מו בכל אירוע בינלאומי המתקיים בישראל, גם לקראת תחרות מיס יוניברס 2021 עסקו הכותרות בשאלה מי לא יגיע אליה. תנועת ה־BDS הפעילה את הלחץ השגרתי שלה ברחבי העולם, ובדרום־אפריקה דרשה הממשלה ממלכת היופי המקומית להודיע כי רגלה לא תדרוך בשטח המדינה הציונית. אבל מהעבר האחר זכתה התחרות לאורחת לא שגרתית, ילידת מדינה שאין לה קשרים עם ישראל. סארה עידאן, נציגת עיראק במיס יוניברס 2017, הגיעה ארצה כדי להביע תמיכה במארחים מול ניסיונות החרם. לה אין מה לפחד מתגובות אנטישמיות ואנטי־ישראליות: המשפחה שלה נאלצה ממילא לברוח מעיראק כבר לפני ארבע שנים, רק בגלל תמונת סלפי משותפת של סארה עם מלכת היופי הישראלית.
אנחנו נפגשים בתל־אביב, אחרי שסארה כבר הספיקה לשהות באילת בשלבים הראשונים של התחרות, ואז לקפוץ לירושלים, לבקר בכותל, ביד ושם ובכנסת, וגם להצטלם עם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו ועם בנו יאיר. "יש לי עוד קפיצה לשלב הסופי של התחרות באילת לפני שאני חוזרת הביתה, ללוס־אנג'לס", היא אומרת לי מתוך פיהוק ממושך, ומתנצלת על העייפות. "כשבני המשפחה שלי רוצים לעצבן אותי, הם מכנים אותי 'המלכה'. למעשה, אף פעם לא ראיתי את עצמי כדוגמנית. אני בכלל מוזיקאית, אבל ב־2017 השתתפתי בתחרות 'מיס עיראק בארה"ב', ואחרי שזכיתי בה, מארגני תחרות מלכת היופי של עיראק ביקשו שאייצג את המדינה בתחרות מיס תבל".
ולא שהיא מצטערת על הכניסה הלא מתוכננת לעולם היופי: "זה מה שאפשר לי להציף נושאים חשובים, שאותם אני מקדמת היום באמצעות ארגון שהקמתי. המטרה שלנו היא להילחם באסלאם הקיצוני, ולבנות מחדש את היחסים בין מוסלמים ליהודים, בין ערבים לישראלים".
"מדי שבוע התקיים טקס הנפת הדגל – של עיראק, של מפלגת הבעת' ושל פלסטין. אחר כך היינו שרים כמה שירי הלל לסדאם, ומיד עברנו לשיר על שחרורה של פלסטין. צעקתי בקול 'תחי פלסטין ערבית משוחררת', וחשבתי לעצמי – איך אני אצליח לשחרר את פלסטין כשאני רעבה כל כך"
לריאיון הזה היא מגיעה בבגדים רגילים, ללא שכבות איפור וצלליות, לאחר שהובטח לה כי לא יצטרף אלינו צלם. בכל זאת, יש לה כבר תודעה של דוגמנית. אנחנו יושבים לשיחה ארוכה באנגלית מעורבת בערבית, שבמרכזה סיפור החיים של סארה, סיפור בלתי נתפס שכמוהו בוודאי לא תוכלו לשמוע מאף אחת מהמתחרות שצעדו על המסלול באילת.
היא נולדה בתחילת 1990 בבגדד, החמישית מתוך ששת ילדיה של משפחה מוסלמית־סונית. באותה שנה החליט הרודן העיראקי סדאם חוסיין לפלוש לכווית השכנה, הרפתקה שהובילה למלחמת המפרץ הראשונה. "בזמן המלחמה תושבי השכונה שלנו היו תופסים מחסה במקלטים", מספרת סארה. "באחד הימים אבא שלי החליט ברגע האחרון שאנחנו דווקא נתרחק מהעיר ונמתין באזור פתוח, במקום להיכנס למקום סגור. באותה הפצצה המקלט הקרוב לביתנו הופגז ישירות על ידי כוחות הקואליציה הבינלאומית, אחרי שסדאם הוציא מידע שקרי כאילו במקום הזה שוהים אנשי הצבא ומפלגת הבעת'. מאות בני אדם נהרגו בהפגזה, וסדאם כמובן השתמש באירוע הזה כדי להוכיח כמה האמריקנים רעים.
