קבוצת קטנה נאספה באחד הימים של שנת 1958 ליד בית מספר 89 ברחוב דיזנגוף. אחד הנוכחים, יוסף ברושי שמו, נעמד ליד פח אשפה בפינת החצר, ואמר לקומץ האנשים שצפו בו בדריכות כי הוא משוכנע שכאן, ממש מתחת לרגליהם, נמצא מבוקשו. "אני זוכר שבקומה השנייה של הבניין הזה התגורר קצין שממנו חששנו במיוחד", אמר לחבריו, וחייך בשביעות רצון כשאחת השכנות אישרה שאכן, עשרים שנה לפני כן גר שם קצין שעבד עם הבולשת הבריטית.
ברושי ספר כמה צעדים מפח האשפה, התקדם לעבר הגדר ממול ועצר בנקודה מסוימת. אז נעץ מעדר באדמה, והכריז בביטחון: "זה המקום!". שניים מהנוכחים הצטרפו אליו, ואחרי שעה ארוכה של חפירה נמרצת, נתקלו המעדרים בחפץ מתכתי. החופרים הסירו ממנו בזהירות את העפר, והבינו מיד שלפניהם כד חלב גדול. בידיים רועדות מהתרגשות פתחו החברים את מכסה הכד, ולעיניהם התגלה אוסף של מעטפות בגדלים שונים – מקצתן חתומות בשעווה, ועל חלקן נרשם בכתב יד מסודר מה הן מכילות. בין המשתתפים בהתרחשות היה גם דוד שטרן, אחיו הצעיר של אברהם ("יאיר") שטרן – מי שפרש בקיץ 1940 מהנהגת האצ"ל והקים מחתרת חדשה, קטנה וקיצונית, שתיקרא אחרי מותו בשם לח"י.
כדי להבין את פשר המעמד המוזר ההוא עלינו לחזור לקיץ 1941 ולדירה עלומה אי־שם בתל־אביב, שבה נועד יאיר בחשאי עם אותו יוסף ברושי, ה"סְלִיקַאִי" של המחתרת. יאיר, שנחשב באותם ימים לבכיר מבוקשי הבולשת הבריטית, גילה לידידו כי קרוב לארבע שנים הוא מרַכֵּז ושומר לעצמו מכתבים, כרוזים, רשימות ושאר מסמכים שמתעדים את הפעילות המחתרתית – תחילה של האצ"ל, וכעת של הארגון החדש. מכיוון שהבריטים החלו לרדוף את המחתרת ביתֶר שאת, חשש יאיר שמא ייפול הארכיון הזה לידיהם, יחשוף את הלוחמים ויסכן את חייהם. "יבוא יום ותעודות אלה יהיו היסטוריה", כך התנבא באוזני ברושי. הוא מסר לידיו חבילה ובה דפים ומעטפות, וביקש ממנו להחביא את האוסף במקום מסתור.
ברושי הניח את המסמכים בתוך כד חלב, וקבר אותו בחצר הבית ברחוב דיזנגוף 89. על פי אחת ההשערות הטמין הסליקאי של לח"י חלק מתכולת הארכיון בתוך שני כלי קיבול נוספים: אחד מהם הוחבא מתחת לעץ שקמה רחב־גזע ליד "הבימה", במתחם המשמש היום כפארק ציבורי קטן, "גן יעקב" שמו; קופסה שנייה קבר ברושי בחולות שבפאתי בת־ים. במהלך השנים כיסו אספלט ובתי מגורים את החולות, ולא נותר עוד סיכוי לאתר את מיקומו של מטמון בת־ים. בחפירות בגן יעקב נמצאו שרידי קופסת מתכת מחלידה וריקה.
הערת אגב היסטורית: לוח הזמנים יצר זיקה בין ארכיון הכד של יאיר ובין ארכיון עמנואל רינגלבלום מגטו ורשה. שני הארכיונים נאגרו בשתי יבשות שונות, אבל פחות או יותר באותה תקופה. כמו שטרן, שליקט את המסמכים תוך כדי מלחמה, גם רינגלבלום עמל על הנצחת קורותיה של הקהילה היהודית בוורשה בעודו נאבק על הישרדותו; כמו במקרה של לח"י, גם הארכיון של גטו ורשה הונח בכדי חלב, הוטמן בקרקע ואותר כעבור שנים; הן שטרן והן רינגלבלום ידעו בזמן אמת שהם מסכנים את חייהם ואת חיי חבריהם כשהם אוספים תעודות ומסמכים, אך מודעוּת היסטורית יוצאת דופן אפשרה להם להתעלות מעבר למצוקות ההווה, ולראות בתיעוד אירועי תקופתם משימת חובה למען הדורות הבאים.
