שלושה מבצרים זרים: סיפור של בנייה והרס בהר הבית

מצודת הבאריס־הבירה

בנה: כורש, 538 לפנה"ס (?)

הרס: אנטיוכוס אפיפנס, 168 לפנה"ס (?)

ה"בירה" היא המסתורית ביותר בשלוש המצודות שניצבו בהר בימי בית שני. היא מופיעה לראשונה עם שיבת ציון, למשל בספר נחמיה ששלח "איגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך, אשר ייתן לי עצים לקרות את שערי הבירה אשר לבית" (ב, ח). נחמיה גם משגר הוראות ל"חנניה שר הבירה על ירושלים כי הוא כאיש אמת וירא את הא־לוהים מרבים" (נחמיה ז, ב). בירה בפרסית משמעה מצודה או מבצר, ונראה שבימים הרגועים ההם של ראשית תקופת בית שני היא נוהלה – בפקודה מהמלך הפרסי – בידי יהודים טובים.

ייתכן שנבנתה בידי הפרסים עם מתן הצהרת כורש ושיבת היהודים ארצה, אולם יש הסבורים שהתבססה על מצודה ששכנה במקום עוד מימי בית ראשון ומוזכרת בתנ"ך – מגדל חננאל. היוונים, שבאו אחרי הפרסים, כינו אותה "באריס". מבין 49 החללים התת־קרקעיים המצויים בהר הבית ובגבולותיו כיום מזהים החוקרים שלושה ששימשו את אותה "הבירה". בורות מספר 15 ו־16 ובור 46 שנהרס בחלקו בידי פועלי הורדוס כאשר הרחיבו את תחומי ההר ובנו את הכותל המערבי של ימינו.

הבירה נבנתה מצפון למקדש ולהר הבית של העת ההיא, כי היה זה אז גם גבולה הצפוני והפחות מוגן של העיר. בניגוד לשאר כיווני האוויר, מצפון לא היה לירושלים מכשול טופוגרפי שימנע גישת אויבים לחומות העיר ולכן התחייבה בניית מצודה חזקה במקום.

בשנת 201 לפנה"ס צר אנטיוכוס השלישי בסיועם של תושביה היהודיים של ירושלים על כוחות בית תלמי בבירה־באריס הירושלמית עד שהכניע אותה. בכך בא הקץ לשלטון בית תלמי אחרי מאה שנות שלטון בעיר ובארץ. איגרת אריסטיאס, מהספרים החיצוניים אשר נכתבה כנראה במאה השניה לפנה"ס, מתארת את הבירה־באריס בפרוטרוט:

"למען דעת הכול עלינו לבירה אשר על יד העיר וסקרנוה, היא יושבת במקום הגבוה ביותר ומחוזקת במגדלים רבים, העשויים אבני בניין גדולות עד ראשיהם להגן, כמו שנודע לנו, על המקומות שעל יד בית המקדש. ואם תקרה מהפכה או מרד או התפרצות אויבים, לא יוכלו לפרוץ את החומות אשר מסביב לבית. על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות, וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות.

"המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר ואשר נתנו לארץ מולדת אותות גדולים על נאמנותם; אלה אין להם רשות לצאת מן הבירה זולתי בחגים, ואף אז רק חלקים־חלקים, ואין רשות להביא כל איש. וזהירות גדולה ינהגו בזה, אף אם העומד בראש נתן רשות להביא אדם לשם ראייה. כדבר הזה היה גם בנו: בקושי ובלי כל נשק הביאו אותנו שנינו לראות בהבאת קרבנות; הם אמרו שהתחייבו בזה בשבועה, ובאמת נשבעו כולם והם חמש מאות איש, לבלתי הביא לבירה יותר מחמישה אנשים בבת אחת. ועל כרחם ינהגו כולם בשעת השבועה. במשפט א־לוהי; כי כל שמירת המקדש הוא הבירה ומיסודה חיזקה ככה לביטחון המקומות האמורים".

נראה שהבירה הוחרבה בידי אנטיוכוס אפיפנס בשנת 168 לפנה"ס, שנה לפני פרוץ מרד החשמונאים. אנטיוכוס היה אז במהלך מסע עונשין ביהודה עקב מרידתו של יאסון וכנראה לא ראה עוד צורך במצודה מצפון לעיר ולהר. במקומה בנה מצודה חזקה לא פחות דווקא מדרום להר, את החקרא שחצצה בין העיר לבין ההר ונועדה למרר את חייהם של התושבים היהודים ולמנוע מהם גישה למקדש.

