שבעים וארבע שנים חלפו מאז שהעצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה ברוב קולות את "תוכנית החלוקה" שעיקרה היה לחלק את פלסטין – כלומר את ארץ ישראל המערבית, זו שבין הים והירדן – ל"מדינה יהודית" ו-"מדינה ערבית". זאת אחרי שיותר מעשרים שנה קודם לכן נמסר חלקה שממזרח לירדן לאמיר עבדאללה תחת הכינוי "אמירות עבר הירדן", שלימים תהפוך לממלכה ההאשמית הירדנית. תוכנית החלוקה (1947) העניקה לעם היהודי חלק מזערי מתוך הארץ שהובטחה לו בוועידת סן רמו (1920) של חבר הלאומים, ובכל זאת היהודים רקדו ברחובות משמחה כשהתקבלה תוכנית החלוקה, ואילו הערבים התנגדו לה בתוקף, והשאלה היא למה.
שאלה זו מתחדדת על רקע העובדה שבין מלחמות העולם, בריטניה וצרפת שניהלו את האזור על פי מנדטים שקיבלו מחבר הלאומים, חילקו את השטח למדינות מלאכותיות וסימנו גבולות על פי האינטרסים שלהן. יתר על כן, הם אף יצרו מדינה מלאכותית עבור הנוצרים, לבנון, ומדינות אלו – למרות שיש עד היום כאלו המערערים על הלגיטימיות של עצם קיומן – לא התקבלו באותה רוח שלילית ומלחמת השמד שבה התקבלה המדינה בדרך של היהודים. למה קיים ההבדל בין ההתייחסות הערבית השלילית למדינת ישראל ובין האופן החיובי שבו קיבלו את המדינות המלאכותיות האחרות ובראשן את לבנון?
ישנן מספר סיבות שדוברים ערבים שונים מגייסים אותן לפי גישתם הכללית כדי לענות על שאלה זו: דרשני מסגדים יתמקדו בבעיה הדתית, נואמי בימות ידגישו את העניין הלאומי, פליטים ידברו על העניין הטריטוריאלי ומשוררים מתפייטים על זיכרון הבאר ועץ הזית.
בבסיס הגישה השלילית של העולם הערבי והאסלאמי לתוכנית החלוקה נמצא העניין הדתי האסלאמי. על פי גישת האסלאם, היהדות בטלה ועברה מהעולם כאשר הגיעה הנצרות, ואילו הנצרות בטלה כאשר האסלאם הגיע לעולם כדי להחליף את הנצרות והיהדות ולרשת את כל מה שהיה אי פעם נוצרי או יהודי: נביאים, ארצות, כנסיות, מנזרים ובתי כנסת. ומכיוון שהיהדות והנצרות בטלו, יהודים ונוצרים שעדיין דבקים בדתותיהם שבטלו חייבים לחיות תחת חסות האסלאם, לשלם ג'יזיה – מס גולגולת – "מתוך ידם כשהם מושפלים" (קוראן 9:29) ואין להם שום זכות למדינה ריבונית משלהם ולשום סממן שלטוני.
בשל הקשר העמוק בין דת ומדינה באסלאם, במעמקי הגישה הדתית עומדת התחושה בקרב מוסלמים ששיבת יהודים לארצם והקמת מדינה יהודית ריבונית מהווה "חזרה לחיים" של היהדות אחרי שהאסלאם הגיע לעולם כדי לבטל אותה. קיומה של ישראל בכלל, שליטתה בירושלים ותפילת יהודים בהר הבית – כל אלו מהווים בראיית האסלאם איום תיאולוגי על עצם קיומו של האסלאם כדת יחידה בעולם שכן תופעות אלו מהוות "חזרה לחיים" של היהדות.
על פי הגישה האסלאמית היהודים אינם עם אלא קהילות השייכות לכל אומות העולם ולכן אין עם יהודי הזכאי למדינה וכל היהודים שהיגרו לפלסטין חייבים לחזור לארצות שמהן הם הגיעו. בנוסף, פלסטין היא ארץ אסלאמית מכיוון שהייתה תחת שלטון האסלאם שאיננו מכיר בהוצאת ארצות מתחת כנפיו. היא הוקדשה לאומת האסלאם על ידי הח'ליף עומר שכבש אותה מידי הביזנטים הנוצריים, ולכן עד היום היא ארץ "וקף". ספרד, האי סיציליה וחלקים נרחבים בבלקן חייבים גם הם לחזור אל חיק האסלאם אחרי שהוצאו ממנו.
המרכיב הדתי בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל קיבל חיזוק באמצעות פסק הלכה שארגן המופתי הפלסטיני, חאג' אמין אלחוסייני, המטיל עונש מות על כל מי שימכור אדמה ליהודי.
