את הסיפור הזה אפשר למצוא בגרסאות מגוונות בכמה וכמה אתרים ברשת, בתיאורים כתובים וגם בהרצאות ארוכות ביוטיוב. לפי עלילתו המפורטת, השופר שבו תקע הרב שלמה גורן בהר הבית ובכותל הגיע ממרוקו לקהילת תלמסאן באלג'יריה, ושם הוחזק בידי הרב הידוע דוד הכהן סקלי. ביום שישי, כ"ו באייר תרנ"ז (1897), יצא הרב סקלי ואל מול המסגד בעיר, בסיום התפילה, תקע בשופר לנגד עיני ההמון הערבי שיצא מהמסגד, והודיע שבעוד שבעים שנה בדיוק ירושלים תיגאל.
הסיפור ממשיך ומתאר כיצד הרב דוד הכהן סקלי מסר את השופר הזה בשנת 1932 לתלמידו וחתנו הרב דוד אבן־כליפא בעיר הנמל האלג'יראית אוראן. אבן־כליפא הוא זה שמסר אותו בתורו לרב שלמה גורן בפגישתם בארץ הקודש בשנת 1965, או לחלופין מוקדם יותר – שנה בלבד אחרי מלחמת השחרור. הרב גורן הפקיד אותו אצל חותנו, הרב הנזיר דוד כהן, שישב בנזירות בביתו בנדר עד לשחרור ירושלים. בתחילת מלחמת ששת הימים נשרף הג'יפ של הרב גורן מפגיעת פגז מצרי בעזה, והרב גורן לקח בחזרה את השופר מביתו של הרב הנזיר, והצטרף לכוחות הצנחנים בדרך לשחרור ירושלים.
לפי המתואר ברחבי הרשת, בנו של הרב גורן מספר שאביו צפה את שחרור ירושלים עוד לפני המלחמה, מכיוון שהכיר את ספרו של הרב דוד הכהן סקלי, וידע שבשנת תשכ"ז יגיע השחרור. לכן היה מוכן נפשית לקרב, ודאג לרוץ בראש הכוחות הלוחמים, מוכן ומזומן עם שופר וספר תורה.
בסיפור נאמר שסמטת הכותל נקראה בפי הערבים על שם אל־מאמון, החליף העבאסי השביעי, שחי גם הוא בתלמסאן שבאלג'יריה. ערביי שכונת המוגרבים היו ערבים שבאו מה"מגרב", כלומר מהמערב, ממרוקו ומאלג'יר, ובאופן מסוים היו בעצם בני קהילתם של ערביי תלמסאן. השופר, טוען הסיפור, תקע אפוא פעמיים אל מול אותה קהילה מוסלמית מוגרבית: פעם אחת בעירו של אל־מאמון, ופעם אחת בסמטה שנקראה על שמו בכותל בירושלים. הערבים שהציקו ליהודים שבאו להתפלל בכותל במשך כל השנים הם אותם ערבים שהרב סקלי תקע בשופר בפניהם בצאתם מהמסגד, בשנת 1897, והכריז שזמנם קצוב.
האם הסיפור מסמר השיער הזה אמיתי? בירור קצר אצל רמי גורן, בנו של הרב שלמה גורן, מגלה שבסבירות גבוהה מדובר בפברוק כישרוני. "למיטב ידיעתי, לא היה ולא נברא", הגיב רמי גורן לשאלתי. "אני בוודאי לא אמרתי דבר מהדברים המצוטטים בשמי בעניין ולא שמעתי מעולם על הרב סקלי עד לפני כשנה – אז נחשפתי לסיפור המפוברק הזה.
"די שאומר שאף אחד מאיתנו – אחיותיי, גיסי, אשתי, אני, אלירז בת דודי הרב שאר־ישוב זצ"ל ודודתי נעמי – לא שמע על הסיפור הזה. המסקנה המתבקשת מאליה היא שלא היה סיפור כזה.
"אבי זצ״ל אכן התכונן לשחרור הכותל ושאר המקומות הקדושים, אך מעולם לא שמעתי מפיו על הרב סקלי או על ספרו. הוא התכונן לשחרור הכותל בגלל כמיהתו העזה לכך, ובגלל אמונתו המוחלטת שהדבר יקרה במהרה".
גם פרטים אחרים בסיפור אינם נכונים. למשל, סמטת הכותל לא נקראה על שם השליט העבאסי אל־מאמון, וכינויה הערבי היה "אל־בוראק", על שם סוסו המעופף של נביא האסלאם מוחמד; אל־מאמון גם לא חי באלג'יריה אלא בכלל בבגדד.
מעבר לסיפור המפוקפק, יש כאן בכל זאת גם גרעין של אמת. הרב סקלי כתב את החיבור "יפיח לקץ" ב־1926, ובו (בנוגע לפרשת השבוע הנוכחית, ויחי) הוא חוזה שגאולת ירושלים תגיע בשנת תשכ"ח.
אבל סיפור שחרור ירושלים והשופר שקרא בהר הבית הוא ניסי ומסעיר דיו גם בלי להלביש עליו תוספות אגדתיות שלא היו ולא עתידות להיות. שופרו של הרב גורן – האמיתי ולא המומצא – שמור היום בידי משפחתו. נראה שגם גאולת ההר לא באה ב־1967, אלא לכל היותר אתחלתא דגאולה. מי יודע היכן נמצא כיום השופר שבו נתקע בהר, ביום שגאולתו תגיע סוף־סוף להשלמתה.