בתלמוד הירושלמי (פסחים ז, ח) מתייחס רבי יוחנן לבאריס, שבימיו כבר היתה זיכרון שנשכח: "אמר רבי יוחנן: מגדל היה בהר הבית והיה קרוי בירה". נראה שבהדרגה עבר שמה להתייחס להר כולו, וכך אכן מסביר רבי שמעון בן לקיש באותו המקור: "כל הר הבית קרוי בירה".

מצודת החקרא

בנה: אנטיוכוס אפיפנס, 167 לפנה"ס

הרס: שמעון החשמונאי, 141 לפנה"ס

ה"חקרא" או ה"אקרא" היא כינוי יווני למבצר, מעין האקרופוליס שמשמעו "גבעה מבוצרת". המצודה היתה מעוז משמעותי מאוד של המתייוונים בירושלים גם שנים רבות אחרי שחרור המקדש בידי יהודה המכבי. על אף שבשנים האחרונות נטו חוקרים לזהותה בחפירות חניון גבעתי בעיר דוד, יש מקום להנחתם של חוקרים קדומים יותר שזיהו אותה בתוך תחומי ההר של ימינו, באזור אורוות שלמה. ייתכן ששורות אבנים גדולות וכבדות במיוחד בדרום הכותל המזרחי של הר הבית אינם אלא שריד של החקרא או גבעה מלאכותית שעליה שכנה. יוספוס ציין שהחקרא "הייתה רמה ונישאה על פני בית המקדש" מפני שנבנתה על גבי גבעה גבוהה.

"והוא התנפל על העיר פתאום", נכתב בספר מקבים א' על אנטיוכוס. "וירושלים הייתה שממה כמדבר, אין יוצא ואין בא מבניה והמקדש היה למרמס ובני הנכר בחקרא, משכן לגויים". כשהמצביא הסורי גורגיאס יצא במהלך קרב אמאוס (165 לפנה"ס) להתקפת־פתע לילית על המחנה של יהודה המכבי, "היושבים בחקרא היו לו מורי דרך". גם לאחר שחרור המקדש בידי יהודה אחרי קרב בית צור בשנת 164 לפנה"ס, החקרא נותרה בשליטה יוונית. יהודה הורה לאנשיו להעסיק את שומרי החקרא בלחימה וכך הצליח לסיים את טיהור המקדש.

"והאנשים אשר בחקרא היו סוגרים על ישראל סביב למקדש ומבקשים רעות על הכל, ויהיו מסעד לגויים". שומרי החקרא הוסיפו להפריע למהלך הדברים התקין במקדש ואף היו הורגים במקריבי הקורבנות. בשנת 163 לפנה"ס הטיל יהודה מצור על החקרא והנצורים בה זעקו לעזרתו של אנטיוכוס החמישי, בנו של אנטיוכוס אפיפנס אשר היה עדיין נער צעיר.

המצביא היווני ליסיאס נשלח לסייע לנצורים ובשנת 162 לפנה"ס צר על בית צור וכך אילץ את יהודה להפסיק את המצור על החקרא. בעשרים השנים הבאות נוצר בהר סטטוס קוו קדום: היהודים שלטו במקדש ובעיר ואילו היוונים ואנשיהם בחקרא.

יהודה מת בקרב אלעשה בשנת 160 לפנה"ס, מבלי שהצליח לכבוש את המבצר. המצור עליו חודש בשנת 153 לפנה"ס בידי אחיו יונתן, אולם גם הוא מת לפני שהספיק להשלים את המשימה. לחקרא היו ביצורים עצומים ולרשותה עמדו מאגרים אדירים של מים ומזון שיכלו להספיק לשנים ארוכות, כך שמגיניה שרדו כל מתקפה. כפתרון ביניים בנה יונתן מעין גדר הפרדה שנועדה להסתיר את הנעשה בעיר ובהר. הוא הורה "להגביה את חומות ירושלים ולהקים רמה גדולה בין החקרא ובין העיר להבדילה מן העיר להיותה בודדה ולא יקנו ולא ימכרו".

