ביום רביעי שעבר עשו את דרכן בהתרגשות שרי קורץ ואלה אור, תלמידות י"ב בתיכון אמי"ת במעלה־אדומים, אל טיול הגיבוש של מחזור חדש במכינת 'בני ציון' בתל־אביב, שאליה תכננו להצטרף בשנה הבאה. הן גדלו יחד, חלקו אותו ספסל לימודים, ואחזו שלב אחר שלב ביתדות היורדות אל מעוק נחל צפית ברגעים לפני שגל המים העצום שטף את הכול. אך בעוד שרי נחבלה קשות וניצלה באורח נס, אלה לא שרדה.
שרי, שפונתה למרכז הרפואי 'סורוקה' בבאר־שבע בהכרה מלאה, כשכל גופה כואב ודואב, לא פסקה לשאול למצבה של חברתה הטובה. "אני חושבת שרק ביום שלמחרת הבנתי את גודל האירוע", היא אמרה השבוע ממיטתה ביחידה לטיפול נמרץ לב. החבלות הקשות שמפוזרות בכל גופה מעידות על רגעי האימה שעברה, אך גם על סיפור ההצלה הנִסי.
השיטפון תפס אותה כאשר אחזה ביתדות בדרכה מטה לאפיק הנחל. מעליה בסולם היו אלה ורון חכים, ואילו עדי רענן ויעל סדן ז"ל, חניכות המכינה שהדריכו את הטיול, היו כבר למטה וסייעו ליתר הקבוצה לרדת. "שמענו פתאום מישהו צועק מלמעלה ממש בלחץ 'תעלו מהר למעלה'", שחזרה שרי. "המים הגיעו בעוצמה וכבר עברו לי את הראש, ניסיתי לעלות שוב למעלה אבל כשניתקתי את היד מאחת היתדות, הזרם היה כל כך חזק שנסחפתי לתוכו".
היא נסחפה דקות ארוכות, נחבטת בסלעים ובעצים. "התגלגלתי כמו כדור, בלעתי מים, המים היו עכורים ולא ראיתי כלום, ובשלב מסוים ביקשתי מהשם שיגמור כבר את הסיוט הזה". כשהצליחה להרים את ראשה מעל המים ולנשום מעט אוויר הבחינה בגזע של אחד השיחים ונתלתה עליו, אבל אז המים שבו לכסות אותה. "העדפתי לעזוב את האחיזה כדי לנשום ולהמשיך להיסחף בנחל, כשבדרך אני נחבלת ונחבטת בקירות סלע".
למזלה הצליחה שרי להגיע לתנוחת שכיבה על הגב במים ונסחפה עם הזרם כשהיא בטוחה שהמוות אורב לה בכל פינה. כשהתעוררה לאחר שאיבדה את ההכרה לכמה רגעים, מצאה את עצמה באזור צדדי של הנחל שבו היו מים רדודים, בזמן שהנחל המשיך לזרום בעוצמה, ולצדה רון חכים. בכוחותיהם האחרונים הצליחו לאותת לצוותי החילוץ המוסקים.
בימים שלאחר האסון הכבד, שגבה את חייהם של תשע נערות ונער, הרעידו גלי ההדף של האירוע מעגלים רחבים בישראל, אישיים וציבוריים, שנותרו חבולים ומצולקים. ראש המכינה יובל כאהן, איש חינוך מוערך, והמדריך אביב ברדיצ'ב נעצרו בחשד לגרימת מוות ברשלנות (בהמשך שונה סעיף החשד נגד המדריך להריגה), ומדריכה נוספת שהתה במעצר בית. משפחות הנספים התכנסו באבל הכבד, אך דרשו גם לקבל תשובות על מה שנראה כמחדל חמור.
אנשי המכינה שוחררו בהמשך בהסכמת המשטרה למעצר בית, אך העדויות שלפיהן מובילי הטיול היו מודעים למזג האוויר הקיצוני ולהתרעת השיטפונות, והחשד שכאהן וברדיצ'ב העמידו ביודעין את הצעירים בסכנה, הלכו והצטברו.
