יש משהו ייחודי בשיחות בין ישראלים־אמריקנים, אותם אזרחים ישראלים שחיים מעבר לים. הערבוב בין עברית, אנגלית וסלנג של שתי השפות הללו יוצר בליל משעשע של צירופים. "אתה רוצה שאעשה לך קונקשן לסינגוֹג שלנו?", שואלת למשל אחת המשתתפות בוועידת IAC, כשהיא פוגשת דווקא שם מישהו מעיר מגוריה. בשנה שעברה נאלצו לוותר על הכנס, והפעם החליטו ב־IAC – המועצה הישראלית־אמריקנית – לקיים את ועידת 2021 במלון דיפלומט בעיר הוליווד, בין פורט לודרדייל למיאמי ביץ'. 3,000 איש ואישה הגיעו מכל רחבי ארה"ב כדי להשתתף בשבוע שעבר בשלושה ימים מלאי תוכן ישראלי ויהודי.
ארגון ועידה כזו בתקופת הקורונה הוא הימור: אין לדעת כמה אנשים יירשמו לאירוע, וכמה יבטלו את הגעתם ברגע האחרון בשל התפרצויות המגפה. אבל במקרה הזה, ההימור הצליח. אחרי ששדולת איפא"ק לא כונסה במשך שנתיים ברציפות, וגם שאר הארגונים היהודיים לא קיימו אירועים גדולים, ועידת IAC הייתה הכינוס הפרו־ישראלי הגדול והמשפיע ביותר בתקופה האחרונה, וכל המי ומי של הקהילה התומכת בישראל ביקשו להשתתף בו. במלון ובסביבתו נצפו בכירים ישראלים כמו השרים בני גנץ, נחמן שי ופנינה תמנו־שטה, השגרירים גלעד ארדן ואסף זמיר וח"כ ניר ברקת. גם האמנים הישראלים אייל קיציס, עידן רייכל ורמי קלינשטיין היו שם, וכן אנשי עסקים ופילנתרופים מהארץ ומהעולם, והשורה הראשונה של ברנז'ת התקשורת הישראלית.
על IAC כתבתי בפעם הראשונה בשנת 2013 בעיתון מעריב. "זיהינו נקודת עיוורון ענקית: הגולה הישראלית", אמר לי אז נשיא מכון "ראות" גידי גרינשטיין, שליווה את הקמתו של ארגון־הגג לישראלים תושבי ארה"ב. "זה אוקסימורון: בציונות לא היה מקום לאנשים שבאו לארץ וחזרו לחו"ל כישראלים. הציונות דגלה בהכחשת התופעה". ב"ראות" גם גילו נקודה מעניינת ומדאיגה: אין דור שני ושלישי של ישראלים בגולה. "כולם מתבוללים", הסביר גרינשטיין, "חוץ מהאורתודוקסים".
אחד ממייסדי IAC, איש העסקים שון אבן־חיים, אמר אז ש"מלבד חנויות ישראליות פה ושם, צריך לאחד את הישראלים בשביל הדור הבא, שהוא מנותק. הרי אנחנו לא ישראלים, אנחנו ישראלים־אמריקנים. הילדים שלי הם אמריקנים לכל דבר".
מאז הפך IAC לארגון היהודי בעל הצמיחה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה: יש בו רבבות חברים, 105 קהילות, והוא מקיים פעילויות לכל שכבות הגיל, וגם ב־97 קריות השכלה אקדמית ברחבי אמריקה. בימי הקורונה קיים הארגון כ־700 אירועים וירטואליים, בהשתתפות קרוב ל־100 אלף צופים. גם כיום מתקיימות פעילויות ברשת לילדים בני 4 עד 7, שבהן משתתפות כ־18 אלף משפחות צעירות. 20 אלף מחברי הארגון נרתמים לקידום תדמיתה של ישראל ופועלים למענה ברשתות החברתיות ובעולם האמיתי, יותר מאלף מתנדבים סייעו לנזקקים בכמאה מוסדות רפואיים בארה"ב, והרשימה עוד ארוכה.
במהלך התפרצות הקורונה הראשונה שמענו על ישראלים־אמריקנים רבים המבקשים לשוב ארצה, והיו גם מי שעשו זאת. ואולם, מנתוני סקר שערך IAC עולה שהשאיפה לחזור לישראל אינה מאפיינת את כלל האוכלוסייה הזו: יותר משליש מהישראלים תושבי ארה"ב בטוחים שימשיכו לחיות שם, ועוד כ־20 אחוזים השיבו ש"אינם בטוחים" אם יחזרו לגור בארץ בעתיד. כלומר, רוב הישראלים תושבי ארה"ב מתכוונים ככל הנראה להמשיך לחיות שם. עם זאת, הם עדיין רואים בעצמם ציונים, אוהבים את ישראל ובטוחים שימשיכו לבקר בה. "ארה"ב היא הבית של הישראלים האלה", אמר בוועידה מנכ"ל IAC, שוהם ניקולא. "זהו שינוי פרדיגמה גדול, ולכן חשוב שנשקיע בהם, כדי לדאוג שהעתיד שלהם ושל ילדיהם יהיה טוב יותר".
