"אסון גדול קרה. קבוצת צעירים ערכו טיול בנחל, נסחפו בזרם מי השיטפון שירדו בו לפתע, ולדאבון הלב מצאו את מותם"
זהו אינו עוד ציטוט מפוסט מרגש של פוליטיקאי אחרי אסון השיטפון שאירע בשבוע שעבר בנחל צפית; באסון, כזכור, קיפחו את חייהם תשע נערות ונער שהיו מיועדים ללמוד בשנה הבאה במכינה הקדם־צבאית "בני ציון" בתל־אביב. זהו, בשינויים קלים, משפט הפתיחה בהחלטה הסופית של בית המשפט העליון במשפט שהתנהל לפני כארבעים שנה, ושעסק באסון דומה מאוד שהתרחש ב־30 בספטמבר 1975, מיד לאחר חג הסוכות. בשיטפון ההוא בנחל דרגה נהרגו שישה – ארבעה בני גרעין נח"ל ושתי בנות שירות לאומי, כולם שירתו בקיבוץ חפץ־חיים: יעל חיים, אביגיל גדסי, גבריאל גרבר, ברוך גוטליב, עזרא נעים ויוסף מלכיאלי.
נחל דרגה (או "דרגות") נחשב אחד המסלולים הקשים והמאתגרים בארץ, גם בלי קשר לסכנת השיטפונות שיש בו. זמן ההליכה בו מוערך בכשבע שעות, והוא רצוף נקיקים צרים וגבי מים המלאים כל השנה, שמחייבים ידיעת שחייה וכושר גופני טוב. כיום לא מאפשרים כניסה למסלול אחרי השעה תשע בבוקר בשעון חורף או עשר בבוקר בשעון קיץ.
לאור הדמיון הרב בין המקרים, חבורת בני נוער שנקלעת לשיטפון שמסתיים באבדות בנפש, נפגשנו השבוע עם אחת מניצולות השיטפון ההוא, לאה מימוני־ליבן.
"אני בת הקיבוץ", היא מספרת, "הייתי אז בת 20, נשואה מזה חצי שנה, סטודנטית. הבנתי שהחבר'ה של גרעין הנח"ל ובנות השירות יוצאים לטיול, וביקשתי להצטרף. איתי הייתה עוד חברה באותו מעמד של 'טרמפיסטית', ויחד מנתה הקבוצה 17 מטיילים ושני מדריכים – לוי צור שהיה מדריך הטיול ונפתלי נשר שהיה אחראי הגרעין".
הכרת את שאר המטיילים?
"כמעט ולא, וזה גרם קשיים רבים אחר כך. הבנים הגיעו לתקופה קצרה ולא ממש ידענו מי הם. דווקא את הבנות שנהרגו הכרנו יותר כי לפני השירות הן למדו בתיכון בקיבוץ, כך שכבר היה מדובר בשנה החמישית שלהן אצלנו.
"בערב שלפני הטיול פניתי ללוי צור ואמרתי לו שיש התרעה על שיטפונות. בדיעבד הבנתי שהוא הקשיב או היה מודע לכך, ואכן הכין תוכנית חלופית. יצאנו לדרך בחמש ורבע בבוקר מהקיבוץ, ועד שהגענו למצפה־שלם לתחילת המסלול שמענו שלוש מהדורות חדשות ברדיו שבהן לא היו כל התרעות בתחזית מזג האוויר. בדיעבד התברר שבחדשות של תשע כבר הייתה התרעה, ובמשפט רואים שהתובע שואל את המדריך למה לא לקח טרנזיסטור לטיול. השופט מבטל את הטענה הזו באמירה – 'מה לטרנזיסטור בוואדי'. הוא צדק, הרי אפילו היום לסלולרי אין קליטה ברוב המקומות האלה".
כשעברתם ליד ירושלים בדרך לים המלח, היו סימני עננות?
"אני לא זוכרת שום דבר כזה. כשהגענו למצפה־שלם היה מחסום בכניסה למסלול ועמד שם מישהו. אני זוכרת שהמדריך דיבר איתו, והוא אמר שאפשר לרדת ולטייל בנחל. התחלנו את המסלול, ולמותר לציין שהוואדי היה יבש לחלוטין והשמים בהירים. באיזשהו שלב החל להתענן, וירדו טיפות. השעה הייתה קרוב לשתיים בצהריים, והיינו כבר ממש לקראת סיום המסלול, במפל האחרון. המדריך אמר 'בואו נזדרז קצת'. הוא בעיקר חשש שלא נספיק לסיים באור יום, אך גם מהעננים שהחלו להתענן במערב.
