כדי להבין מה אירע ביום שני בערב בקריה, צריך לחזור שניים ואולי שלושה עשורים אחורה. אי אז באמצע שנות התשעים זיהו יצחק רבין ואחריו בנימין נתניהו את שאיפותיה של איראן להגמוניה אזורית ולנשק גרעיני. מאז, מערכות המודיעין של ישראל שמו את איראן על הרדאר, ובנימין נתניהו הפך את המאבק באיראן לפרויקט חייו. גם הגדולים שביריביו מודים שבכל הנוגע לרפובליקה האסלאמית, נתניהו פועל מהמקום העמוק ביותר בנפשו ובזהותו.
נתניהו דיבר על איראן בנאומו הראשון בפני שני בתי הקונגרס ב־1996. לממשל בוש הבן הוא הציע למנף את המלחמה נגד סדאם חוסיין בעיראק – לעצירת פרויקט הגרעין של איראן. זה קרה באופן חלקי ב־2003, כשהאייתוללות חששו מפגיעה אמריקנית והשעו את התוכנית לכמה שנים. כאזרח מודאג, ואחר כך כשר אוצר, נתניהו הבטיח לאריק שרון גיבוי מלא אם יפציץ את איראן. שרון לא שעה. הפצצת הכור הסורי בידי אולמרט הייתה בעיניו מסר גם לאיראן. וכשהוא עצמו שב ללשכת ראש הממשלה ב־2009, "איראן, איראן, איראן" היו שלוש העדיפויות בסדר היום שלו.
מבחינת נתניהו, וכאן טמון הפער הגדול ביותר בינו ובין הממסד הביטחוני, הגרעין האיראני אינו בעיה ישראלית אלא אזורית ואפילו עולמית, ולכן לא אמור להיפתר על ידינו בלבד. בעוד האתוס הישראלי הוא "לקחת את גורלנו בידינו" ו"לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים", נתניהו מאמין בהנעת פעולה בינלאומית נגד איראן. הוא לא מפא"יניק ולא ביטחוניסט, אלא מדינאי.
אם משום שגדל באמריקה, או מפני שמורשת אביו היא לובינג למען העם היהודי בקונגרס בימי מלחמת העולם השנייה, או כי איראן היא בעיה גדולה על מידותיה הצרות של ישראל, או בגלל נקודת המבט שלו שאינה פרובינציאלית אלא עולמית והיסטורית – נתניהו מנסה כל שנותיו לגייס את אמריקה נגד איראן. הוא לא מסתיר זאת. אמריקה היא הטוב, איראן היא הרע, והוא במידה זו או אחרת צ'רצ'יל שיודע שבריטניה לא תוכל לגבור על הנאצים לבדה ולכן צריך לגרור את אמריקה למלחמה.
אלא שאז, ב־2009, התייצב מולו ברק אובמה. ואובמה, היו מניעיו אשר היו, לא ראה באיראן גורם שיש לדחוק אותו. להפך, הוא חשב שאיראן היא שחקן שאפשר וראוי לעבוד איתו. כדי להסיט את אובמה ממסלול ה'אינגייג'מנט' (קשר/מגעים) עם איראן, כפי שכינה זאת אז, ולכפות עליו – ככל שאפשר לכפות משהו על נשיא אמריקני – את הגישה הישראלית, נקט נתניהו שורה ארוכה של מהלכים, לא כולם ידועים.
הוא התגמש מאוד בסוגיה הפלסטינית, כולל נאום בר־אילן וההקפאה בהתנחלויות. הוא דיבר שוב ושוב בתקשורת האמריקנית על הסכנה האיראנית, גייס את הלובי היהודי ופעל שעות נוספות מול חברי קונגרס. מעל הכול, הוא איים בפעולה צבאית ישראלית חד־צדדית. כל הפעולות האלה, שקרו בכהונה הראשונה של אובמה, נועדו להוליד סנקציות אמריקניות ובינלאומיות על איראן, כפי שאכן קרה. "אובמה חתם עליהן, אך עשה זאת כמי שכפאו שד", תיאר זאת באוזניי אחד מראשי הקהילה היהודית האמריקנית. או כפי שנתניהו נוהג לומר, "הרבה מהסנקציות נולדו בחדר הזה", כשהכוונה ללשכת ראש הממשלה בירושלים.