"מחסני המזון והתרופות, מערכות החשמל ותשתיות המים בעיראק הושמדו במלחמה ההיא. גדלתי לחיים של עוני, רעב ומחלות. היו לנו שעתיים של חשמל ביממה, אם בכלל. את המים לשתייה ולרחצה היינו צריכים להביא בקערות ממקומות מרוחקים. בחורף אמא שלי הייתה מחממת מעט מים בקערה כדי לרחוץ כל אחד מאיתנו, הילדים. בקיץ, כשלא היה חשמל, היינו מתים מחום במהלך היום, ובלילות היינו נמלטים לגגות, לנסות להתקרר קצת ולתפוס כמה שעות שינה. זה היה קשה. ובזמן שאנחנו נאבקנו לשרוד את החיים יום אחרי יום, היינו רואים בטלוויזיה את סדאם חוסיין מעשן סיגרים ומציג את הארמון המפואר שלו, שבו אפילו האסלה הייתה עשויה מזהב. הוא הרעיב את העם העיראקי, ובאותו זמן האשים את הסנקציות האמריקניות שמונעות ממנו להביא למדינה תרופות ואוכל או לשקם את התשתיות".
בבית הספר שבו היא למדה היו שני שיעורים מרכזיים: "שיעור מולדת, שבו למדנו על עיראק ועל האידיאולוגיה של מפלגת הבעת', ושיעור היסטוריה, שבו למדנו על תולדות עיראק האסלאמית ועל שתי מלחמות העולם. היטלר הוצג כמנהיג דגול שצריך ללמוד ממנו, וסיפרו לנו שהוא והנאצים עזרו לעיראק במלחמתה נגד השלטון הבריטי. לא ידענו על השואה, וגם לא לימדו אותנו דבר על יהודי עיראק. על ישראל לא למדנו הרבה מלבד העובדה הבסיסית – היא האויב שצריך להשמיד כדי לשחרר את פלסטין.
"בתחילת השיעור, כאשר המורה נכנס לכיתה, היינו צריכים לעמוד ולהצהיר על נאמנותנו למנהיג הנערץ סדאם חוסיין. התמונות שלו היו בכל מקום: במחברות, בספרי הלימוד, על קירות הכיתה. בתמונה באולם ההתעמלות הוא נראה מחזיק רובה, ומעליו הכיתוב 'צלאח אל־דין אל־איובי', שמו של המנהיג המוסלמי ששחרר את ירושלים מהצלבנים. היו שם גם תמונות של כיפת הסלע ודגלי פלסטין. מדי שבוע התקיים טקס הנפת הדגל – של עיראק, של מפלגת הבעת' ושל פלסטין. אחר כך היינו שרים כמה שירי הלל לסדאם, ומיד עברנו לשיר על שחרורה של פלסטין. שרתי בזמן שהבטן שלי קרקרה מרעב. צעקתי בקול 'תחי פלסטין ערבית משוחררת', וחשבתי לעצמי – איך אני אצליח לשחרר את פלסטין, כשאני רעבה כל כך".
חייזרים נחתו באמצע הרחוב
נראה שעידאן שמחה על ההזדמנות לספר על ילדותה. בראיונות בכלי התקשורת השונים, היא אומרת, הנושא המרכזי הוא תמיד תמונת הסלפי שלה עם מיס ישראל והשערורייה שנוצרה בעקבותיה. כעת הזיכרונות מעיראק מציפים אותה, וכל סיפור מוביל לסיפור אחר. "בתוך המדינה הייתה תחושת ביטחון, לא היו קבוצות רדיקליות או פעולות טרור, אבל גם לא היה לנו חופש ביטוי ותמיד חיינו בפחד מהשלטונות. לציבור הייתה הרבה ביקורת כלפי סדאם, סיפרו עליו בדיחות של ייאוש, אבל אף אחד לא העז לומר דברים כאלה בגלוי. היה ידוע שאם תעשה זאת, מישהו ילשין עליך ועד מהרה יעצרו אותך ויוציאו אותך להורג – ובאותה הזדמנות יחסלו גם את בני משפחתך, כדי למנוע כל אפשרות של נקמה.
"אני זוכרת שאנחנו בתור ילדים קטנים שנאנו את סדאם, כי שמענו כמה הוא אכזרי. היינו קוראים לו 'עאבוד', שם גנאי שהמשמעות שלו היא מישהו שרוצה שישתחוו לו ויעבדו אותו. אבל כשפעם אחת סיפרנו עליו בדיחה בבית, אבא שלי סטר לאחד מאחיי, כדי שנבין כולנו את חומרת המעשה".
בשנים שאחרי מלחמת המפרץ הראשונה התעמתה עיראק שוב ושוב עם הקהילייה הבינלאומית, שדרשה לשלוח פקחים כדי לוודא שמשטר סדאם אינו מפתח נשק להשמדה המונית. ב־1998, כששליט עיראק סירב למלא את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם בעניין, החליטו ארה"ב ובריטניה על מבצע צבאי משותף, "שועל המדבר". "אני זוכרת שלושה ימים של הפגזות בלתי פוסקות, אזעקות וקולות נפץ נוראיים", מספרת סארה. "התחלתי להקיא ולרעוד בלי שליטה, ולא הבנתי מה קורה לי. גם המשפחה שלי לא הבינה שאני בהתקף חרדה. אבא שלי חיבק אותי וניסה להרגיע, אבל לא הצלחנו לישון כל הלילה.