"הנקודה שבה תפס אותנו השיטפון היא מפל גבוה ויבש שצריך לרדת אותו בסולם יתדות. חלק מהחבר'ה כבר ירדו, כמה היו על המפל עצמו, ואני הייתי בקבוצה שחיכתה לתורה לרדת. ואז, פתאום, שמענו רעש אדיר. לפני 43 שנים לא היו סרטונים של שיטפונות, המילה צונאמי לא הייתה קיימת, לא היה לנו מושג מה קורה פה. כל הסיטואציה בכלל לא מובנית לך בראש. גם היום קשה מאוד להסביר למי שלא היה בשיטפון במה מדובר. זו לא זווית של 'צייד שיטפונות' שמצלם מלמעלה, אלא ממש בתוך הזרם האדיר. דבר ראשון סובבנו את הראש למשמע הרעש. במקום ההוא יש עיקול בוואדי, אז טווח הראייה והתגובה קצרים מאוד. אני מסובבת את הראש, ורואה קיר עצום שמתקרב אליי. קיר של בוץ, חול, אבנים. בגלל שמדובר במקום צר, הקיר היה גבוה והזרם עז ביותר. ברגע הזה, הכול תלוי בנקודה הספציפית שבה אתה נמצא. אין דיני כדין מי שהיה חצי מטר לידי. צעקתי לכולם 'תברחו!' וכולנו יחד עלינו על צלע ההר. ביום רגיל ושפוי לא הייתי מטפסת על הזיזים האלה, אבל ברחנו. כמו עיזים עלינו על ההר. אתה מטפס, והמים עולים. מטפס עוד, והמים אחריך. טיפסנו עד שהגענו למקום שבו השיפוע היה קצת פחות חד, אפשר היה לשבת ומפלס המים כבר לא עלה יותר".
מה אתם יודעים בשלב הזה על החברים שנמצאים על המפל ומתחתיו?
"עם אלה שלמטה לא הצלחנו ליצור קשר. היחיד שאיתו כן היה קשר הוא בחור שהיה על הסולם, זרם המים עקף אותו אבל הוא לא יכול היה לזוז. בנוסף, הכתף שלו נפרקה והוא נאלץ להחזיק בסולם ביד אחת במשך שעות. הוא חזר וזעק 'שמע ישראל', ואנחנו ניסינו לעודד אותו שיחזיק מעמד".
שעות על הסולם
המשפט שניהלה המדינה נגד לוי צור ונפתלי נשר היה ארוך וטעון. בערכאה הראשונה השניים זוכו. המדינה ערערה, ובבית המשפט המחוזי התהפכה ההחלטה והם הורשעו. שישה ליקויים מצא בית המשפט בהתנהגות השניים, כשאת העיקרי ניסח מאוחר יותר בית המשפט העליון:
"החטא הקדמון הוא שהמדריכים סמכו על מראה עיניהם ועל מצב השמיים הבהירים, כשתחזית מזג האוויר האחרונה שבידם הייתה משעה שש בבוקר, והם יצאו למסלול המתמשך לאורך שש שעות תוך ניתוק גמור מכל אינפורמציה נוספת על התפתחות מזג האוויר".
"השיטפון נמשך שעות", משחזרת לאה. "העוצמה נחלשה, אבל המים זרמו עוד שעות. רק מאוחר יותר הבנו מה קרה למי שכבר ירד בסולם. בחור ובחורה יצאו לכיוון מזרח, לכביש 90, להזעיק עזרה. בסופו של דבר אותם לקח הכי הרבה זמן לחלץ, רק למחרת בבוקר. שניים אחרים, בחור ובחורה, ברחו לשתי גדות מנוגדות של הנחל. הבחורה סיפרה מאוחר שהיא הגיעה למקום שבו אי אפשר היה לטפס יותר, וממש בנס המים הגיעו עד הרגליים שלה ולא עלו יותר. הם היו שם שעות עד ש־669 חילצו אותם. אלינו הגיעו בשלב מסוים חיילים ממצפה־שלם, שהיה אז היאחזות נח"ל, מתחו לנו חבל שחצה את הוואדי והגענו בשעת דמדומים להיאחזות. אז גם התחילו התלחששויות על כך שיש נפגעים ואולי גם הרוגים, אנחנו כמובן לא ידענו כלום".