בכהונתו השנייה של אובמה, ובפרט לאחר בחירות האמצע לקונגרס ב־2014, לנתניהו נגמרו המנופים. הנשיא כבר לא עמד לבחירה מחודשת, לא נזקק לקול היהודי ולא נרתע ממריבה עם הקונגרס. כשהוא משוחרר מהלחצים האלה ורואה את סוף הכהונה, אובמה יכול היה ליישם את מה שהאמין בו מתחילת הדרך: הסכם פיוס עם האייתוללות והפקרת המרחב המזרח־תיכוני לאיראן תחת אמונה תמימה ש"תחזור לחיק האומות", כפי שהוא וג'ון קרי התבטאו באותה עת.
כך נולד הסכם הגרעין שלא רק הסיר את הסנקציות מעל איראן, אלא הזריק לכלכלתה הקורסת מיליארדי דולרים. אלה, כצפוי, הופנו להעצמת התוקפנות הפרסית במרחב. נתניהו, על כל פנים, נותר חסר כלים לעצור את ההסכם. בצר לו ניהל קרב מאסף בקונגרס, ובמרכזו הנאום הזכור נגד ההסכם (בשיחות סגורות העיר נתניהו השבוע שכאשר נשיא צרפת עמנואל מקרון דיבר בשבוע שעבר בפני שני בתי הקונגרס בעד הסכם הגרעין ונגד עמדת טראמפ, לא קמה סערה בארה"ב או בצרפת, והמבין יבין).
על הקשקש, הוא והשגריר דרמר השיגו רוב זעיר בסנאט שמנע את אשרור הסכם הגרעין וחִייב מאז את הנשיא האמריקני להודיע פעם ברבעון האם לדעתו ההסכם מתקיים או מופר. בניגוד לתפיסה הרווחת, הן נתניהו והן דרמר נוהגים לומר מאז בעקביות שההסכם לא אושר בקונגרס, טענה שפורמלית היא נכונה בהחלט, ולכן "שום דבר לא נגמר".
נקמה כושלת
עם הזיז הזה, של הכורח לאשרר את ההסכם מידי רבעון, החל טראמפ את כהונתו בינואר 2017. דעתו של טראמפ על ההסכם ועל איראן זהה כידוע לזו של נתניהו. אף על פי כן, בנימוקים כאלה ואחרים אשרר הנשיא את ההסכם בשלוש הפעמים שבהן יכול היה לפרוש ממנו. הפעם האחרונה שעשה זאת הייתה ב־12 בינואר השנה, אז הודיע טראמפ כי "אם לא יתוקן, זו הפעם האחרונה שאני מאשר את הסכם הגרעין".
אין לדעת האם ההצהרה הזו התניעה את הפעולה הישראלית לגנבת ארכיון הגרעין, אך זוהי התפאורה המדינית למבצע מסעיר הדמיון של המוסד ולערכו ההיסטורי מנקודת מבטו של נתניהו, וגם לתאריכים שבהחלט משחקים כאן תפקיד.
הארכיון הגרעיני נחשף בידי המודיעין הישראלי כבר לפני יותר משנה. במוסד ובאמ"ן הבינו שכדי לא למשוך תשומת לב, האיראנים נמנעים במכוון מהצבת שמירה הדוקה על המקום, במסגרת מה שקרוי בשפה המקצועית "מרחב ההכחשה". אל נקודת התורפה נכנסו יוסי כהן ופקודיו. "זה לא שהמקום לא נשמר כלל או לא היה חשוב לאיראנים", הסביר השבוע גורם מודיעיני. "בדיוק להפך; מכיוון שהיה כה חשוב רק אחדים ידעו על קיומו, ואותם אחדים טרחו להסוות אותו היטב כאילו מדובר במחסן חסר חשיבות. אבל המקום טופל ונשמר, ואנשים הגיעו אליו מעת לעת".
אפשר לשער שבתקופה שקדמה להצהרת טראמפ ב־12 בינואר נעשו ההכנות למבצע, אך עדיין לא ניתנה ההוראה לבצע. אחרי שטראמפ נשא את נאום 'הפעם האחרונה שאני מאשרר את ההסכם', בחורינו המצוינים עשו מה שעשו בשיפודייה בפרברי טהרן. ישנם פרסומים על אודות המבצע וזמן התמשכותו. על פי חלקם, כבר באותו לילה החומר היה כאן, שעה קלה לאחר נטילת החומרים. עם כל היכולות המיוחדות של צה"ל וחיל האוויר, קשה לדמיין שהרקולסים ישראליים נחתו על אדמת איראן.