"למחרת יום ההולדת ה־18 שלי התייצבתי בבסיס האמריקני, עברתי את המבחנים והוכנסתי לאזור הירוק. לבשתי מדים של צבא ארה"ב (בתמונה למטה) והשתתפתי במעצרי טרוריסטים. כשיצאנו פעם לעצור מישהו מהשכונה שלי, ביקשתי שייתנו לי מסכה לפנים, כדי שהוא לא יזהה אותי"
"הפצצות שוגרו לעבר עיראק מספינות שעגנו במפרץ הפרסי. האמריקנים והבריטים כיוונו אותן לאתרים הצבאיים ולארמונות של סדאם, אבל בכל פעם שפצצה כזאת נחתה ביעד שלה, האדמה אצלנו רעדה וחלונות התנפצו. כשחגו מטוסים בשמיים, אני והמשפחה שלי התחלנו להתפלל. אחר כך שמענו את קולותיהן של המשפחות שאיבדו את יקיריהן בהפגזות. למחרת בבוקר אמא שלחה אותנו לבית הספר, וכשהלכנו ברחוב פתאום ראינו מעלינו את המטוסים משגרים טילים. ברחנו לבית הספר בפחד נוראי ובתחושה של חוסר אונים. זאת הייתה טראומה של ממש".
שלטונו של סדאם הגיע לקיצו במלחמת המפרץ השנייה, מרץ־אפריל 2003. במשך שלושה שבועות בגדד הופגזה, אך סארה ומשפחתה – כמו רבים אחרים מהתושבים – לא יכלו לדעת כי כוחות קרקע אמריקניים הולכים ומתקדמים לעבר העיר. "המידע הרשמי הגיע משלושת ערוצי הטלוויזיה, שהיו כולם של מפלגת הבעת'. הם דיווחו לנו כל הזמן שעיראק מנצחת ושסדאם חזק. אבל היה לי מקור מידע אחר, מכשיר רדיו שהחזקתי במיטה: דרכו היינו מאזינים באמצע הלילה לשתי תחנות אופוזיציה שכנראה שידרו מחוץ לעיראק. הקליטה הייתה גרועה, אבל הצלחנו לשמוע תוכניות סאטיריות נגד סדאם, ועוד לפני שהחלה המלחמה הועברו שם דיווחים על ההכנות לקראתה. כשסיפרתי לאבי שהולכת להיות מלחמה שתוביל לסוף משטרו של סדאם, הוא השתיק אותי ואמר שאלה שטויות, ושאני בטראומה מההפגזות של 98'. במידה מסוימת זה היה נכון, הניסיון שלי בהחלט היה רע. בלילה הבא שמעתי כבר דיווחים על התקדמות המשחתות האמריקניות למפרץ הפרסי. שוב סיפרתי לאבא שלי, והוא שוב ביטל את הדברים. לא ידעתי אם הוא אומר את זה כדי להרגיע אותי, או שהוא באמת לא מאמין לדיווחים".
גם כשבגדד נכבשה, המשפחה לא הייתה מודעת למתרחש מחוץ לטווח ראייתה. השכונה הייתה מנותקת מחשמל ומתקשורת, והתושבים חשבו שהסיבה לשקט הפתאומי היא הפסקת אש נוספת, כמו אחרי סבב הלחימה הקודם. "אף עיראקי לא תיאר לעצמו שהאמריקנים החליטו הפעם להשתלט על עיראק. אנחנו הילדים ראינו שההפגזות נפסקו, ויצאנו לשחק כדורגל. לא הבנו איך הכביש הסמוך לשכונה – דרך מהירה שחוצה את בגדד – פנוי לחלוטין, אבל לא שאלנו הרבה שאלות.
"שיחקנו ופתאום אחת החברות הצביעה למרחק. ילד אחר לקח את הכדור, וכולם תפסו מחסה מאחוריי, הילדה הגדולה שבחבורה. ראיתי כלי רכב מוזרים שנראו כאילו הגיעו מכוכב אחר. חשבתי שחייזרים נחתו אצלנו. אחד מכלי הרכב עצר מולנו, צודד את התותח לעברנו ונעצר. העיניים שלי סונוורו מאור אדום, כנראה לייזר. ואז ראיתי פתח נפתח בגג הרכב. ראש של חייל יצא משם, והוא חייך ונופף לשלום. אמרתי לכולם בשקט, 'תנופפו בחזרה ותחייכו'. זה היה המפגש הראשון שלי עם אמריקנים".