לאחר שיונתן נשבה במרמה בידי המצביא הסורי טריפון והוצא להורג, המשיך שמעון, אחיהם של יונתן ויהודה, במצור על החקרא: "והאנשים בחקרא בירושלים רעבו מאד כי לא יכלו לצאת ולבוא אל הארץ לקנות ולמכור ורבים מהם מתו ברעב". אז, רק אז, הסכימו הלוחמים היוונים שהוצבו בה להיכנע. זה היה בשנת 141 לפנה"ס. "ויטהר את החקרא מן השיקוצים", נכתב על שמעון. יום הניצחון, כ"ג באייר, הפך ליום טוב יהודי עממי לדורות. עד חורבן הבית השני עוד חגגו את המועד שבו הגיע אליה שמעון "בהלל ובכפות תמרים ובכינורות ובתופים ובנבלים ובזמירות ובשירים, כי הושמד אויב גדול מישראל".

במגילת תענית המתעדת את המועדים שנהגו בהם כימי חג בזמן בית שני נכתב על יום השמדת החקרא: "שהיו מצרים לבני ירושלים, ולא היו ישראל יכולים לצאת ולבוא מפניהם ביום אלא בלילה, ומשגברה בית חשמונאי הגלו אותם משם. ואותו היום שעקרום עשאוהו יום טוב".

שמעון לא הסתפק בכיבוש המקום ובהרס המבצר עצמו. על פי יוספוס, לאחר שהרס את המצודה, החליט שמעון "לפרק גם את ההר שעליו עמדה החקרא" כדי "לחבר את העיר אל בית המקדש. ועדרו את ראש חקרא והשפילו את קומתה, למען אשר יתרומם בית המקדש עליה". אולי גם חשש שמעון מהשתלטות מחודשת של המתייוונים על הגבעה המבוצרת.

במשך שלוש שנים עמל העם כולו על השפלת גבעת החקרא עד שלבסוף לא נותר ממנה אלא בור מים, בור המכונה במקורות "בור הקר" או "חקר" שמימיו שימשו את עולי הרגל למקדש. איזו נקמה מתוקה.

מצודת אנטוניה

בנה: הורדוס, 35 לפנה"ס

הרס: טיטוס, 70 לספירה

הורדוס בנה את מבצר האנטוניה על גבעה סלעית המתנשאת עד ימינו מצפון־מערב להר הבית. כיום ניצב על גבה בית הספר היסודי אל־עומריה. אולמות תת־קרקעיים חיברו את המצודה עם הר הבית. גובה המגדלים היה חמישים אמה שהן כ־25 מטרים, אולם גובה המגדל הדרום־מזרחי בה התנשא לגובה שבעים אמה – כ־35 מטרים. המצודה נקראה על שם מרקוס אנטוניוס שלו חב הורדוס את שלטונו.

יוסף בן מתתיהו כתב על האנטוניה: "בית המקדש שלט על העיר, מבצר אנטוניה שלט על בית המקדש ומי שהחזיק בעמדה זו שלט על שלושתם (…) בשטחה ובתוכנית בניינה דמתה המצודה מבית לארמון מלכים, כי נחלקה לחדרים רבים למיניהם, שונים במראיהם ובתכונתם, לאולמים ולבתי מרחץ ולחצרות רחבות ידיים למחנה הצבא, עד כי נמצא בה כל טוב חמדות העיר והדר בית מלכות". שני בורות מים שנמצאו על גבי גוש הסלע שמצפון־מערב להר, בורות מס' 47 ו־48, זוהו בידי החוקרים כשייכים למצודת האנטוניה.

לא רק הורדוס אלא גם השליטים הרומיים שאחריו השתמשו באנטוניה כדי להשגיח מקרוב על הנעשה במקדש, ושיכנו בה חיל מצב. עם פרוץ המרד הגדול בשנת 66, כשהנציב העריץ גסיוס פלורוס ניסה להגיע להר הבית עם חייליו במטרה לבזוז את אוצרותיו, הרסו היהודים את האולמות התת־קרקעיים המובילים מהאנטוניה להר. בהמשך הלחימה התבצרו חיילים רומאים במבצר, אולם לבסוף נכנעו הרומאים למורדים אשר הונהגו בידי אלעזר בן חנניה. למרות הבטחה מפורשת שלא לפגוע בהם, רצחו המורדים את החיילים הרומיים מלבד את מפקדם מטיליוס, שהתחייב להתגייר.

בקיץ של שנת 70 הצליחו חייליו של טיטוס לכבוש את מצודת אנטוניה ופרצו דרכה להר הבית. טיטוס פקד אז על כוחותיו להחריב את המבצר סופית. אחרי חורבן המקדש לא היה במצודה עוד צורך.