בכניסה לבית הכנסת "תלמוד תורה", בלב רבאט בירת מרוקו, הצטופפו בשבוע שעבר כמה עשרות יהודים. היו אלה למעשה כל בני הקהילה המקומית; כולם הגיעו לראות את שר הביטחון של מדינת ישראל, בני גנץ. "הקהילה פה קטנה אבל מלאת התרגשות", אומר מוריס דהן, שהגיע מקזבלנקה כדי לחזות בביקור ההיסטורי.
דהן בן ה־73 חי במרוקו כל חייו. יש לו שישה ילדים, כולם אקדמאים, ואף אחד מהם אינו מתגורר כיום בארץ הולדתו: "כל הילדים שלי עזבו לצרפת. רציתי שיקבלו השכלה, ורוב הצעירים היהודים נסעו לשם. אולי יום אחד, בעזרת השם, מישהו מהם יחזור. זה ישמח אותי מאוד". כשסירנות של ניידות המשטרה המקומית מבשרות את בואו של שר הביטחון הישראלי, המאבטחים מפרידים מיד בין חברי המשלחת לאזרחים המתקהלים. "תכתוב שאנחנו אוהבים את ישראל", דהן מספיק לקרוא לפני שאנחנו נפרדים.
בית הכנסת ברבאט היה בעבר בית ספר לילדים מכל רחבי מרוקו. הם הגיעו לכאן ללמוד תורה, והמבוגרים באו ללמוד הוראה, רבנות ודיינות. המקום נקרא על שם רבי אלעזר די אבילה, אחיינו של פרשן המקרא והתלמוד רבי חיים בן עטר, "אור החיים הקדוש". "היום זהו בית הכנסת המרכזי של הקהילה היהודית, מקום לתפילות ולכינוסים", מספר קובי יפרח, איש נציגות ישראל במרקש. "בקהילת רבאט יש 80 נפשות, ובשבת מגיעים לפה כמה עשרות מתפללים".
בקהילה מספרים כי יהודי מרוקו נהנים מתחושת ביטחון. "ברבאט יש הפגנות נגד הציונות והסכם השלום, אבל לא אנטישמיות", אומר יפרח. "זו קהילה יהודית שחיה בחופש דת".
גנץ לא הגיע לכאן כדי לפגוש את הקהילה היהודית: מטרת ביקורו הייתה לחתום על הסכם שיתוף פעולה ולכונן בין המדינות מערכת יחסים ביטחונית שתכלול עסקאות נשק, אימונים משותפים ושיתוף מודיעין. די היה לראות את שר הביטחון בסיורו בבסיס יחידת הצנחנים של צבא מרוקו, על מנת להבין עד כמה מעוניינים כאן בקשר עם ישראל.
הרושם הוא שמרוקו חוששת מאוד מאיראן וממדינות תוקפניות אחרות כמו טורקיה ורוסיה, שמקדמות בצפון אפריקה מהלכים אנטי־מרוקניים. החתרנות הבינלאומית שהיא עומדת מולה דומה לזו המוכרת באזורנו, מה שמייצר שיתופי פעולה. פגישה סגורה נערכה בהשתתפותם של שר הביטחון גנץ וראש שירות הביון המרוקני, ולאחריה פורסמו פרטיה של עסקת נשק בין שתי המדינות, שתכלול מערכות הגנה אווירית המיועדות להרכבה על ספינות, מערכות גילוי מתקדמות, רחפנים וכטב"מים.
אחד הנוכחים במפגש סיפר כי ראש שירות הביון של מרוקו ניתח את המציאות בסביבת ארצו כזהה כמעט למציאות הביטחונית סביב ישראל. התשובה הישראלית למצב כזה היא בניין כוח – ולו כדי שהאיומים לא יתממשו; רבאט מבקשת להעביר ליריביה מסר דומה.
"המרוקנים רוצים לשדר לעולם עוצמה, ועוצמה פירושה ישראל", מסביר בכיר במשלחת הביטחונית למרוקו. "הם הבינו שהחברות איתנו היא אמירה כלפי האסלאם הקיצוני וכלפי המעצמות שפוזלות לאזור הזה ומבקשות לחזק ציר קיצוני שמרוקו לא רוצה להיות חלק ממנו. מרוקו עסוקה היום רק בעתיד שלה".
לא רק מערכת הביטחון של מרוקו מעוניינת בקשרים עם ישראל, אלא גם ענף התיירות. המקומיים מתאפיינים בהכנסת אורחים, וכשאני מספר לאחד מהם שהשורשים שלי מכאן – הוריי נולדו במרוקו, והסבים שלי קבורים בה – הוא מיד משיב: "ברוך הבא הביתה". כשהוא שומע שאצא בעוד כמה שעות בדרכי חזרה, הוא מבקש שאהיה "השגריר הכי טוב" של ארצו בישראל. גם המלך מוחמד השישי מקפיד לומר שכל מי שיוצא ממרוקו הוא שגריר של המדינה.
הבירה רבאט היא לא העיר הגדולה במרוקו; הערים הבולטות הן פס, קזבלנקה ומרקש. לקזבלנקה קוראים היהודים "העתק של תל־אביב", ופס היא "האחות התאומה של ירושלים". הקהילה כאן תולה ציפיות רבות בחיבור עם ישראל, וחבריה מקווים שהסכמי כינון היחסים ישיבו את התיירות ואת הצעירים שנטשו לצרפת, וגם יחזקו את התרבות היהודית בקהילות ההולכות ומזדקנות.
לדברי יפרח, רוב היהודים החיים במרוקו כיום הם בני למעלה משישים. "ב־2019 הגיעו לפה 100 אלף תיירים מישראל; כל קהילת יהודי מרוקו מונה 1,500 איש – רובם הגדול בקזבלנקה – גם אם הם עושים רעש של 100 אלף. אין כאן צעירים יהודים כי הם עוזבים לצרפת", מסכים יפרח עם הדברים שאמר לי מוריס דהן. "אולי התיירות תחזק את העסקים של היהודים, וכתוצאה מכך יחזרו גם הצעירים".
