגש הראשון עם המיועד לשירות".