החיילים יצאו מהמשוריינים, התקרבו באיטיות אל סארה וחבריה, ונתנו להם ממתקים. אחרי שהאווירה נרגעה הם כבר ליטפו את ראשי הילדים, ואז הניחו בידיהם ניירות ורודים וסימנו להם לקחת את הפתקים להוריהם. סארה, ילדה ממושמעת, עשתה כפי שהתבקשה ומסרה פתק להוריה. "באותו זמן חגו מעל השכונה מסוקים שהשליכו מאות פתקים ורודים נוספים. היה כתוב בהם בערבית: 'אנחנו כאן לא כדי להרוג אתכם, אלא כדי לעזור לכם. אל תפחדו מאיתנו. כל שאנחנו מבקשים הוא שתודיעו לנו על כל חבר מפלגת הבעת' שאתם מכירים, ותסגירו אותו אלינו'.
"קראנו את הפתק והתפקענו מצחוק. הם לא ידעו שבעיראק, כל נער שמגיע לגיל 13 נשבע להקריב את חייו למען סדאם חוסיין ולמען המפלגה, ולמעשה הופך מאזרח לחייל בצבאו של סדאם. אני הייתי הבוגרת היחידה במשפחה שלא הספיקה להישבע אמונים למפלגה. התלוצצתי עם המשפחה שלי שאני מתכוונת להסגיר אותם כדי לקבל את הפרס שהובטח בפלייר".
"מסוקים השליכו מאות פתקים ורודים. היה כתוב בהם בערבית: 'אנחנו כאן לא כדי להרוג אתכם, אלא כדי לעזור לכם. אנחנו מבקשים שתסגירו לידינו כל חבר מפלגת הבעת' שאתם מכירים'. הם לא ידעו שבעיראק, כל נער שמגיע לגיל 13 נשבע להקריב את חייו למען סדאם ולמען המפלגה"
מה הרגשתם באותם ימים דרמטיים?
"אני זוכרת רגעים של אושר. הנרטיב שגדלתי עליו התנפץ, וגיליתי שהאמריקנים הם לא המפלצות שעליהן סיפרו לנו, ושהם דווקא דואגים לנו ורוצים בטובתנו. הם הקימו נקודות לחלוקה וקנייה של מזון, ואני זוכרת שהייתי הולכת לקנות מצרכים בסיסיים עבור המשפחה שלי, והייתי מדברת עם החיילים. זה היה מקום של שפיות. הם גם היו משחקים איתנו כדורגל, ואפילו הקימו לנו מעין לונה פארק קטן שהופעל על ידי גנרטור. היינו כל כך שמחים.
"נהניתי מתשומת הלב שהחיילים נתנו לילדים. זה היה משהו שלא הכרתי אפילו מהמבוגרים אצלנו. אני חושבת שבעיראק, ובתרבות המוסלמית בכלל, מתייחסים לילד כאל יצור שצריך לחנך וזהו. להגיד לו מה מותר ובעיקר מה אסור. שיחה או משחק עם מבוגרים היו ממש נדירים. החלטתי שאני חייבת לדעת אנגלית כדי שאוכל לדבר יותר עם החיילים. התחלתי ללמד את עצמי, הקשבתי לשירים וראיתי תוכניות טלוויזיה באנגלית – אחרי שבחנויות הופיעו פתאום צלחות לוויין. התחושה הייתה מרעננת. בימי סדאם היה אסור לעשות שום דבר שיפתח אותך לעולם שבחוץ. אפילו קבלת שיחה ממספר זר נחשבה לבגידה".
חרב עם דם של סונים
לא כולם התחברו לרוח המערבית החדשה שמשכה כל כך את סארה. נאמני סדאם וארגונים אסלאמיסטיים שונים היו נחושים להילחם באמריקנים וליטול מידיהם את השליטה בעיראק. אבו־מוסעב אל־זרקאווי, טרוריסט ממוצא ירדני, הקים את שלוחת אל־קאעידה בעיראק, שלאחר מכן הפכה לארגון דאעש. אנשיו החלו לבצע פעולות טרור נגד האמריקנים וגם נגד השיעים – העדה הגדולה בעיראק, שבמשך שנים נאלצה לחיות תחת שלטונו של סדאם חוסיין, הסוני.
"אחד השכנים שלנו, איש הבעת', הביא להורים שלי דיסק וביקש שנצפה בו יחד", מספרת סארה. "זה היה סרטון זוועה: ראינו לוחמים סונים לוכדים חייל אמריקני, ובקריאות 'אללה הוא אכבר' כורתים לו את הראש כמו כבש. הייתי בהלם, ובמשך שלושה ימים לא יכולתי לאכול. חשבתי לעצמי – למה הם עשו את זה? איך אפשר לנהוג באכזריות כזו כלפי מי שהפילו את הרודן והביאו דמוקרטיה לעיראק?"