עד 1958 אפוא שכן לו הכד בשלווה באדמת החצר התל־אביבית. באותה שנה החליטו כמה מיוצאי לח"י להוציא לאור שני כרכים שיאגדו את כל כתבי המחתרת. כשהחלו במלאכת איסוף החומר, גילו שהתיעוד מהשנים שלפני הפילוג ומהשנה הראשונה שאחריו – כלומר בין 1937 ל־1941 – לוקה בחסר. הם פנו ליוסף ברושי, ורק אז הוא נזכר במעטפות שמסר יאיר לידיו כמה חודשים לפני הירצחו, ובארכיון שהוטמן באדמה.
לאורך יותר מחצי יובל אחרי הוצאתו מהאדמה, נשמר אוסף המסמכים של יאיר בביתו של אחיו, דוד. אחר כך הועבר לארכיון לח"י בבית יאיר, ומשם לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. במהלך השנים הללו טיפלה אמירה שטרן, אחייניתו של מנהיג המחתרת המיתולוגי, באוצר ההיסטורי שכָּלַל לא פחות מ־300 מסמכים. "גדלתי עם האוסף הזה בבית שלי", סיפרה לי אמירה, כיום מנהלת ארכיון מכון ז'בוטינסקי. "מעת לעת נהגתי לעיין בדפים המצהיבים, ביניהם מכתבים ותעודות שעליהם מתנוסס כתב ידם של זאב ז'בוטינסקי, דוד רזיאל, אברהם שטרן ושאר מנהיגי היישוב ומפקדי המחתרות. תמיד חשתי חרדת קודש של ממש".
באופן טבעי החליטה אמירה לבסס על ארכיון הכד את עבודת המחקר שלה לתואר שני בבית הספר לספרנות וארכיונאות באוניברסיטה העברית. במשך חודשים ארוכים היא סיווגה את המסמכים, קטלגה אותם וחקרה את הרקע ההיסטורי שלהם ואת האירועים שהביאו לכתיבתם. גם עיון שטחי בדפי האוצר הנדיר הזה שנדחס לתוך כלי מתכת בתחילת שנות הארבעים, מגלה אוסף מרתק ומרגש של תעודות שערכן לא יסולא בפז. הנה מבחר לא מייצג ובוודאי שאינו ממצה:
בשלהי 1940 הגה אברהם שטרן וניסח בלשון רבת־הוד ופאתוס את המצע הרעיוני של המחתרת, וקרא לו "עיקרי התחייה". הטקסט הזה, שהתפרסם בגיליונות של כתב העת "במחתרת" ונכלל בארכיון הכד, ליווה את אנשי לח"י ושימש להם השראה במשך כל שנות פעילותם. "…את ארץ־ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחייה. לפיכך יש לישראל, ורק לו, זכות הבעלות על ארץ־ישראל. זכות זו היא מוחלטת: היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם", כתב יאיר. אמירה שטרן מראה לי עותק של טיוטת "עיקרי התחייה", מודפס במכונת כתיבה ומנוקד ידנית. "הנה, פה ניתן לזהות בבירור את כתב ידו של יאיר", היא מצביעה על אחד הסימנים ששורבטו על הדף: "את האות א' הוא היה כותב בצורת X".