"ברבע ל־12 אמרו לנו לשים את כיסויי הגשם, כי דיברו עם חזאי של חיל האוויר, אחד מבוגרי המכינה, והוא אמר להם שהולך לרדת טפטוף קל ב־12 ובשלוש הולך לרדת ממש מבול", מספרת שרי קורץ. "הם אמרו שהחיזוי של חיל האוויר מאוד מדויק, שלא הולכת להיות הצפה כי בדקו את זה והכול בסדר – נתחיל ללכת, נמהר, ונגיע בזמן לפני שלוש. ובאמת ב־12 התחיל טפטוף קל ונפסק, אבל כעבור חצי שעה התחיל לרדת גשם חזק".
ללמוד, לתרום, לטייל
המנחמים הרבים לא פסקו להגיע לבית משפחת אור במעלה־אדומים, שם ישבו שבעה על אלה ז"ל הוריה שרית ואיציק וחמשת אחיה ואחיותיה הגדולים. רבים מהמבקרים לא הכירו אותה אישית, אבל הרגישו שהאבל שייך גם להם, וחשו צורך לחבק את המשפחה ולשמוע עוד קצת על דמותה של אלה. נער ביישן בן 16 מאחד היישובים בבקעת הירדן הגיע עם אביו רק כדי לספר שפגש את אלה למשך רבע שעה במעיין בצפון. השניים הצטלמו למזכרת, והוא חש צורך להעביר להוריה את התמונה ומכתב שכתב להם. הוריה הנרגשים של אלה הקפידו להודות למנחמים וחזרו על הכרת הטוב שלהם כלפי מדינת ישראל, שחילצה את הפצועים ופינתה את הגופות במהירות ובמסירות רבה.
הבחירה של אלה ללמוד דווקא במכינת 'בני ציון' בתל־אביב, מכינה משותפת לדתיים ולחילונים, הייתה המשך טבעי לבית שבו גדלה. אמהּ שרית מנהלת את בית הספר הממלכתי 'נופי הסלע' של רשת תל"י, שבו מתוגברים לימודי היהדות ומורשת ישראל, והמשפחה קידשה את החיבור בין הקבוצות בחברה הישראלית.
במהלך ימי השבעה התרגשו בני משפחת אור לקבל לידיהם את השאלונים שמילאה אלה בתהליך המיון למכינות 'בני ציון' ו'צהלי', אשר חושפים מעט מהציפיות והחלומות שרקמה לקראת שנת המכינה ונגדעו באחת. "אני רוצה להקדיש שנה ללמוד דברים חדשים על עצמי, על העם שלי, על היהדות, לתרום לקהילה ולטייל בארץ", רשמה במענה לשאלה מדוע היא רוצה ללכת דווקא למכינה קדם־צבאית בשנה הבאה. את המשפט "עם מי לא היית מסוגלת/מעוניינת לדבר" השלימה בהחלטיות: "אין דבר כזה".
"לקראת השנה הבאה אלה חיפשה המון, והלכה לבדוק הרבה מקומות", סיפרה השבוע אחותה הגדולה חן. "אחרי ששוחחנו על כך היא עשתה רשימה של הדברים שהכי חשובים לה במכינה: לטייל בארץ, מכינה מעורבת ופעילות התנדבותית. היא רצתה לגבש את הזהות שלה ואמרה לי: 'אני מרגישה הרבה יותר דתייה כשאני לא עם דתיים'. היא הייתה כל כך שמחה שמצאה בדיוק את מה שרצתה".
משפחתה מספרת על נערה שמחה ורצינית גם יחד שחרשה את הארץ לאורכה ולרוחבה, וכך עשתה גם ביומה האחרון. "מנחם אותי לדעת שביום האחרון לחייה אלה עשתה את מה שהיא אהבה", אומרת חן. "חברים שלה שניצלו סיפרו לנו שהיא הייתה כל כך מאושרת ושמחה בטיול, והמחשבה על כך עושה לי טוב".
המשפחה שואבת נחמה גם מהניצולים. "21 ילדים היו בתוך בערוץ הנחל והיינו יכולים לסיים עם 21 הרוגים, ל־11 ניצולים פשוט קרה נס. כואב לי שאחותי בין העשרה שלא זכו, אנחנו עצובים על האובדן, אבל 11 ניצלו והייתה להם השגחה", אומרת האחות.
בין הנספות באסון צפית הייתה גם אילן בר־שלום ז"ל, נכדתה של מנהלת המשרד הוותיקה של המכינה. בן דודה של אלה אור ז"ל עבד במשך שנים כמורה במכינת 'בני ציון', וכאהן וברדיצ'ב הם בין חבריו הטובים. אחותו של צור אלפי ז"ל הייתה חניכה באותה מכינה שהובילה את הטיול שממנו אחיה לא שב.