גם השיעים הקימו מיליציות משלהם, בהנהגתו של מוקתדא א־סאדר. "הם התחילו להגיע לשכונה שלנו, פרצו לחנויות של תכשיטים או מחשבים, וגנבו סחורה כדי לממן את פעולות הטרור שלהם. הם נתנו לילדים בני 13 רובים, ושלחו אותם לשמור על שכונות בעיר. בדרך כלל היו מספקים להם סמים, שטשטשו את החושים ובעיקר דיכאו את הרגש.
"השנאה של השיעים לסונים הייתה עמוקה. הילדים האלו היו נעמדים בכניסה לשכונה ושואלים כל אחד לשמו. מי שענה למשל ויסאם, עלי או עומאר – שמות סוניים – היו יורים בו למוות. רבים מהסונים הצטרפו לאל־קאעידה בגלל ההתפרעות השיעית. זה היה טירוף. אנשים שהכרתי, אנשים טובים, הצטרפו לארגוני הטרור. כי אם לא היית באחד הצדדים, לא היית שורד".
באחד הימים מצאו בני משפחתה של סארה דף שהונח מעבר לדלת, ועליו כדור רובה. במכתב נאמר כי אם לא יעזבו את הבית, סופם יהיה מר. "היה לנו מזל שאחד מבני המשפחה שלנו התחתן עם נערה שיעית, ולכן טרחו להזהיר אותנו. בלי להתלבט יותר מדי, יצרנו קשר עם מבריחים שידעו כיצד לחמוק מהמחסומים של המיליציות. יצאנו לדרך, יחד עם המשפחות של אחי הגדול ושל אחותי, שהיו כבר נשואים.
"בשנת 2005 עזבנו את עיראק לסוריה וחיינו שם כפליטים. בהתחלה שהינו בג'ורמנה שבדרום סוריה – אזור נוצרי ודרוזי שהרבה עיראקים סונים ונוצרים התגוררו בו. האווירה שם הייתה פתוחה, בטוחה ומודרנית. אבל לאבא שלי, שבעיראק היה סוחר מכוניות, לא הייתה שם פרנסה, וכעבור זמן הכסף שלנו נגמר. נאלצנו לעבור למקום זול יותר – מחנה הפליטים הפלסטיני אלירמוכ שבדרום דמשק. שם האווירה הייתה נוראית. הנשים עטו חיג'אב בגרסה האדוקה יותר, עם כפפות ובגדים ארוכים. אנחנו לא התכסינו כך, ולכן היו צועקים עלינו ברחוב ומרביצים לנו. היו שם גנבים, אנסים וסוחרי סמים. שנאתי את המקום הזה".
המשטר". עידאן בכותל המערבי.צילום: אוליבייה פיטוסי- פלאש 90
כעבור שנתיים, כשהמלחמה הפנימית בעיראק שככה מעט, חזרה המשפחה למולדתה אבל שם התפצלה: סארה, אמה ואחותה חזרו לבגדד, ואילו אביה והאחים התמקמו במחוז בבל שמדרום לבגדד, שם השבט הסוני שלהם היה חזק יותר. "חזרנו הביתה, אבל הכול היה שונה. אחד משכניי, נער שהיה משחק איתי כדורגל, הפך ללוחם בארגון הטרור השיעי ג'יש אלמהדי. אחותו התרברבה בפעילות שלו, והראתה לי חרב. שאלתי בתמימות מהם הכתמים החומים שעליה, והיא פתחה עיניים בהתלהבות וסיפרה שזה דם של משפחה סונית שהוא טבח. שמעתי את זה והשתגעתי. התחלתי לצעוק: אנחנו סונים, איך הוא עשה דבר כזה? אמא שלי הגיעה לשם, תפסה אותי וסתמה לי את הפה. הבנו שאנחנו חייבות לעזוב את בגדד, והצטרפנו לאבא ולאחים".
לעצור את המשוגעים
בדרום עיראק הנוכחות האמריקנית הייתה מורגשת יותר, וסארה שוב התחברה עם החיילים. אט־אט נבט במחשבתה רעיון נועז: להצטרף בעצמה לכוחות האמריקניים, שגייסו מקומיים לתפקידי מתורגמנים. כשסיפרה על כך להוריה, נתקלה בהתנגדות נחרצת. "הנוהג השבטי המסורתי אוסר על אישה לעזוב את משפחתה עד שתתחתן. הרעיון שאני, נערה בת 18, אלך לחיות בבסיס עם אלפי חיילים אמריקנים, היה עבורם מביש ופסול מעיקרו. ובכל זאת, החלטתי ללכת למבחני הקבלה של הצבא, שכללו בעיקר מבחני שפה ויכולת תרגום.
