מה אפשר להספיק ב־13 ק"מ
צביקה קליין
אפרת-ירושלים: כשהכביש פנוי: 16 דקות, בשעות העומס: 54 דקות
סוף סוף הילדים חזרו למסגרות אחרי חג החנוכה, ואני ייחלתי לחזור אל השגרה. בניגוד למרביתכם, קוראים יקרים, אנחנו העיתונאים עובדים ימים רבים מהבית. נסעתי אפוא עבורכם לבירתנו הקדושה, כדי לתעד מה עובר על בני האנוש שלא שפר עליהם מזלם כמוני, והם נאלצים לעשות את דרכם מדי יום לירושלים הקרובה־אך־רחוקה בעקבות תשתיות התחבורה המיושנות.
7:50 > לאחר שהורדתי את הילדים בגנים יצאתי משכונת התמר באפרת לכיוון ירושלים. המרחק מביתי למערכת מקור ראשון בגן הטכנולוגי מלחה הוא 13 קילומטרים בסך הכול, מעט יותר מרבע שעה (16 דקות ליתר דיוק) אם נוסעים באמצע הלילה. אך עוד לפני שהספקתי להדליק את הרדיו, כבר נתקלתי בפקק ראשון וארוך במיוחד ביציאה הצפונית מהיישוב.
אנו זוחלים לאיטנו לאורך כביש 60, ובליבי אני מתפלל שלא תהיה תאונה בכביש המנהרות. אני מביט אל הנוסעים סביבי, ונראה שגם בליבם מקנן חשש דומה. זהו כביש בעל נתיב אחד בלבד, והוא מחבר בין כל יישובי גוש עציון, צור־הדסה, ביתר־עילית ושאר יישובי האזור ובין ירושלים הבירה.
נהג ה"מיצובישי אאוטלנדר מתנחלים" שלפניי עטור טלית ותפילין, מתפלל. משמאל עוקפת אותי בזחילה קיה קרניבל (של המתנחלים הבורגנים יותר), שנהגה מספיק בינתיים לגלח את זקנו. נהגת אחרת שקועה באיפור תוך כדי תנועה.
הנה אני חולף על פני כביש 375 המתמזג לכביש 60, ובו תושבים רבים מצור־הדסה ומביתר־עילית, המקווים ממש כמוני שהזחילה הזאת לא תיתקע בעקבות עוד תאונה.
8:12 > מגיעים סוף סוף למחסום המנהרות. אף שיש במקום ארבעה נתיבים, רק שניים מהם פתוחים. ביום טוב הנהגים נהנים משלושה נתיבים. אלא שזה לא ממש משנה, שכן כל הנתיבים במחסום מתמזגים לנתיב אחד בכניסה למנהרות – ושוב כולם מקווים שלא ניתקע כאן בלי אפשרות להמשיך או להסתובב לאחור.
אני ממשיך לזחול, מסיים פודקאסט אחד, ומבחין שיש די זמן להרים טלפון לאישה. נכנסים למנהרה הראשונה, עוברים את הנקודה שבה השיחה תמיד מתנתקת, ויוצאים בצד השני.
8:25 > הידד, הגענו למנהרה השנייה! עוד רגע – או כמה רגעים – ואפשר להאיץ ולנסוע מהר יותר מ־20 קמ"ש. מגיעים לכביש בגין, והנה כמה נתיבים פתוחים ופנויים יחסית. דוהרים לעבר היציאה לגן הטכנולוגי, בלי לשכוח שמותר לנסוע כאן רק במהירות 80 קילומטרים לשעה. פקקונצ'יק בכניסה לגן הטכנולוגי, והנה השער החכם מזהה את לוחית הרישוי ונפתח, כאילו מבין כמה זמן כבר בזבזתי היום.
8:44 > אני חונה, יוצא מהאוטו ומתמתח. "איזה מזל שלא היו תאונות הבוקר", אני אומר בקול, וההד של דבריי מלחיץ כמה מעובדי הגן. אחרת היה לוקח לי לפחות שעה וחצי, במקרה הטוב.