שורדי השיטפון, שעוד שלא הספיקו לעכל את גודל הנס שאירע להם, עברו השבוע משבעה לשבעה ברחבי הארץ, מנסים לתפוס שברי סיפורים על החברים שכבר לא יזכו להכיר לעומק. בשיחות ביניהם, כמו גם בהתבטאויות הבודדות כלפי חוץ, הם לא מחפשים אשמים.
"שניר לא מרגיש שמישהו התרשל", אומר דודי בכר שבנו שניר, תלמיד י"ב בישיבת 'שדה־יעקב' בצפון, ניצל בשיטפון. "מבחינת כל החבר'ה, אף אחד לא אשם. מאיך שהם חוו את ההיערכות יום לפני ובאותו בוקר הם לא מרגישים שמישהו פישל. יכול להיות שהם טועים, אבל זה בהחלט הלך הרוח של מי שהיה שם".
האב מבקש לא לחרוץ את דינם של מנהלי המכינה טרם מיצוי החקירה. "ברור שהתוצאות הקשות, יחד עם מזג האוויר החזוי, מעוררים קפיצה למסקנה שמישהו פה חטא במחדל חמור, יכול להיות שזה נכון, אבל אני לא מעורה בפרטי החקירה. אני חושב שהכי אחראי והכי נכון להמתין שהמשטרה תסיים לחקור והמסקנות יפורסמו. דבר אחד אני יכול לומר בביטחון: אני לא מקנא באנשי המערכת, בין אם הם אשמים מבחינה משפטית ובין אם לא, כוונות רעות בוודאי לא היו. אם הייתה פה רשלנות, היא כזו שהתוצאות שלה קשות מאוד, אבל בהתאם גם הכאב וייסורי המצפון של המעורבים. אני בטוח שזה עונש גדול".
גם לאחר האסון, שניר דבק בתוכניתו ללמוד בשנה הבאה במכינת 'בני ציון'. "המקום הזה הוא מוסד נפלא. התכנים החינוכיים, הצוות, האווירה, ההשקפות והמטרות", אומר אביו. "גם אם מישהו טעה ביום חמישי וקיבל החלטה לא נכונה בנקודת זמן מסוימת, זה לא הופך את המפעל לפסול".
"נשקם את המכינה"
אך ראש המכינה יובל כאהן בחר לא לחכות לתום החקירה, והגיש את התפטרותו. כאהן מסר לתקשורת: "בי"א באייר תשע"ח קרה אסון נורא ובלתי נתפס במכינה הקדם־צבאית 'בני ציון' שאני עומד בראשה. במהלך טיול שנועד לחנך לערכי החברות ואהבת הארץ, נהרגו הנערות יעל סדן, עדי רענן, אגם לוי, אילן בר־שלום, אלה אור, גלי בללי, מעין ברהום, רומי כהן ושני שמיר, והנער צור אלפי, זכרם לברכה.
"מאז האסון אני קרוע ושבור. לעולם לא אוכל למצוא מילים שיוכלו לבטא את הצער שאני חש. תפקיד ראש המכינה הוא בראש ובראשונה תפקיד חינוכי הדורש אמון מלא של החניכים, משפחותיהם וכל מי שהמכינה נוגעת בו. אני יודע שבצלו של האסון האיום, אמון זה, שהוא היסוד ליכולת להוביל ולחנך, לא יכול להתקיים. לכן החלטתי להגיש את התפטרותי ליפה, יו"ר העמותה, שהטילה עליי לפני 11 שנים להקים מפעל זה, לזכר בנה בן־ציון שי חדד ז"ל, לוחם צה"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו.
"אני בטוח שהמכינה על חניכיה, מדריכיה, מוריה ובוגריה המדהימים תמשיך להתעצם, לעשות טוב ולחנך לערכי ציונות, אנושיות ואמת. אני אמשיך להיות מחויב לכל מה שיידרש ממני לטובת מפעל זה והמשכו. אין ביכולתי לנחם ולו במעט את המשפחות שאיבדו את היקר מכול. אני משתתף בכאבן הנורא".