אחד המסמכים הראשונים שהכניס שטרן לאוסף שלו היה מברק מזאב ז'בוטינסקי. באביב 1937 יצא ז'בוטינסקי לדרום אפריקה כדי לקיים פגישות מדיניות ולהיוועד עם ראשי הקהילה היהודית ביוהנסבורג ובקייפטאון. מסעו נועד לגייס את ראשי השלטון בדרום אפריקה לתמיכה בתוכניתו להקים צבא עברי חוקי ומוּכר, שיגן על היישוב היהודי בארץ. אומנם ביקורו שם נחל הצלחה גדולה, אבל נראה שמרבית תשומת ליבו הייתה נתונה לאירועים שהתרחשו הרחק משם, בארץ ישראל. ההתקוטטויות היצריות שהתנהלו בין ראשי הסוכנות וארגון ההגנה ובין חברי אצ"ל ובית"ר שתחת הנהגתו, הטרידו אותו מאוד. ב־9 באפריל 1937 שיגר ז'בוטינסקי מברק אל אריה אלטמן, ראש התנועה הרוויזיוניסטית (הצה”ר) בארץ ישראל, וביקש ממנו שלא יתייאש ולא יוותר לאנשי המחנה היריב שמנסים לכפות על הרוויזיוניסטים את עמדותיהם. הטקסט נוּסח בעברית אך נכתב באותיות לטיניות כדי לאפשר את שיגורו באמצעות מברק: "כמו בכל משברינו הקודמים, אני מבקש מהעייפים – עזבונו. על טוהר מדיני וקשי העורף גדלה תנועתנו, הסלע המוסרי היחיד שנותר לעמנו בגוב הריקבון… תאמינו בזאת שאם תעמדו איתן, יגיע יום והלב העממי ימרוד ויציל. לנאמנים ברכתי וגדר שירותי".
מסמך נוסף שנכלל בארכיון הכד ויוצג בשורות הבאות, ממחיש מדוע חשש כל כך אברהם שטרן מפני נפילתו של האוצר המודיעיני הזה לידי הבריטים. בתוך מעטפה חוּמה שעליה נכתב "הצעת הכיבוש, אייר תש"א", התגלו ארבעה פתקים בכתב ידו ובהם רשימה של אמצעים לוגיסטיים, סדרי כוחות, רשימת משימות ואף כינוייהם המחתרתיים של בעלי התפקידים שאמורים היו להוציא לפועל תוכנית יומרנית, שלא לומר גרנדיוזית, לכיבוש שלוש הערים הגדולות מידי כוחות המנדט. פרופ' יעקב מרקוביצקי, מומחה להיסטוריה של המחתרות, מאשר שיאיר אכן הגה מתקפה כזו, אך מעריך שלא הייתה זו תוכנית מבצעית של ממש. לדבריו, "במאי 1941, העת שבה נכתבו הפתקים, סבלה המחתרת ממחסור גדול בכוח אדם, ולכן נראה שיאיר הביע במסמך הזה משאלת לב או הצהרת כוונות בלבד".
כך או כך, זו תעודה מרתקת החושפת יותר מטפחיים מהגיגיו של מפקד לח"י. "הכנות למפרע", הוא כתב באחד הדפים ופירט כיצד יש להיערך למבצע: "קביעת בניינים [א]סטרטגיים בכל עיר, קשר בין הערים, פליטת הצבא (כך במקור), הטלת עוצר על כל עיר, חדירות מוקדמות להשגת בגדים ושאר ירקות (כך במקור)… תחנות בנזין וחשמל, אמצעי אספקה, תעמולה". בהמשך הציג את רשימת מוסדות השלטון והאתרים שהלוחמים אמורים להשתלט עליהם בכל אחת מהערים. כך לדוגמה הוא ציין כי בתל־אביב "עמרם + אבינועם [יהיו אחראים על גזרת] דיזנגוף", ואילו "אוריאל + כַּלֵב – על קולנוע אופיר, יהודה + הכי טוב – על בית הספר לוינסקי". בדף אחר שכלול בתוכנית הכיבוש שלו הסביר יאיר כיצד יש לנהוג באנשי המחנה הפוליטי היריב. המשפט הטעון הבא אינו מותיר ספק בדבר כוונותיו. "מאסרים: ראשי מוסדות, ש"ד (שם קוד לאנשי תנועות השמאל ביישוב העברי, ג"ל), מפא"י… השתלטות על עיתון 'דבר'…".
מנהיג לח"י לא זכה לראות את התגשמות חזונו על "היום שבו יהפכו התעודות להיסטוריה". בכ"ה בשבט תש"ב, 12 בפברואר 1942, פרצו שוטרים בריטים לדירה שבה הסתתר בשכונת פלורנטין בתל־אביב. הם לכדו את יאיר, כפתו את ידיו, ואחד מהם, קצין ששמו ג'פרי מורטון, רצח אותו ביריות. בעוד חודשיים יצוינו שמונים שנה למותו.
ד"ר גיל ליטמן הוא היסטוריון ואיש תקשורת. סייעה בתחקיר – ד"ר שרית שטרן, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. הכתבה מתפרסמת בשיתוף עם מרכז מורשת בגין