בשיטפון שממנו ניצלת נהרגו ארבעה בנים ושתי בנות – יחס מגדרי הפוך מזה שאירע באסון האחרון. היו קולות שטענו כי הבנות חלשות יותר ולכן נהרגו מהן יותר.
"אני דוחה את הדיבור המגדרי הזה לחלוטין. זה עניין של עשיריות שנייה והבדל של סנטימטרים בין המקום שאתה עומד בו לבין החבר שלך שחוטף סלע בראש ומת במקום. נורא הפריע לי שדיברו על הנושא הזה – מה בנות יכולות ומה לא – כל אחד נהיה חוכמולוג".
בשמונה בערב הגיעה הידיעה לקיבוץ חפץ־חיים. מי שקיבל אותה היה אביה של לאה, שהיה אז מזכיר הקיבוץ. "ביקשו ממנו רשימה שמית וכנראה הוא ידע כבר אז שניצלתי. למרות זאת, כאבא יקה למהדרין, הוא סירב לספר לבני משפחתי האחרים והם כמובן השתגעו מדאגה. הוא החליט לא להשתמש בפריבילגיה כמזכיר קיבוץ ואמר להם שרק לאחר שכל המשפחות האחרות ידעו מה עלה בגורל יקיריהן גם הם ידעו. בערך בחצות הגיעה משלחת מהקיבוץ למצפה־שלם. ביניהם היה אבי ובעלי איתן. הרב נשאר בקיבוץ, וניצח באותן שעות על תפילה מיוחדת לשלומנו. משם לקחו אותנו למשטרת יריחו לתת עדות, אבל אני אישית לא זוכרת מזה שום דבר.
"הגענו בחזרה לקיבוץ לפנות בוקר, והמצב שם היה כאוטי. היה לחברים קשה מאוד גם בגלל העובדה שאף אחד מההרוגים לא היה בן הקיבוץ אלא בנות שירות ונח"לאים. מצד אחד זה לגמרי אסון של הקיבוץ, מצד שני המשפחות לא נמצאות כאן. זה היה מאוד מסובך נפשית, עם המון רגשות אשם. כל חבר קיבוץ היה חייב להירשם לאחת ההסעות להלוויות, עשינו מאוחר יותר ערב זיכרון במשק וגם סייענו כלכלית למי שהיה צריך, אבל הקשר היה מאוד קשה ומורכב".
ומה בנוגע אלייך, קיבלת עזרה כלשהי?
"התמיכה הנפשית הייתה מזערית והתמקדה בכך ששלחו לחדר שלי בנות קיבוץ בגילי שידברו איתי. לא היה מושג כזה של עזרה פסיכולוגית מקצועית. היום זה כל כך ברור מאליו, אז זה פשוט לא היה. אחר כך התחיל המשפט, ונתתי עדות. גם זה היה מאוד לא פשוט, מדובר בחברי קיבוץ ואין לך מושג לאן זה עומד ללכת".
"אני דוחה את הדיבור המגדרי הזה לחלוטין. זה עניין של עשיריות שנייה והבדל של סנטימטרים בין המקום שאתה עומד בו לבין החבר שלך שחוטף סלע בראש ומת במקום. נורא הפריע לי שדיברו על הנושא הזה – מה בנות יכולות ומה לא – כל אחד נהיה חוכמולוג"
לכסת"ח יש מחיר
בית המשפט העליון הכריע בסופו של דבר פה אחד לזכות את שני המדריכים. צריך להיזהר כשמשווים בין האסון שממנו ניצלה לאה מימוני־ליבן. לאסון השיטפון בשבוע שעבר. כל מקרה לגופו, ומובן שפרטי המקרה צריכים להיחקר ולהיבדק. ואחרי שאמרנו את זה, מעניין מאוד לקרוא היום את פסק הדין שכתב אז השופט אלפרד ויתקון, שהביע את דעתו והכניס לתוך מערך שיקוליו כשופט לזכות את שני המדריכים גם את ההיבט החינוכי של טיול בארץ ישראל:
"כנגד גודל הסיכון הכרוך בפעולה מסוימת יש להביא בחשבון, בין היתר, גם את חשיבות הפעולה מבחינה חברתית. במקרה דנן אין ספק בחשיבות הפעולה. עריכת טיולים לשם הכרת הארץ, אתריה ההיסטוריים ונופיה היפים ובחלקם הפראיים – כל מחנך יכיר בחשיבות המשימה. היא יוצרת קשרי אהבה ושייכות ויחס של כבוד לטבע וסודותיו. כך נגדל דור המתמצא בארצו המעורה בה.