"האמת היא שכבר בגיל 15, כשראיתי איך העניינים בעיראק מסתבכים, ניסיתי להצטרף לאמריקנים. לקחתי מונית, נסעתי ל'אזור הירוק' שבו היו הבסיסים שלהם, ואמרתי באנגלית רצוצה שאני רוצה להתגייס. הם היו נחמדים מאוד ואפילו אמרו לי שהאנגלית שלי טובה יותר משל הרבה מתרגמים שכבר עובדים איתם, אבל אני צריכה קודם להגיע לגיל 18. ובאמת, למחרת יום ההולדת ה־18 שלי התייצבתי שם, עברתי את המבחנים והוכנסתי לאזור הירוק. לבשתי מדים של צבא ארה"ב והשתתפתי בפעילויות של מעצר טרוריסטים. כשיצאנו פעם לעצור מישהו מהשכונה שלי, ביקשתי שייתנו לי מסכה לפנים, כדי שהוא לא יזהה אותי. הפכתי להיות חייזר אמריקני, כמו אלה שראיתי בתור ילדה".
מדוע היה לך חשוב כל כך להצטרף לצבא ארה"ב?
"לא יכולתי לסבול את המשוגעים שמתפוצצים והורגים זה את זה כדי להיות שהידים. עוד כשהייתי ילדה בבית הספר, החברות השיעיות היו מזמינות אותי לטקס הקזת הדם של יום העשורא, ואני לא הבנתי מה זה הדבר הזה – למה להרביץ לעצמך. לא התחברתי אליהן, עזבתי כמה פעמים את בית הספר כי עשו עליי חרמות. היו אומרים שאני שומעת בבית מוזיקה אמריקנית ושאני כופרת. כשעבדתי עם האמריקנים, הרגשתי שאני עושה משהו מועיל למען המדינה שלי".
מה חשבת כששמעת על ההחלטה להוציא את כוחות ארה"ב מעיראק?
"כולנו היינו נגד, כי ידענו שהולכים להשאיר את עיראק במצב רע. היו אנשים שהיינו אמורים לעצור, ובזמן ממשל אובמה כבר קיבלנו הוראה לא לגעת בהם. לא הבנו מה קורה. הרי עבדנו כל כך הרבה כדי לשפר את המצב בעיראק, איבדנו חברים – ובסופו של דבר מחליטים לצאת ולהשאיר את המדינה בידי הטרוריסטים האיראנים. כולם היו מאוכזבים, חיילים שנאו את אובמה בגלל הנסיגה הזאת".
"אני לא חושבת שאיכות החיים במזרח ירושלים היא זו שגורמת לצעירים ללכת להיות שהידים. זה נובע מאמונה עקומה שלחיים האלה אין משמעות, ושכל מטרתם היא לעבוד את אללה ולבצע פעולות ג'יהאד כדי להגיע לחיים שאחרי"
המשימות של הכוחות האמריקניים השתנו: כעת הם התחילו לאמן את החיילים העיראקים שנועדו לתפוס את מקומם. "הם היו כל כך עצלנים ולא רציניים. לימדנו אותם איך לבדוק מכוניות כדי לאתר חומרי נפץ ועוד כמה תרגולים, והם פשוט ישנו לנו מול הפרצוף. היה ברור שבפעילות המבצעית הראשונה שלהם, הם ייכשלו".
אני מספר לה על ביקורי בעיראק ב־2015, ועל קצין כורדי מהפשמרגה שסיכם באוזניי בשני משפטים את מצבה של הארץ הזו. הזהב השחור הפך את חיינו לשחורים, אמר, והוסיף: פה זה לא המזרח התיכון, אלא אמצע הגיהנום ( This is not the middle east, it’s middle hell). היא מהנהנת: "זה נכון. היום המצב בעיראק גרוע כפי שהיה בעבר, אם לא יותר. המדינה הזו הייתה יכולה להיות משגשגת ופורחת. אני רואה למשל את דובאי, את העושר ואת החיים הטובים שם, ואני יודעת שעם כמות הנפט שיש בעיראק, המצב שלה היה יכול להיות טוב אפילו יותר. אבל הכסף הזה נגנב, הוא לא הלך לעם אלא לממשלה המושחתת. אני לא מאמינה בממשל הנוכחי של עיראק. כל עוד מוקתדא א־סאדר נמצא שם, כל עוד המיליציות האיראניות מחזיקות שם עמדות כוח, בעיראק לא יהיה שקט".
את חושבת שיש מקום בכלל למשטרים דמוקרטיים במזרח התיכון?
