"כמה ימים אחרי שזרקו עליי אבן שם, נסעתי שוב סמוך לכפר לוּבּן", מספרת אוראל גורפינקל, תושבת ברוכין. "אמרתי לעצמי 'ממש כאן זה קרה', אז הברק לא יפגע פעמיים. פתאום ראיתי ילד שהיה בדרך לבית הספר מרים אבן גדולה וזורק על המכונית שלי. השמשה התנפצה, רסיסים עפו לכל עבר, והחברים שהיו עם הילד חגגו סביבו ומחאו כפיים".
אוראל היא תושבת חדשה יחסית ביהודה ושומרון; היא הגיעה לברוכין לפני כארבעה חודשים, אחרי שרוב חייה גדלה בפתח־תקווה. כפי שהופתעה מפגיעת האבנים במכוניתה פעמיים, נדהמה לגלות את אדישות התושבים הוותיקים יותר שכבר התרגלו למצב.
"הייתי מבוהלת, רעדתי כולי", היא משחזרת. "הגעתי לעבודה באולפנה בשילה מאוד לא רגועה. המורות שעובדות איתי שאלו מה קרה, סיפרתי שזרקו עליי אבן בדרך. מורה נוספת שספגה אבן באותו מקום בערך עשר דקות לפניי, אישה בחודש השמיני להריונה, מספרת לי בשיא האדישות שאני לא הראשונה באותו בוקר. דיברתי עם בעלי וגם הוא אמר לי 'ככה זה פה, כולם חוטפים, עכשיו את מתנחלת אמיתית'".
גורפינקל הנדהמת בחרה שלא להתרגל, ואחרי הפעם השנייה שטעמה את טרור האבנים החלה לפעול באופן עצמאי. "שלחתי הודעות לכתבים, לחברי כנסת, לשרה העצני־כהן מ'ישראל שלי', שמיד פרסמה ברשתות החברתיות והחלה ללוות את המאבק הזה. גם המורות שעובדות איתי ואמרו לי בהתחלה 'אין מה לעשות, זה המצב', ראו שמתחילה להיות כאן עלייה לתודעה. אמרו לי 'טוב שבאת לכאן מפתח־תקווה עם כוחות, אנחנו כבר אדישים'".
אוראל גורפינקל: "אני רואה את התמונות של הרכב המנופץ ורגע אחר כך את הדברים של בר־לב. זו פשוט הזיה. אנחנו צריכים להתמודד עם טרור מתמשך, ותראה איזה מאבק בחר לו
שני הבלוקים שהושלכו על מכוניתה של אוראל גורפינקל טלטלו את עולמה. עד כה היא מעולם לא נטלה חלק במאבקים ציבוריים, אך כעת היא פעילה יחד עם נשים נוספות בקבוצות חשיבה, ומשתתפת בפגישות עם קצינים בכירים. אפילו הרמטכ"ל ושר הביטחון לא יכלו להתעלם מהמחאה המרשימה שלה ושל חברותיה.
ידיים כבולות
רבקה מדמוני, אם לארבעה ממעלה־לבונה, חוותה גם היא טלטלה, אחרי שכבר התרגלה לראות את טרור האבנים כחלק בלתי נפרד מהחיים ביהודה ושומרון. "הבן הגדול שלי, תלמיד בכיתה ה', חטף אבנים בהסעה בדרך הביתה", היא מספרת. "וזה קרה שלוש פעמים בתקופה האחרונה. תאר לך את המצב: נהג עם חמישים ילדים שמרגישים חסרי אונים. אותו דבר משפחות, נשים שנוסעות עם תינוקות.
"יש תקופות עם יותר אירועים וכאלה עם פחות", אומרת מדמוני, "אבל לאחרונה זה החל להיות על בסיס יומיומי, בכל מיני מוקדים. אנחנו יודעים על בין שלושה לחמישה מקרים רק בציר הזה, מתוך מה שמדווח לנו ולגורמי הביטחון. יש כאלה שכבר התרגלו ואפילו לא חושבים להודיע למישהו שהם נפגעו. גם כשזרקו אבן על בעלי והבן שלי, הם אמרו לי שהכול בסדר והמשכתי הלאה. כשחיים בתוך מציאות שהעניין הזה הוא חלק ממנה, את מלמדת את הנפש להתרגל. יצרתי לי אי בראש שבו אני מרגישה בטוחה. אבל זה לא נורמלי ולא הגיוני, כי הרי יש מקרים שנגמרו בפציעות קשות ואף במוות. אין פה משפחה אחת שלא חטפה אבן מתישהו".