כך או כך, ב־10 בפברואר שיגרה איראן מסוריה מטוס חמקן ללא טייס, חמוש במטען נפץ, דרך ירדן לישראל. זו הייתה תקרית תקדימית ויחידה מסוגה עד כה, שבה איראן יזמה מתקפה על ישראל שלא באמצעות שליחיה אלא בכוחות עצמה. בהמשך התקרית הזו הופל כזכור מטוס F16 ישראלי בידי כוחות סוריים.
במערכת המודיעינית והמדינית דחו את התיאוריה שלפיה המל"ט היה מעשה נקמה על גנבת הארכיון הגרעיני. בישראל נוטים לראות את המלחמה נגד איראן בסוריה ואת מאבק הגרעין שלה כשני צירים מקבילים ונפרדים. הגישה הזו תמוהה. איראן היא איראן וישראל היא ישראל, ובין הניצים והזירות אי אפשר להפריד.
מכיוון שהאיראנים גילו עוד באותו לילה בינואר ש'היהודים גנבו להם את המוח', הדעת נותנת כי שיגור המל"ט המתפוצץ היה התגובה. נוסף על כך, מאז ינואר אפשר לראות החמרה בעוצמת ההתנגשויות הישירות בינינו ובין איראן על אדמת סוריה. ריקון הארכיון נראה כמו העילה לזינוק בטמפרטורה.
כך או כך, בפברואר הובא הארכיון ארצה, והחלה העבודה העצומה על התרגום מפרסית ופענוח השרטוטים, החישובים, הנוסחאות והתוכניות. גורם מודיעיני יודע דבר הסביר ביום שני ש"דו"חות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית התבססו על אלף מסמכים שגם אותם אפשר לנחש מי השיג. הארכיון, לעומת זאת, כולל 100 אלף מסמכים. מדובר באוצר בלום".
ב־5 במרס נפגש נתניהו עם הנשיא טראמפ והציג לו את עיקרי החומר כפי שתורגמו עד אותו שלב. הוא גם מסר העתקים ל־CIA, שפצח בעבודת תרגום וניתוח משל עצמו. פעולות אלה נמשכות גם עתה, בארה"ב ובישראל. עוד צריך לומר שמה שחשף נתניהו ביום שני לא כולל את הראיות המרשיעות ביותר, בכלל זה תמונות של ממש מהפרויקט הגרעיני. אלה, הסביר גורם מודיעיני, נותרו חסויות כדי לא לפגוע במקורות ולא לתת לאיש רעיונות.
כל העולם צפה
בחזרה לתמונה הגדולה: העיניים נשואות ל־12 במאי. זה המועד שבו טראמפ צריך להחליט. על המגרש מתייצבים שני כוחות. מן העבר האחד נתניהו, טראמפ, מזכיר המדינה החדש שלו מייק פומפאו והיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון, המאמינים בביטול הההסכם או תיקונו מן היסוד. מן העבר השני נמצא שאר העולם, כלומר מנהיגי אירופה, רוסיה וסין, חלקים לא מבוטלים מהממסד הביטחוני בארה"ב ובישראל וכמובן התקשורת האמריקנית והישראלית.
בתנאים האלה נדרש שובר שוויון, קלף מנצח, ג'וקר שיהמם את העולם ויעמיד אותו בפני עובדות חותכות, אקדח מעשן שיסיר את הספקות. אחרי הכול, כפי שהראה ראש הממשלה ביום שני, איראן עדיין מספרת לעולם שמעולם לא חתרה לפצצה גרעינית, ובאירופה עדיין מסתובבות נשמות טובות שששות לאמץ את השקר. צביעות היא הרי שם נרדף ליבשת הזו.
כדי לחולל אפקט בינלאומי שיחשוף את הבלוף, החליט נתניהו לצאת במסע הציבורי לחשיפת החומרים. הוא מאמין, ושם גם יתרונו היחסי, שדימויים, תדמיות ודעת קהל, הם כלי מפתח להנעת מדיניות. הופעות כמו נאום "הברווז הגרעיני" בוועידת איפא"ק ב־2012, או ציור הקו האדום באו"ם שנה אחר כך, דחפו את גל הסנקציות על איראן במחצית הראשונה של העשור. זה פשר הקמפיין שאליו יצא בתחילת השבוע.