"זאת בהחלט שאלה טובה. דמוקרטיה היא דבר מדהים, אבל לפעמים אנשים פשוט לא מוכנים אליה, או לא יודעים איך להתמודד איתה. ג'ימי קרטר רצה לקדם דמוקרטיה באיראן, ובסופו של דבר הוא סלל את הדרך לסיום משטר השאה ולעליית ח'ומייני. כדי לחסום את ח'ומייני האמריקנים עזרו לסדאם חוסיין, שבסופו של דבר השתמש בכוח שלו נגד העם העיראקי ונגד ארה"ב. במצרים ההתעקשות של אובמה על דמוקרטיה הפילה את מובארכ והביאה לעליית האחים המוסלמים, שדווקא צמצמו את הדמוקרטיה.
"מעבר להחלטות שגויות של ממשלים אמריקניים, לצערנו ברור שדמוקרטיה בארצות מסוימות תוביל לאסלאמיזציה ולקיצוניות. האופי האסלאמי מכוון את האדם הפרטי להיות עבד לאללה, למסגד, לשייח' ולמנהיג. אחרי שבמשך שנים רבות יוצרים לו מנטליות של עבד, הוא לא יודע להתמודד עם דמוקרטיה. גם העניין השבטי עדיין חי וקיים. כל מיעוט בעיראק נידון להימעך ולהיכחד, ורק החזק שורד. זה מה שקרה ליזידים, לסונים ולקבוצות אחרות. עיראק צריכה הנהגה חזקה כמו באיחוד האמירויות, שלטון שרוצה לתת לאזרחים חיים טובים וממגר כל התחלה של אסלאם קיצוני. כרגע אני לא חושבת שבמזרח התיכון יכולה להיות דמוקרטיה מלאה, מלבד ישראל".
האזרחות נשללה
בעקבות שירותה בצבא ארה"ב קיבלה עידאן גרין קארד אמריקני, וב־2009 הגיעה ללוס־אנג'לס. היא למדה בבית הספר לאמנויות הבמה, ופיתחה קריירה כמוזיקאית וכמנחת טלוויזיה. ב־2017 השתתפה כאמור בתחרות מיס יוניברס שהתקיימה בלאס־וגאס, ותמונתה עם מקבילתה הישראלית, אדר גנדלסמן, זכתה לפופולריות עצומה ברשתות החברתיות אך גם עוררה גל איומים על חייה ועל חיי משפחתה. באותה תקופה היא החלה בפעילות ציבורית שמטרתה מאבק באסלאם הקיצוני וקירוב בין יהודים למוסלמים, ולשם כך הקימה ארגון ששמו "האנושות קדימה" ( Humanity Forward). היום היא מפרסמת תכנים פרו־ישראליים שמגיעים אל עשרות אלפי העוקבים שלה בטוויטר, ומסתובבת עם נציגי ארגונים יהודיים בקמפוסים ברחבי ארה"ב. שם, היא אומרת, יש קרב לא פשוט מול גורמים אסלאמיים שעובדים קשה כדי להשחיר את פניה של ישראל, ולא בוחלים באמירות אנטישמיות.
"אני מספרת לסטודנטים את סיפורי האישי ומביאה מניסיון החיים שלי, כדי להילחם באסלאם הרדיקלי שהולך וצובר תאוצה בארה"ב. לצערנו, יש חברי קונגרס שמקבלים תמיכה כספית מתנועת האחים המוסלמים ומפיצים מסרים רדיקליים גם נגד ישראל – המדינה היחידה במזרח התיכון ששותפה לערכים האמריקניים. ניהלתי קטטת טוויטר עם חברת הקונגרס אילהאן עומאר, אחרי שבריאיון בפוקס ניוז אמרתי שהיא מחזיקה בדעות אנטישמיות ואנטי־אמריקניות. ביקרתי גם את לינדה סרסור, מי ששימשה מנכ"לית של האגודה הערבית־האמריקנית של ניו־יורק. סיפרתי שהיא מגינה על מחבלי חמאס וקוראת להם 'מפגינים בדרכי שלום'".
זהו הביקור השני של סארה בישראל. לפני כשלוש שנים היא הגיעה לכאן כדי להשתתף בפורום השנתי של הוועד היהודי־האמריקני (AJC), ונאמה בפני 1,500 נציגים מהעולם. ב־2019 היא הוזמנה לנאום בפני מועצת הביטחון של האו"ם, ומעל הבמה המכובדת הזו קראה לעיראק לחתום על הסכם שלום עם ישראל. שורשי העוינות כלפי ישראל במדינות המוסלמיות, כך הסבירה, נטועים באנטישמיות שמפיצה מערכת החינוך במדינות אלה. בעקבות הנאום הזה החליטה ממשלת עיראק לשלול ממנה את אזרחותה. "כששמעתי על כך, בהתחלה הייתי בהלם. אחר כך הבנתי שעיראק של היום נשלטת על ידי כוחות איראניים. אני בטוחה שאם יום אחד אזרחי עיראק יצליחו להתנער מהם, האזרחות שלי תוחזר.