חן שוורץ, תושבת מעלה־לבונה אף היא, מתארת אירוע שחוותה לפני ארבע שנים. "נסעתי ליד הכפר לובן עם שני ילדים, אחד מהם תינוקת קטנטנה, וזרקו עלינו לבנה מבית הספר. ברוך השם הרכב היה ממוגן אבנים. אמרו לי שאי אפשר לטפל באירוע כי התלמיד כבר נכנס לבית הספר, ומשם אי אפשר לשלוף אותו. זו הייתה אמירה של הצבא אז".
כמו חברותיה שכמעט התרגלו למצב, חן מרגישה בחודשים האחרונים שאי אפשר עוד לשתוק. לדבריה, "הייתה עלייה באינטנסיביות של אירועי זריקת האבנים, וגם הבנו מהחיילים שאנחנו מדברים איתם שהם חסרי אונים. הם אומרים לנו שאין להם כלים, שההוראות מגבילות אותם, והביטחון שלנו הולך ומתפורר".
תקיפת רכב ההסעה של הילדים הביאה את רבקה וחן למסקנה שיש לפעול בכל הכוח כדי להגביר את המודעות. "אמרתי לבעלי שאני לא מוכנה להמשיך כאילו כלום לא קרה. אם ישתקו את החיים של הילדים שלנו, אנחנו נעצור גם להם את שגרת החיים. ירדנו לכפר תורמוס־עיא, שממנו הושלכו הלבנים על האוטובוס של הילדים, וחסמנו את הכפר למשך שעתיים. הגיעו תושבים, בעיקר אימהות וילדים".
כאשר אוראל גורפינקל חיפשה שותפים למאבקה, היא שמעה על הפגנה של נשות מעלה־לבונה, שארגנה רבקה מדמוני. "לא הכרנו לפני כן", מספרת אוראל. "איחדנו כוחות, ומאז ההפגנה בכניסה לתורמוס־עיא זה הפך לדפוס פעולה. בכל מקום שזרקו בו אבנים הגענו להפגין, הכול בתיאום עם המשטרה. אחרי זריקת אבנים מלובן א־שרקייה הגענו להפגין בכניסה לכפר. התחילו שם הפרות סדר מטורפות, זריקות אבנים, הבערת צמיגים. הכול מול השוטרים והחיילים".
בצעד של מחאה – וגם של הגנה על הנוסעים בציר – קיימו תושבים מהיישוב עלי משמרות על הציר הסמוך ללובן א־שרקייה. התגובה של תושבי הכפר הייתה אלימה, והם חסמו את הכביש ואף גייסו את התקשורת הבינלאומית כדי להציג נרטיב שלפיו המתיישבים "תוקפים" את הכפר שלהם.
השבוע, לאחר שארבעה בני משפחה נפגעו מאבן שהושלכה מהכפר לובן א־שרקייה והובהלו למיון, יצאו שוב תושבים מבנימין לשערי הכפר כדי לעורר את המודעות לטרור שהפך לחלק משגרת חייהם. "עמדנו בכניסה לכפר בתיאום עם המשטרה והצבא, וחסמנו את הכביש שלהם", מספרת מדמוני. "האמירה הייתה שאם החיים שלנו משובשים ולא נמשכים כסדרם, גם הם לא יוכלו להמשיך בשגרה. אנחנו פועלים באישור ובתיאום, ובטח שלא גורמים נזק. חסמנו כביש נקודתי שיש לו חלופות. גם בזמן ההפגנה הזאת הגיע נער וזרק אבן, מול החיילים והשוטרים שהיו שם.
"אנשים כאן מיואשים, לכן המאבק הזה נזנח", סבורה מדמוני. "התושבים ביהודה ושומרון עייפים מהמאבקים פה כל הזמן. רק השבוע נעקרו כרם ומטע דובדבנים שנשארו בעמונה. זה היה עסק של משפחה שהחזיק עובדים ובנות מדרשה, שזה היה העוגן שלהן אחרי שפינו אותם מעמונה. זה נזק כלכלי קשה. עברנו את המאבק של משק אחיה, פינוי בגאולת ציון. יש עוד ועוד דברים לעסוק בהם, ואת הסיפור של טרור האבנים אנשים עזבו וחבל".
רבקה מדמוני: "עמדנו בכניסה לכפר בתיאום עם הצבא, וחסמנו את הכביש שלהם. אם החיים שלנו משובשים, גם הם לא יוכלו להמשיך בשגרה"
המחאה שהובילו הנשים צברה תאוצה. מכת זריקות האבנים עלתה לכותרות בכלי תקשורת מרכזיים והציפה את הרשתות החברתיות, ונציגי המחאה הגיעו עד לצמרת מערכת הביטחון. בערב נר ראשון של חנוכה הגיעו שר הביטחון בני גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי להדלקת נרות בבסיס 773 בבנימין, עם חיילי גדוד נצח יהודה. מאות תושבים באו להפגין מחוץ לבסיס וקראו לפעול להבטחת שלומם בכבישי בנימין. להפתעת המפגינים, אנשי שר הביטחון יצאו אליהם והזמינו נציגים מטעמם להיכנס ולשוחח עם גנץ וכוכבי. בקבוצה שנבחרה הייתה גם רבקה מדמוני.