"סבורני שערך חינוכי ולאומי זה צריך לשמור עליו מכל משמר, וחלילה שיעלה מפסיקתנו כי שומר נפשו מוטב לו להימנע מעריכת טיולים כאלה, שיש בהם סיכון כלשהו.
"ולא באתי לעודד קלות דעת או הרפתקנות חסרת רסן. אך עד שאדרוש מהמערערים לתת ל־17 חיילים צעירים וחסונים שבחסותם את הפקודה להפסיק את הטיול ולחזור כלעומת שבאו – ולא, יתחייבו בנפשם – ברצוני לתת דעתי גם על רגש התסכול והרושם החינוכי השלילי העלולים להיווצר בלב המשתתפים מגישה הססנית מופרזת כזאת. הרי בשעה שלדעת המחמירים סביר ומן הדין היה ליתן את פקודת הנסיגה, עדיין לא ידעו מה תהיה התוצאה הקטלנית, והיא הייתה בגדר אפשרות רחוקה ונדירה.
"לאחר המעשה אפשר אולי לומר שטעו בשיקול דעתם, אך מכאן עד להרשעתם בהתרשלות במילוי תפקידם הדרך רחוקה".
מימוני־ליבן חושבת שהזיכוי היה נכון: "אני כמעט שלמה עם החלטת העליון, לא במאה אחוז אבל ברמות גבוהות. נורא קשה לי לומר את זה, אבל היה מדובר בסיכון סביר. אחרי שלוש פעמים שלא אומרים בחדשות שישנו סיכוי לשיטפון, זה היה סביר".
ומהפרטים שידועים לך על המקרה הנוכחי, מה דעתך?
"אני ממש לא מבינה למה עצרו את מנהל המכינה והמדריך. מדובר במלח הארץ, לא בעבריינים. הם לא בורחים לשום מקום ולא מחקו מסרונים. התחושה שלי היא שעצרו אותם רק בשם הנראות".
ולגבי המקרה עצמו?
"אם אתה מזייף בקבלת החלטות ואחראי לחיים של אחרים, תצטרך לתת את הדין. אולי הם אכן עשו טעות גדולה, ובשביל זה קיימות הערכאות המתאימות. אבל למה לחרוץ את דינם בטרם עת? את מי זה משרת? אני חושבת שאנחנו צריכים לא לשפוך את התינוק עם המים, ולצערי נראה שהמקרה הולך לכיוון הזה. כולנו יודעים מהן המכינות ומה התרומה שלהן, ואסור לפגוע בחינוך לאהבת הארץ והיציאה לשטח בשביל עוד כסת"ח. למרות מה שקרה לי, וזה לא פשוט לי, נאבד את הזכות שלנו להיות פה אם נהרוס את המפעל הזה".
נפתלי נשר ולוי צור עזבו עם השנים את הקיבוץ, לדברי לאה בלי קשר לשיטפון. נשר נפטר לפני כמה שנים ממחלת הסרטן, וצור נפגע קשה בתאונת דרכים וחזר עם משפחתו לקיבוץ. מימוני־ליבן ילדה תשעה חודשים אחרי המקרה את בתה הבכורה, ובני הזוג קראו לה עינאל – "כי עין ה' הייתה עליי, וכי עין היא מעיין, מקור מים חיים". לאחר מכן נולדו לה עוד שלושה ילדים: ענבר, מתן ולאל. הצעיר משמש מדריך טיולים ואפילו הוכתר כאלוף הארץ בטיפוס. לנחל דרגה המשפחה עוד לא חזרה. כשאני שואל את לאה מה תהיה תגובתה אם המשפחה תארגן טיול שכזה לקראת יום הולדתה ה־65, היא משיבה: "כל השנים רציתי לחזור לשם, נדמה לי שהיום בגיל זה כבר קצת מאוחר. אבל אשמח שהם, ארבעת ילדיי ו־19 נכדיי, יעשו את זה. שרק ימשיכו לטייל בארץ ישראל".
