כמעט עד גיל 90 לא ידעה רחל ברנפלד שהיא זכאית לפיצויים על הסבל שהיה מנת חלקה בתקופת השואה בטרנסניסטריה שברומניה. רק לפני כשנתיים, בעקבות הפרסומים על הכרת גרמניה בכ־30 ערים ברומניה בתור גטאות פתוחים, השתנה המצב. אחד מאנשי עיריית קריית־מוצקין, עיר מגוריה של ברנפלד, שאל אותה אם בדקה את זכאותה, וכשהבין ממנה שלא – פנה לעמותת "אביב לניצולי השואה", המסייעת במיצוי זכויותיהם של ניצולים.
בבדיקה שערכו אנשי העמותה התגלה שכמה שנים לפני כן הכירו הגרמנים במקום ששהתה בו בזמן המלחמה בתור גטו. מהבחינה הכלכלית, המשמעות הייתה מענק חד־פעמי של כמה אלפי אירו, קצבה חודשית של כמה מאות אירו, והטבות נוספות מאת גופים כמו ועידת התביעות ומדינת ישראל.
"לפני חמישים שנה אמא שלי פנתה כדי לנסות לקבל את הפיצויים שניתנו בזמנו", מספר בנה, אפרים ברנפלד. "אז עוד הכול היה טרי אצלה – הסבל הנוראי שעברה, הרגע שבו אימא שלה מתה. אני זוכר לילות שבהם אבא שלי היה צריך להרגיע אותה. למרות זאת היא קיבלה הכרה חלקית ביותר של כמה אחוזים בודדים. לכן לא עלה בדעתה שצריך לבדוק שוב ולדרוש.
"גם לפני שנתיים, כשהמתנדבת מ'אביב לניצולי השואה' פנתה אליה והציעה לבדוק, אימא שלי לא הייתה אופטימית שתקבל משהו, כי היא למודת אכזבות. כשהתבשרנו שהבקשה התקבלה היא אמרה שמוטב מאוחר מלעולם לא. אני יכול לספר לך שבילדותנו ההורים לא היו יכולים לממן לנו חוגים, ואפילו לטיול השנתי הייתי צריך לבקש עזרה מבית הספר. חיינו בצמצום. אילו המענק היה ניתן בזמן, החיים שלה היו נוחים הרבה יותר".
הפיצוי הכלכלי חשוב, אבל בעבור ברנפלד ובנה הוא רק חלק מהעניין. "חשובה ממנו עצם ההכרה בסבל שעבר על אעמא שלי ועל יהדות רומניה", אומר אפרים. "עד לא מזמן הייתה התעלמות של גרמניה וגם של מדינת ישראל משואת יהודי רומניה. מדברים על יהודי גרמניה, פולין, הולנד ועוד לא מעט מדינות, אבל שואת יהודי רומניה כאילו לא התקיימה כמעט, אף שכמחצית יהדות רומניה נמחקה. ההכרה הזאת היא אולי תחילת התיקון שיביא לכך ששואת יהודי רומניה תקבל את המקום המגיע לה בראייה ההיסטורית".
ביום שלישי, עשרה בטבת, יחול יום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה שיום פטירתם לא נודע. 77 שנים עברו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ועדיין אנו עדים לתמורות והתפתחויות בנושא זכויות ניצולי השואה, ולהכרה באוכלוסיות חדשות שגרמניה סירבה עד כה להכיר בהן וברדיפות שעברו.
בשנתיים האחרונות חלו עדכונים שמשפיעים במיוחד על אלפי ניצולי שואה יוצאי רומניה: מחודש יולי 2019 ועד היום הכירה גרמניה בחמישים ערים ברומניה ובבולגריה כ"גטאות פתוחים". באוקטובר הודיעה גרמניה שהיא מכירה גם בעיר בוקרשט כגטו פתוח, וכן בזכויותיהם של ניצולי שואה ששרדו את המצור בלנינגרד.
ההערכה היא כי החלטותיה של ממשלת גרמניה משפיעות על יותר מעשרת אלפים ניצולי שואה, ובייחוד כאלו שעלו לארץ אחרי 1953 ולכן לא היו זכאים עד כה לקצבה חודשית בתור פיצוי.
"כל הכרה של ממשלת גרמניה בעיר כגטו היא בעלת משמעויות מרחיקות לכת לניצולי שואה רבים", מסביר עו"ד דוד נויהוף, העוסק בייעוץ לניצולים. "ניצול שעד היום לא זכה להכרה יכול לקבל קצבה, פיצויים ואפילו הכרה מוועידת התביעות, הגוף שנחשב למחמיר ביותר בהכרה בניצולים. העובדה שבשנים האחרונות הגרמנים מכירים בעוד ועוד גטאות מזכה אלפי אנשים בסל של הטבות".
איך קורה שאחרי כל כך הרבה שנים פתאום נזכרים בעוד גטאות?
"בעבר רק גטאות סגורים כמו גטו ורשה זכו להכרה. בהמשך החלו להכיר גם בערים שלמות כ'גטו פתוח', וזה היה שינוי ניכר. קשה לדעת מי בדיוק הוביל לכך. אני בהחלט יכול לומר שהמשרד לשוויון חברתי חרת על דגלו את הסיוע לניצולי השואה ומעורב בתהליך הזה. אני גם יודע שוועידת התביעות נמצאת כבר שנים במו"מ מול ממשלת גרמניה לקבלת עוד כסף והטבות, וגם הם אומרים שהם קשורים להכרה הגרמנית במקומות האלה.