אז מה הספקתי בדרך? פודקאסט וחצי, שיחות טלפון למשפחה ולעמיתים, בהייה במיצובישי שלפניי בתקווה לא להיכנס בה בטעות, שתיית כוס קפה ונשנוש חטיף בריאות, תפילת הדרך ותיאום איש מקצוע לתיקון התריס התקוע בבית.
עיכוב לפניך
יאיר קראוס
ירושלים- עכו כשהכביש פנוי: 1:59 שעות, בשעות העומס: 3:00 שעות
גם כשלקחתי מקדם ביטחון של 45 דקות כדי להגיע בזמן לפגישה בתל־אביב – וייז אכזב אותי שוב ותעתע כשאיחר את שעת הצפי להגעה ליעד. הגשם החליט להגיע לביקור עם תחילתו של דצמבר, ואני נשרך בפקק של כביש שש דרומה. מאחוריי נהג שמחליט להתכתב בשיחות עומק בוואטסאפ.
אנחנו, תושבי הצפון, צריכים להוסיף שעה לזמן ה"מקורי" של הדרך, מאימת הפקקים. כוותיק ורגיל בכבישים אני משתדל לתאם פגישות אחרי שעות העומס בבוקר ולחזור צפונה אחרי שעות העומס, שאלפי נהגים בכביש 6 ובנתיבי כביש 4 ו־22 בואכה חיפה ונהריה חווים אותו מקרוב.
בשבוע שעבר נסעתי למערכת העיתון בירושלים, ומראש תכננתי להגיע לקראת צהריים ולהתחמק מפקקי הבוקר. אבל הכביש האכזר לא מרחם, ואת שהרווחתי בבוקר שילמתי בריבית אחר הצהריים. הנסיעה התחילה בנעימים. וייז האיר לי פנים וסיפר על נסיעה של שעה ו־59 בלבד, שאחריה אגיע אל אשתי והילדים. אלא שבתום הפסקה באלונית ותדלוק המכונה האנושית בכוס הגונה של קפה, יישומון הניווט חישב מסלול מחדש וסיפר לי על פקק חדש שנוצר יש מאין. אל הבית הגעתי באיחור של חצי שעה, והחמצתי את המקלחות וארוחת הערב עם הילדים.
חיינו לא חייבים להיראות כך. אינספור כתבות, דיונים ותוכניות דשדשו בדרכים בעשורים האחרונים, ונדמה שנותרנו בלי מענה. יותר ויותר ישראלים נדרשים בכל שנה להקדים עוד ועוד את שעת צאתם מהבית; מדדי איכות החיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים כי איכות חייהם של יותר מ־46 אחוז מהישראלים נפגעת משמעותית בשל משך ההגעה לעבודה. ישראלי ממוצע מבלה בפקקים 200 שעות בשנה – כמו חודש עבודה שלם! נתיבי התחבורה הבינעירוניים ובוודאי העירוניים אינם מסוגלים להכיל את מספר כלי הרכב הנוסעים בהם. אך לנוכח מספרם ההולך ועולה בהתמדה, הישועה לא נראית באופק.
עלו לרציף
שילה פריד
לוד- רמת החייל, תל אביב : כשהכביש פנוי: 20 דקות, בשעות העומס: 75 דקות, ברכבת: 50 דקות
את המסלול הזה מומלץ לא לעשות ברכב הפרטי, בייחוד לא בשעות העומס. בימי הסגר, בגל הראשון של הקורונה, הנסיעה הזו נמשכה כ־20 דקות בכביש, אבל בימים כתיקונם, מי שיוצא מהשפלה לתל־אביב במכוניתו הפרטית מוטב שיפנה לעצמו שעה וחצי של נסיעה, חצי שעה נוספת טווח ביטחון, וינסח גם התנצלות למקרה אפשרי של איחור.