"תוך כדי ההפגנה, שהייתה אירוע מכובד בהשתתפות גברים, נשים וילדים, הזמינו אותנו להיכנס", היא מתארת. "הצגנו את הסיטואציה הלא פשוטה שאנחנו חיים בה: נוסעים לעבודה, לקניות, לכל דבר, במצב של כוננות וחוסר רוגע. הילדים שלנו נוסעים לבתי הספר בחרדות. הבת שלי אומרת שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר כי כואבת לה הבטן, ואני יודעת שזו חרדה מזריקת אבנים. רק ביום חמישי שעבר פוצצו לבעלי את המראה של הרכב, ומאז הבן שלי בחרדה מכל בום שהוא שומע. אנחנו רוצים שגרת חיים שקטה ושלווה, לא רוצים להתעמת עם אף אחד".
מדמוני שִחזרה בפני הצמרת הביטחונית את זיכרונותיה מהימים הקשים של האינתיפאדה השנייה: "אני גרה במעלה־לבונה 32 שנה, נולדתי שם. ככה התחילה האינתיפאדה השנייה, זה התחיל באבנים והמשיך לבקבוקי תבערה. אנחנו קו הגבול הראשון לפני מרכז הארץ. אם זה מתחיל פה, מהר מאוד זה יגיע לשם. דיברתי בתור אימא שרוצה שהילדים שלה יחיו בשלום. יידוי אבנים זה לא שעמום של בני נוער. הנער שהיה משועמם והחליט לזרוק אבנים על יהודים היה משועמם גם לפני חודש. זה טרור מובנה. מישהו מסית ומתסיס את השטח".
אחרי הפגישה הזאת נועדו נציגי התושבים גם עם מח"ט בנימין, אל"מ אליאב אלבז. "בשיחה איתו מצאנו אוזן קשבת. הוא שמע מאיתנו על הבעיה, על המצוקה, שאל אם יש לנו עצות לפתרונה והציג את הדרכים שהוא חשב עליהן".
הפגישות עם הצמרת הביטחונית הניבו תוצאות, אם כי מוגבלות. מאז חנוכה ועד השבוע שעבר הורגשה נוכחות ערה יותר של כוחות בשטח, אבל תופעת טרור האבנים לא נעקרה. "בשבוע שקצת צמצמו כוחות בכמה נקודות, משפחה שלמה נפגעה מזריקת אבנים", אומרת רבקה. "אין פה שינוי מהותי בהרתעה. ברגע שהם רואים בנקודה אחת שאין כוחות או שחייל מסתובב לרגע – אבן נזרקת. השבוע זה הסתיים בנס בפציעות קלות, במקרים אחרים בעבר זה נגמר במוות של יהודה שהם ושל אדל ביטון ז"ל ובפציעות קשות".
בין השאר הוחלט שבציר ההליכה לבית הספר בלובן א־שרקייה, מוקד מרכזי של זריקות אבנים בידי התלמידים, תהיה בשעות הבוקר השגחה של מורים מבית הספר ושל חיילים, ואם זריקת האבנים תימשך הוא ייסגר לחלוטין.
"זה תהליך ארוך שהתבשל", אומרת אוראל. "הפגישה עם השר והרמטכ"ל הייתה השיא שלו. היא הגיעה אחרי שורה של הפגנות, עבודה מתוקשרת, שיחות בגזרה הפוליטית. בהתחלה התחושה הייתה שאבנים זה לא מעניין, שזה לא משהו רציני שצריך לטפל בו. הרגשנו שזה המסר שמעבירים לנו. הלחץ שהפעלנו הניב תוצאות.
"ועדיין מדיניות ההתקפלות פה חוגגת", היא מסייגת. "אחרי ששוב זרקו אבנים מהשביל בכפר סגרו אותו, אבל קצת לחץ, הפרות סדר ותקשורת מאירופה – ואחרי יומיים הציר נפתח. המח"ט נתן פתרונות, הביא כוחות מג"ב, אמר שיהיו עיצומים על הכפר אם יזרקו עוד אבנים. כל דבר כזה מחזיק כמה ימים, והנה השבוע עוד אבן על משפחה".