עמיתיו של כאהן, ראשי מכינות אחרות, מבינים ללבו. אחד מהם סיפר ל'מקור ראשון': "בימים חמישי ושישי בקושי ישנתי. האסון תפס אותי בהפתעה, בהכנות ליום גיבוש עם המחזור הבא. לא הייתי מסוגל לחשוב או לדבר, רק לכאוב. התחלתי להריץ בראש סיטואציות שאולי הכנסתי את החניכים שלי לסכנה או למצב שהוא מעבר לקצה היכולת. נשארתי עם הרבה סימני שאלה. זו מכינה ותיקה ומנוסה, ולא ברור לי איך הם הגיעו למצב שהם לוקחים כזה סיכון, כשכל ילד בן 18 מודע לסכנת השיטפונות".
אותו ראש מכינה סיפר כי מנגנון קבלת ההחלטות לפני יציאה לטיול אינו מפוקח, ונתון בסופו של דבר באופן בלעדי לשיקול דעתו של המנהל ולנהלים שגיבש. לדבריו, "לכל סדרת שטח נעשות הכנות קפדניות, מא' עד ת'. עושים הכנה של המסלול שבוע לפני ברמה מבצעית עד לפרטים הקטנים של תוואי השטח, אבל בסוף ההחלטה על הכתפיים שלי.
"לפעמים אנחנו לוקחים מקדמי בטיחות למורת רוחם של החניכים, ואני שמח על כך. באחת הפעמים ירד גשם בניווט ויצרנו קשר בשתיים בלילה עם מתחם כלשהו שיהיה ערוך לקבל אותנו כדי שהחניכים לא יגיעו חלילה למצב של היפותרמיה. אנחנו עושים כושר ומסעות ארוכים, מחנכים לאיתנות, אבל לא דוחפים למאצ'ואיזם".
ביום שני בערב שוחררו כאהן וברדיצ'ב למעצר בית של חמישה ימים. נאסר עליהם להיכנס למשרדי עמותת 'בני ציון' וליצור קשר עם כל גורם הקשור לחקירה בעשרת הימים הקרובים. למחרת ערך מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך ביקור ניחומים במעלה־אדומים, והבטיח כי תינתן למשפחות האפשרות למסור את עדותן על האסון במסגרת צוות החקירה המיוחד שהוקם בעקבות האירוע במחוז דרום.
משפחת אור כבר שמה לעצמה למטרה לעשות כל מה שאפשר כדי שאסון כזה לא יחזור על עצמו. "התרשמנו שהמשטרה לוקחת ברצינות את החקירה ושאנחנו בידיים טובות", אמרה חן. "יש מי שידאג שישלמו על כך מחיר, אבל זה לא תפקידי. במקום לכעוס אנחנו מתעסקים בכך שזה לא יקרה שוב. אסור שיהיו עוד אסונות כאלה, שילדים ימותו מרשלנות ומחוסר שיקול דעת".
ואכן, משרדי הממשלה ומועצת המכינות נקטו כבר צעדים ראשוניים. במועצה הודיעו השבוע על מינויו של מפכ"ל המשטרה לשעבר רנ"צ בדימוס שלמה אהרונישקי כיועץ חיצוני לבטיחות ואבטחת טיולים במכינות, ואילו משרד החינוך הודיע על הקמת ועדה משותפת עם משרד הביטחון להסדרת טיולי המכינות.
"האסון המטלטל הזה מחייב אותנו בבדיקה", מסר מנכ"ל מועצת המכינות דני זמיר. "ברור לכולנו שיש חובה מקצועית ומוסרית לבחון וללמוד היטב, וזאת בלי לפגוע בחופש הפעולה החינוכי של המכינות". בהתייחסו למכינת 'בני ציון' אמר זמיר: "אני רוצה להגיד למשפחת בני ציון, המכינה שנשארה כעת ללא מוביליה ושצריכה להמשיך ולהתקיים אחרי אסון נורא כל כך – אתם מכינה עם עבר מפואר, הווה כואב ועתיד מפואר. נעשה כל שניתן עם משרדי הממשלה ועם ידידי העמותה להבטיח את המשך קיומה ושיקומה של המכינה כמכינה משגשגת ומובילה".
השבוע נמשכו החיפושים אחר נהג המשאית שנעדר מיום חמישי באזור נחל צין. משפחתו של איימן מחמוד ג'אבר, בן 48, נשוי ואב לארבעה מטייבה, ביום חמישי אותרה גופתו באזור נאות הכיכר בצפון הערבה.