ברכבת חווים את הפקקים אחרת. לא נקלעים לתוכם, אלא זוכים להביט בהם מהחלון, בזמן שהקרון חולף בדהרה סמוך לכבישים הגדושים. התחושה מרוממת להפליא: שועטים אל היעד בזמן שאחינו הנהגים חולמים עליו, מקליטים בלחץ הודעות לבוס "מתנצל על האיחור, תתחילו, אני אשתלב אחר כך, נקלעתי לפקק לא צפוי". לא צפוי, כן, בטח.
ברכבת ישנו עומס מסוג אחר. בעצירה הראשונה שלנו בתל־אביב עשרות ילדים וילדות ממלאים את הקרון. הם הופכים את הנסיעה לרועשת מהרגיל, אבל היי, תכף זה ייגמר, אני לא בפקק.
ברכבת יושבים נוסעים נוספים שבחרו להשאיר את הרכב בבית, במקרה שיש להם כזה, ולהצטרף לנסיעת החברה הממשלתית. שירה, תושבת לוד גם היא, סטודנטית במכללה לעיצוב ברמת־גן, משתפת: "מדלת הבית לדלת הכיתה לוקח ברכבת בסך הכול חמישים דקות. הנסיעה ברכבת היא בין 20 דקות לחצי שעה, עוד הליכה קצרה לתחנה וממנה למכללה, ואני מגיעה ללימודים בפחות משעה. הידיעה שהגעה ברכב פרטי תדרוש ממני לצאת שעה וחצי מוקדם יותר מוציאה ממני אפילו את המחשבה על נהיגה בעצמי למכללה".
רבע שעה מתחילת הנסיעה והרכבת כבר עוצרת בתחנת תל־אביב ההגנה, אחרי עצירה בכפר־חב"ד. מבעד לחלון נראות שוב המכוניות העומדות בפקקים שבתוך העיר. אלחנן, סטודנט באוניברסיטת ת"א, בחר גם הוא ברכבת וּויתר על הנסיעה ברכב הפרטי. תחנת תל־אביב אוניברסיטה היא האחרונה בתחנות תל־אביב, ומלוד לכיתה דרושות לו שעה ועשר דקות. "הפקקים בתל־אביב לא עושים רצון לקחת את הרכב, ברכבת הנסיעה הרבה יותר נוחה ומהירה. בפעמים הבודדות שכן יצאתי במכונית הנסיעה נמשכה בין ארבעים דקות לשעה וחצי. אז שעה ועשר דקות באופן קבוע זה זמן די סביר".
לא כל מסלול נסיעה יעיל יותר בתחבורה ציבורית, מסייג אלחנן. "היעילות של הרכבת לתל־אביב היא בין היתר בגלל התדירות הגבוהה; לעבודה שלי בראשון־לציון אני אעדיף להשתמש ברכב. זה ייקח לי בין חצי שעה ל־45 דקות עם הפקקים, ואילו ברכבת, כולל החלפת אוטובוס באמצע, זה ייקח כשעה וחצי".
הגיע הזמן לרדת, תחנת תל־אביב האוניברסיטה כבר כאן. כעת עלינו לצלוח שני עומסי תנועה קלים. האחד ביציאה מהתחנה, כאשר הסדרנים מנסים לנתב את ילדי הפסטיגל ולמהר את היציאה מהמתחם, והאחר באוטובוס שמהרכבת אל היעד הסופי. מדובר בקווים שמגיעים לעיתים תכופות יחסית. בלי פקקים הנסיעה נמשכת כחמש דקות בלבד, אבל כשהפגישה בסביבות תשע בבוקר – שעת עומס, בייחוד באזור עתיר מקומות עבודה – נדרש זמן רב יותר. במקרה שלנו זה לקח 10 דקות נסיעה, יצאנו בזול; ביום אחר זה עלול לקחת 20.
אז אומנם הגעתי מעט אחרי השעה המתוכננת, אבל רק מעט. בניגוד לנוסעי הרכב, לי היה פטור מתירוץ יצירתי.