"מצאנו אוזן קשבת ואכפתיות אצל המח"ט", מדגישה מדמוני. "הוא אמר שהוא בקשר עם המוכתרים של הכפרים ושהשאיפה שלו היא שכולם ירגישו ביטחון. אבל כמה שיש לו רצון טוב וכמה שהחיילים נפלאים, בסוף הם כבולים בתוך מדיניות שלא מאפשרת להם ליצור הרתעה אמיתית".
כעת מתוכננת פגישה של נציגים מכל היישובים, אומרת אוראל. "ננסה לחשוב מה הצעדים הבאים של המחאה. נציגי הצבא ביקשו לחכות ולהרגיע את הרוחות, אבל אם אנחנו רואים שאין שינוי במצב ושהביטחון שלנו מופקר – נרים את העסק מחדש".
ההפגנות הללו אינן נגד הצבא, מדגישה רבקה. "זו אמירה לאותם ילדים שזורקים אבנים ולגורמים שמתסיסים אותם, שהם לא יוכלו להמשיך לשבש את שגרת החיים שלנו. זה לא שפוי לחיות ככה, ואם אנחנו נחיה בחוסר שפיות גם הם יחושו כך".
מחאה של אימהות
בעיצומו של גל טרור האבנים פורסם השבוע הציוץ מעורר הסערה של השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. הוא סיפר שבפגישתו עם תת־מזכירת המדינה של ארה"ב, ויקטוריה נולנד, "היא התעניינה, בין היתר, באלימות מתנחלים וכיצד ניתן להפחית את המתח באזור ולחזק את הרשות הפלסטינית". הדברים הכעיסו מאוד את המתיישבים. "אני רואה את התמונות של הרכב המנופץ ושל הנוסעים שפונו למיון", אומרת אוראל, "ורגע אחר כך את הדברים של בר־לב. זו פשוט הזיה. אנחנו צריכים להתמודד עם טרור מתמשך, ותראה איזה מאבק בחר לו השר לביטחון הפנים".
"אדם שאומר אמירה כזאת, זה אומר שהוא לא מחובר לשטח ולא יודע מה קורה בתחום האחריות שלו", מוסיפה רבקה. "הייתי ממליצה לו לעשות בדק בית אצלו בתוך המשטרה, שיתחבר לשטח לפני שהוא יוצא באמירות מכלילות כל כך".
רבקה בחרה להוביל את המאבק הזה עם אימהות נוספות, ולא להשאיר את הנוער בשטח, מתוך מודעות לקצוות שעלולים להשתלט על מחאה כזאת בלי ליווי מבוגר. "כשלא פותרים בעיות, יש מי שיחשוב איך לפתור אותן בעצמו. אני לא מצדיקה אלימות חלילה. אבל אם לא תיקחו אחריות ולא תפעלו לשינוי המצב ההזוי הזה – אתם יוצרים את הוואקום הזה ומישהו ימלא אותו. אנחנו יודעים שהפגנה שנוער מוביל עלולה להגיע למקומות לא רצויים. זו מחאה אחרת, מחאה של אימהות, הורים, ילדים. לא פוגעים באף אחד. ההפגנות שלנו נעימות ומתואמות עם הכוחות פה. למרות זאת נתקלנו בהתנהגות לא ראויה של שוטרים שקיללו, דחפו, אמרו מילים שאני לא מעזה להוציא מהפה, ומתייחסים למחאה שלנו באפס סובלנות מול עיני הילדים שלנו".
המדיניות הסלחנית מול יידויי האבנים היא חלק ממציאות בעייתית כוללת, אומרת שוורץ. "אנחנו רואים את הבנייה הפלסטינית הולכת וסוגרת על הכבישים שלנו, מתקרבת לכבישים שאנחנו נוסעים בהם. זו בנייה לא חוקית שלא נאכפת בכלל. הערבים משתלטים על שטחים שלמים, וזו אסטרטגיה מתוכננת. הם מאיימים על נתיבי החיים שלנו. גורמי הצבא שאנחנו נפגשים איתם אומרים לנו שהמדינה ישנה על האף, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. גם לזריקות האבנים יש הכלה, קוראים לזה 'שובבות' ו'שעמום' והתגובה מאוד סלחנית. יש תחושה שהמוגנות שלנו מתפוררת, ואת זה צריך לשנות".
"הבקשה שלנו היא שתשוב ההרתעה, שלחיילים תהיה חירות לפעול מול אותם ילדים שמסכנים את חיינו, ושיבינו שזה חלק ממגמה רחבה יותר – לסגור על הצירים ביהודה ושומרון שהם עורק החיים שלנו. הם פשוט הופכים את החיים שלנו לבלתי הגיוניים".