הארכיון הגנוב זימן פצצת הסברה גרעינית. נכון, ייתכן שאין רצף לוגי מושלם בין חשיפת הארכיון המרשיע ובין פרישה מההסכם הגרוע, שהרי לא נמצאה הוכחה חותכת שאיראן מפרה את הסכם הגרעין; אבל החיים בכלל, ואלה הפוליטיים בפרט, לא תמיד הולכים בקו ישר. שקלול ההישג הפנומנלי של המוסד, ההופעה היוצאת מן הכלל של נתניהו והמידע שהוצג, הן על העבר הן על ההווה, מקפיצים את הלגיטימציה של ישראל לדרוש תשובות מהקהילה הבינלאומית, ובפרט ממעצמות אירופה שמגִנות על ההסכם. היותה של ישראל המדינה שהגיעה לארכיון הגרעיני מעניק לעמדתה משקל רב יותר, כשההבדל היחיד מימי אובמה הוא שהנשיא האמריקני נמצא הפעם באותה סירה. לפעמים גם לנשיא אוהד צריך לעזור.
העזרה הישראלית מוצגת, על פי קצין המודיעין ששוחח עם כתבים השבוע, בעזרת שלוש שאלות עיקריות. "עצם קיום הארכיון והתכנים שהתגלו בו מעלים את התהיות המהותיות שכעת הקהילה הבינלאומית צריכה לברר. אם אין כוונה לפתח ארסנל גרעיני, מדוע נשמר הארכיון? מה הנימוקים של מצדדי ההסכם להמשיך לתמוך בו אחרי שהתגלה כי יסודו בשקר, שכן האיראנים מצהירים בכתב שמעולם לא חתרו להשיג נשק גרעיני וטוענים שלא היו להם תוכניות כאלה? היכן נמצא כל הציוד שאיראן הכחישה את קיומו ואשר מתואר בשרטוטים ובתמונות?"
הגורם המודיעיני הוסיף כי כל מה שפורסם, "עד המילה האחרונה ועד הדקה האחרונה", עבר דרך כל המסננות של הגורמים הרלוונטיים בישראל – קרי המוסד, שב"כ, צה"ל, הצנזורה וביטחון שדה.
מאז יום שני, נתניהו כאן והשגריר דרמר בארה"ב מקיימים מבול של הופעות בתקשורת האמריקנית כדי למנף את הקייס. במקביל, משלחות של ארגוני מודיעין מגרמניה, מבריטניה ומצרפת בדרכן לכאן כדי לבחון את החומר. ראש הממשלה שוחח עם מנהיגי המדינות הללו, עם נשיא רוסיה פוטין ועם הסינים, והזמין גם אותם להציץ בחצי טון הגנוב. כל הלחץ הזה מכוון ל־12 במאי.
אלא שזהו הטווח הקצר בלבד. כי נתניהו מושקע בסוגיה האיראנית לטווח הארוך. זהו מסע חייו. כשהתחיל לפני עשרים שנה במה שיריביו אוהבים לכנות "מסע ההפחדה מפני איראן", היה קול בודד ונטול הוכחות. השבוע, עם חשיפת הארכיון, קולו הדהד מקצה העולם ועד קצהו, וזו לא הגזמה. הנשיא טראמפ בעצמו, חברי קונגרס, מנהיגים אירופים ושליטים ערביים, כולם צפו במופע ששודר בכל העולם, ולא נותרו אדישים. האירופים, בדרך כלל, טענו כצפוי שהמידע מוכיח את נחיצות הסכם הגרעין. לעומתם הערבים, והדבר בא לידי ביטוי ברשתות החברתיות, מחאו לנתניהו כפיים "יותר ממה שעשו זאת אולפני הטלוויזיה בישראל", כפי שניסח זאת פרשן ערוץ 10 צבי יחזקאלי בריאיון ל'גלי ישראל'.
כך שאחרי שנדחק מעמדת השפעה מאז הסכם הגרעין, הארכיון הגרעיני מחזיר את נתניהו למרכז הבמה. אין זה עניין אישי, כך הוא עצמו אמר השבוע, אלא הסוגיה עצמה. גם אם לא נמצאה ההוכחה שאיראן הפרה את ההסכם, ההישג המודיעיני האגדי מחזיר לישראל ולנתניהו את הקשב הבינלאומי. בקרב ההיסטורי שנתניהו הכריז על איראן, הוא ומדינת ישראל רשמו ניצחון מזהיר. אם לא ב־12 במאי אזי לפחות בדפי ההיסטוריה, האמת החקוקה בארכיון הגרעיני של איראן שמורה עכשיו במקום בטוח. בישראל.