השתתפתי בשולחן עגול שעסק באתגרים שיש לישראלים־אמריקנים ול־IAC מול כלי התקשורת היהודיים־אמריקניים. "אנחנו מדווחים לכלי התקשורת האלה על האירועים שלנו ומקווים שהם יסוקרו – אבל זה אף פעם לא קורה", אמרה מנהלת אחד המחוזות הגדולים ביותר של הארגון. דיוויד סוויסה, המו"ל והבעלים של העיתון ג'ואיש ג'ורנל, ניסה ללמד זכות. "כשיש מבצע או מלחמה בישראל, אני תמיד מעדיף לקבל מאמרי דעה אישיים מישראלים תושבי האזור, מאשר מנציגי ארגון יהודי כזה או אחר", הוא אמר. "סיפור אישי נוגע בליבם של הקוראים יותר מדברים של אנשים שלא חיו בישראל".
בוועידת IAC הראשונה, שנערכה בוושינגטון, החיבור בין האירוע ובין יהדותם של המשתתפים לא היה גדול. היום היהדות נוכחת מאוד בפעילותו של הארגון: אלפים מהחברים עורכים "קבלת שבת ישראלית", ואלפים משתתפים בכל שבוע בתוכנית בית המדרש "גוונים" ולומדים טקסטים יהודיים. השנה, לראשונה, התקיים בוועידה מסלול מיוחד של שיעורים וסדנאות למתעניינים בלימוד כתבים יהודיים ותורניים. מול "עונג שבת" בהנחיית ד"ר יקיר אנגלנדר התחרו מפגשים "עממיים" יותר, כמו "אולפן אישי" עם העיתונאים בועז ביסמוט, עמית סגל, טל שניידר, אלון בן־דוד ויונה לייבזון; כ־40 איש ואישה צפו בשיחה בין הרב הקונסרבטיבי מאוריסיו בלטר (מנכ"ל ארגון־הגג "מסורתי עולמי"), הרבנית שירה מרילי־מירוויס מבית הכנסת "שירת התמר" באפרת (הרבנית האורתודוקסית הראשונה של קהילה אורתודוקסית בישראל), והמשוררת הירושלמית שלומית נעים־נאור.
"לפני כמה שנים איש לא חלם על קבלת שבת ישראלית בוועידה הזאת", אמר אנגלנדר בתחילת דבריו. "כיום משתתפים מאות בקבלת השבת בוועידה, והמדרגה הנוספת שלנו היא לימוד הטקסטים היהודיים". ואכן, ארגון IAC, שנועד מלכתחילה לשרת את צורכיהם של הישראלים־האמריקנים – שרובם ככולם חילונים – הפך לארגון המעודד התעמקות בעולם הרוח היהודי. ביממה שלאחר מכן סיפרה הרבנית מרילי־מירוויס על האתגרים בהקמתה ובניהולה של קהילה המעודדת שילוב נשים. יותר ממאה הנוכחים בהרצאתה עמדו על רגליהם ומחאו לה כפיים במשך דקות ארוכות.
נושא אחד העכיר את האווירה: בימי הקורונה נסגרו לפרקים שערי הארץ בפני יהודים שאינם אזרחי ישראל – ובכלל זה ילדים להורים ישראלים שלא נרשמו כאזרחים. כמה מהנוכחים דיברו על דרישתם לאפשר להם להיכנס ארצה גם בלי שיצטרכו להפוך את ילדיהם לאזרחים ישראלים.
מי שבלט בהיעדרו מהוועידה היה איש העסקים המנוח שלדון אדלסון ז"ל. שלדון ואשתו ד"ר מרים אדלסון – ישראלית ילידת תל־אביב – סייעו לאורך השנים בהפיכת הארגון הקטן לאימפריה. ד"ר אדלסון (מבעלי מקור ראשון) אמרה על במת הוועידה ש"שלדון ראה בתמיכה בארגון ניצחון לשני הצדדים. הוא ידע שישראלים־אמריקנים הם לא רק אנשים בעלי שתי אזרחויות: אנחנו גדולים מסך חלקינו, כי אנחנו מבטאים את היחסים ההדוקים בין שתי אומות אדירות".
באולם הכנסים הוצבה תערוכה לזכרו של אדלסון, מהתורמים הגדולים ביותר בעולם היהודי במאה ה־21. אלמנתו ביקשה מהנוכחים "לחנך את הדור השני של אמריקנים־ישראלים על ציונות, על נאמנות, על לחימה למען העתיד. שלדון אהב להגיד: הילחמו על מה שאתם מאמינים בו, גם אם אתם נלחמים לבד. אנחנו כוח שפועל להיטיב, ונלך מחיל אל חיל, כפי ששלדון חזה".