מעל הבסיס הדתי נמצא הרובד הלאומי, המבוסס על תרבות השבט, שהיא שם המשחק החברתי במזרח התיכון. על פי תרבות השבט, העולם מחולק ל"אנחנו" ו"הם". בשל חיי המחסור במדבר, "האחר" הוא בהגדרה אויב, מכיוון ש"הם" שתו לנו את המים, האכילו את בהמותיהם בגידולים שלנו או רצחו אחד מאנשינו. כתוצאה מכך פותח נרטיב רב פנים על העם היהודי ותנועתו הלאומית: הציונות.
על פי הנרטיב המזרח תיכוני, העם היהודי הוא "אחר" בהגדרה: העם היהודי (שכאמור איננו עם אלא קהילות) היגר למזרח התיכון במספרים גדולים החל משלהי המאה ה-19 בעקבות התנועה הציונית שהמציאה "עם יהודי" יש מאין.
ההגירה היהודית היא פעולה קולוניאליסטית, זהה להגירה האירופית לאמריקה, לאפריקה, לאוסטרליה ולניו-זילנד; היהודים המציאו את האמרה "ארץ ללא עם עבור עם ללא ארץ" והצליחו לשכנע את אומות אירופה לאמץ אותה; העם היהודי המלאכותי הוא בעל תרבות אירופית לא מזרח תיכונית ולכן לא יכול להיות שמקורו במזרח התיכון; רבים מבני היהודים אינם דוברים ערבית, לשון האזור, וזו עוד הוכחה שאין להם קשר לאזור הזה.
כמו כן, היהדות שונה מדתות הערבים – האסלאם והנצרות; היהודים הם גזע מתנשא ויהיר המסתכל מגבוה על הערבים תושבי האזור הילידים; היהודים הצליחו לרכוש אדמות בפלסטין רק באמצעות מניפולציות והונאות שעשו על בעלי אדמות ושוחד שנתנו לפקידים עותומניים מושחתים; היהודים שולטים בעולם באמצעות הכסף וכך הם הצליחו לקבל את תמיכת העולם בפעולתם הקולוניאליסטית בפלסטין.
בנוסף, היהודים אחראים לכל צרות המזרח התיכון כמו גם לכל צרות העולם. לכן העולם התרבותי ניסה להיפטר מהם באמצעות השמדתם, אך לא הצליח להשלים את משימתו ועכשיו הוא מנסה להשליך את היהודים שנותרו בחיים למזרח התיכון כדי לנקות את אירופה מהיהודים; היהודים ועמי אירופה המציאו סיפור על ההיסטוריה של היהודים בפלסטין כדי להצדיק את המעש הקולוניאליסטי ששמו מדינה יהודית בפלסטין הערבית.
יתר על כן, היהודים של היום הם צאצאי הכוזרים שהתגיירו לפני כאלף שנה, ואין להם שום קשר עם היהודים המוזכרים בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן. לכן היהודים של היום אינם יכולים לטעון טענת בעלות על ארץ שהייתה של היהודים הקדמונים ההם. הפלסטינים, לעומתם, הם צאצאי היבוסים תושבי ירושלים; 80 אחוז מהממצאים הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו באדמת פלסטין הם אסלאמיים, 18 אחוז נוצריים ושני אחוז כנעניים. כל אלפי הממצאים שטוענים שהם יהודיים – פסיפסים, בתי כנסת, מטבעות, כלי חרס, חותמות וכתובות – כולם מזויפים.
כמו כן, הצהרת בלפור (1917), החלטות ועידת סן רמו (1920) וכל ההחלטות הבינלאומיות כולל תוכנית החלוקה (1947) – כולן קונספירציה נוצרית-יהודית נגד האסלאם ונגד האומה הערבית; בהרצאה ששמעתי בטלוויזיה הירדנית אמר המרצה לכיתת תלמידים שהתנ"ך חובר על ידי הציונים אחרי שנת 1948 כדי ליצור לגיטימציה דתית-היסטורית למפעל הציוני.
כל אלה מרכיבים בנרטיב הערבי-אסלאמי על ישראל, שחלקם החלו ללוות את המפעל הציוני מתחילתו, וחלקם פותחו במהלך השנים. אז פלא שמדינות ערב התנגדו להקמת בית לאומי לעם היהודי בכל שטח של "פלסטין"?
עם השנים הפכה ישראל לחלק מהמציאות המזרח תיכונית, ובהדרגה החלו אנשים לשנות את אופן התייחסותם לישראל. הם הבינו שדיקטטוריים (גמאל עבד אלנאצר, סדאם חוסיין, חאפז אלאסד, מועמר קד'אפי) השתמשו בישראל ככלי ליצירת לגיטימציה לעצמם וניצלו את רגשות ההמונים נגד ישראל לטובתם האישית, הכלכלית והשלטונית.
מדינות עשו שלום עם ישראל (מצרים 1979, ירדן 1974) לא בשל אהבתם לישראל אלא משיקולי אינטרסים, ולאחרונה התרחב מעגל השלום בקרב מדינות שאין להן עם ישראל גבול משותף: איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. השלום לסוגיו התאפשר משום שמקבלי ההחלטות במדינות אלה השתחררו – חלקית על כל פנים – מהנרטיב שמנע מהערבים להסכים לתוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947.