"יש גם עורכי דין פרטיים שטוענים שהשינוי נעשה בעקבות פניות שלהם. הגרמנים פרסמו באחד המקרים שהתהליך התבסס על מחקר של מוזיאון השואה בוושינגטון ועל מחקר דומה שנערך ביד ושם. בשורה התחתונה, הגרמנים פשוט מפרסמים שהם עדכנו את רשימת המחנות, וקשה לדעת למי בדיוק מגיע הקרדיט. אני מפרגן לכל אחד מהגופים הללו, כי העיקר הוא שכמה שיותר ניצולי שואה יקבלו את מה שמגיע להם".
יכול להיות שהסיבה קשורה לכך שיש היום פחות ניצולים, ולאלו שחיים לא נותרו עוד שנים רבות, כך שהמשמעות הכלכלית מצומצמת?
"בהחלט ייתכן. כמעט בכל שנה יש רשימה של גטאות חדשים שהוכרו, ואני מעריך שהמגמה תימשך. יש עוד מקומות שלא הוכרו, בעיקר ברומניה. בוקרשט היא העיר עם הכי הרבה יהודים ניצולי שואה ברומניה, ואני מעריך שאחריה יכירו בעוד כמה מקומות קטנים".
בין ההטבות שניצולים עשויים לזכות בהן נמצאות קצבה מוועידת התביעות או קצבה חודשית ממשרד האוצר; הכרה כ"מעגל ראשון", המזכה בהטבות בהתאם למצב הרפואי; מענק "ילדות אבודה" מוועידת התביעות בסך 2,500 אירו למי שנולדו מ־1928; מענק חד־פעמי בסך 2,000 אירו על עבודה ללא כפייה בגטו, ואף קצבה חודשית ותשלום פיצוי רטרואקטיבי מגרמניה בגין עבודה ללא כפייה בגטו.
ההטבות משתנות בהתאם לקורותיו של כל אחד מהניצולים, והבירוקרטיה אינה פשוטה, אולם בחלק מהמקרים התשלום החד־פעמי עשוי לנוע בין אלפי לרבבות אירו. "ההכרה בזכויות ניצולי השואה אינה אוטומטית, וכל אחד מהם צריך להגיש את הטפסים הנכונים למקומות הנכונים", אומרת אורלי סיון, מנכ"לית אביב לניצולי השואה. "צריך לשמוע את הסיפור של הניצול, לאבחן מה בדיוק מגיע לו ולראות שהוא עונה לקריטריונים ההיסטוריים. לאחר מכן יש למלא טפסים מורכבים באנגלית או בגרמנית. זה לא טופס שאדם מבוגר יכול למלא בעצמו, וגם לא בני הניצולים ובני משפחותיהם.
"בגלל המורכבות הזאת יש לא מעט עורכי דין שמנסים 'לצוד' ניצולי שואה, ומציעים להם למלא למענם את הטפסים בתמורה לקבלת אחוז מסוים מהקצבה. חשוב לנו שאנשים ידעו שיש גם אפשרות לקבל את הסיוע הזה מהעמותה שלנו, ללא תשלום או תמורה. המתנדבים שלנו עוברים הכשרה מיוחדת למילוי הטפסים, ולאחר מכן היועצים שלנו עוברים על הטפסים ובודקים אותם. בכל שנה אנחנו מסייעים לכ־10,000 ניצולי שואה למצות את זכויותיהם.
"בשנה החולפת סייענו ל־3,366 ניצולי שואה מרומניה ובולגריה שפנו אלינו בעקבות העדכונים. יש לנו מערכת שעוקבת אחרי התקדמות התיקים כדי לוודא שהצלחנו להגיע למימוש מרבי של הזכויות עבור כל ניצול, ולפי הנתונים הסכום המצטבר שקיבלו הניצולים השנה עומד על יותר מ־51 מיליון שקלים. זהו צדק היסטורי, והסכומים ישפרו את חייהם של ניצולי השואה ויספקו להם ביטחון כלכלי לשנים הבאות".
כמו אפרים ברנפלד, גם סיון מודעת לכך שלנושא יש גם פן לא כלכלי. "אנשים רוצים שיכירו במה שהם עברו, ולפעמים ההכרה חשובה להם יותר", היא אומרת. "ניצולי השואה כבר מבוגרים, ומה שלא ייעשה כעת, כנראה לא ייעשה לעולם. הרשות לזכויות ניצולי השואה והשרה לשוויון חברתי מירב כהן זירזו הליכים, אבל בגרמניה המערכות עובדות לאט וההכרה לוקחת זמן.
"אלפי ניצולי שואה בישראל טרם מיצו את זכויותיהם, ולעיתים הזכויות יכולות להפוך עוני לחיי רווחה וכבוד. חשוב שניצולי השואה ומשפחותיהם ידעו שאין צורך לבקש סיוע בתשלום כדי לממש את זכויותיהם, ואני קוראת להם לפנות אלינו ולקבל סיוע מקצועי ונגיש ללא כל תשלום".