"כינו אותי 'בוגדת' כשדיברתי באו"ם, אבל לא התרשמתי מהקריאות האלו. שמעתי את המילה הזאת כל כך הרבה פעמים בחיי – כשהתגייסתי לצבא האמריקני, כשעברתי לגור בארה"ב. זה כבר לא משנה לי, כי אני יודעת שמי שמאשימים אותי בבגידה הם הקיצונים שמתנגדים לחופש ולדמוקרטיה, ומבחינתם כל מי שמאמין בערכים האלה בוגד באמונה הערבית והאסלאמית".
גם על האו"ם היא מותחת ביקורת: "זה גוף שכל הזמן מקבל החלטות נגד ישראל. לעומת זאת הוא מגיב בשתיקה מול המשטר האיראני שמבצע פשעים נגד עמו ומעודד טרור בכל העולם".
היא מספרת כי בביקורה בכנסת הופתעה מקבלת הפנים החמה. "הרבה חברי כנסת הכירו אותי והצטלמו איתי. פגשתי גם את בנימין נתניהו ואת הבן שלו יאיר – אנחנו חברים כבר כמה שנים, ונפגשנו כמה פעמים בארה"ב. הייתי במשרד החוץ ונפגשתי עם סגן שר החוץ עידן רול ועם לינדה מנוחין, אשת משרד החוץ שנולדה בעיראק. תמיד נחמד לפגוש יהודים עיראקים. בכלל, ישראל היא מדינה יפה, עם אנשים מחייכים ועם אוכל מדהים".
הביקור ביד ושם נעשה ביוזמתה. "לא הספקתי לבקר במקום הזה ב־2018, והפעם לא התכוונתי לוותר על כך. ערכו לי שם סיור, וזה היה מרגש מאוד. נזכרתי בימי הילדות שלי בעיראק בימי המלחמה, בלי להשוות כמובן לשואה שעברו היהודים".
והיה כמובן המפגש המחודש עם אדר גנדלסמן. "מיד אחרי שסיימתי את הבידוד שנדרש ממני בנחיתה, צילמתי איתה סרטון משותף והוא הוקרן בטקס באילת. דיברתי בסרטון הזה על המפגש הראשון שלי עם אדר, על ההתלבטות שהייתה לי אם להיפגש בגלל המתיחות בין עיראק לישראל, ואיך ברגע אחד הכול נשבר והפכנו לחברות. אני חושבת שהיינו חלוצות ועשינו שינוי שהשפיע על הרבה אנשים".
לאחרונה עלתה הטענה שחייהם הקשים של הצעירים הפלסטינים, גורמים להם להצטרף לארגוני טרור או לצאת באופן עצמאי לפיגועים. מה את חושבת על כך?
"אין מה להשוות את החיים פה לחיים של נוער במדינות אחרות, או לשנים הקשות שאני עברתי בעיראק בתור נערה. אני לא חושבת שאיכות החיים שלהם היא זו שגורמת להם ללכת להיות שהידים. זה נובע מאמונה עקומה שלחיים האלה אין משמעות, ושכל מטרתם היא לעבוד את אללה ולבצע פעולות ג'יהאד כדי להגיע לחיים שאחרי. אני לא יודעת מי המנהיג שהמציא את קו המחשבה הזה, אבל אני בהחלט מבינה איך זה שירת אותו ונתן לו כוח. אתה מחנך כך את הצעירים, מנחיל להם אידיאולוגיה שאוסרת ליהנות מהגשמיות, וכך גורם להם להסתפק בחיי עוני. הם חיים בתודעה האומרת שסבל, מאבק ומוות הם הדרכים שמובילות לגן עדן. זה גרעין שטיפת המוח של התנועות המוסלמיות הרדיקליות. לכן הצעירים הפלסטינים מסתכלים על היהודים ועל ישראל ואומרים: אנחנו טובים יותר מכם, אנחנו נמות מות שהידים ונגיע לגן עדן, ואתם כולכם תישרפו בגיהנום.
"אני יודעת שהרבה ישראלים מטילים בכך ספק, אבל אני בהחלט חושבת שישראל היא מדינה דמוקרטית – ודאי שבהשוואה למדינות המזרח התיכון, אבל גם בפני עצמה. אתם יכולים לבקר את המשטר שלכם באופן חופשי, ואתם לא מבינים איזו זכות זו. אתם צריכים להעריך את זה יותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
