ספר שמות נפתח בתיעוד דרמטי של ניסיון מכוון מצד השלטון המצרי להשמיד את הקבוצה האתנית שחיה בתוך החברה המצרית והיוותה איום דמוגרפי עליה – בני ישראל. על מנת להצליח במשימת ההשמדה, השתמש השלטון המצרי באמצעים אכזריים, אך כשאלה לא הניבו את התוצאות הרצויות, הוא החריף את צעדיו ופקד על רצח תינוקות זכרים חפים מפשע.
במצרים היה שליט אחד שכונה פרעה, אל בשר ודם שעל פיו יישק דבר. הוא היה החוק והחוק היה הוא, ועל כן, היה ברור שאת מוצא פיו יש לקיים ואין לערער עליו. במציאות שכזו, מפתיע לגלות שדווקא תחת משטרו האבסולוטי של פרעה, קמו מספר נשים שהפרו הוראות מפורשות, בין אם בסתר ובין אם בגלוי, ולא צייתו לחוקי המלך.
הראשונות למרוד הן המיילדות העבריות, שפרה ופועה. נשים שתפקידן היה לסייע בהבאת חיים לעולם. הן קיבלו הוראה מפורשת ישירות מפרעה: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה" (א, ט"ז). אולם למרות הציווי המפורש, המיילדות הסתכנו והפרו את הצו באופן בוטה וגלוי: "וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (שם י"ז). למרבה הפלא, המיילדות לא נענשו על מעשיהן, אלא נקראו אל המלך כדי לספק הסבר שיעלה בקנה אחד עם התרבות שרווחה באותה עת, ציות מוחלט לפרעה. בשעה שעמדו לפני המלך, טענו המיילדות בחוכמתן, שהן אינן מגיעות בזמן אל היולדת- "טֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שם, י"ט). ולכן, אינן יכולות לציית להוראת המלך. טענתן, הסתירה את האמת העומדת מאחורי מעשיהן ואפשרה להן להמשיך ולמרוד מבלי להצהיר על כך בפומבי. הכללים הפוגעניים שהטיל פרעה, לא היו מקובלים עליהן והן הפרו אותם במודע תוך סיכון חייהן. ועל כן, לא בכדי זכו המיילדות לבתים.
האישה השנייה שלא צייתה לחוקים הייתה יוכבד. כאשר המיילדות לא ביצעו את "העבודה השחורה" החליט פרעה לצוות על כל העם: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ…" (א, כ"ב). יוכבד, שלא הייתה מסוגלת להשליך את בנה ליאור, הצפינה אותו במשך שלושה ירחים ולאחר מכן הניחה אותו בתיבת הגומא בין קני הסוף, בתקווה שמישהו יציל את בנה. מעשיה של יוכבד נבעו מתוך אהבת אם שאינה מסוגלת לעולל דבר רע לילדיה. היא מרדה מהמקום הכי עמוק ואישי שקיים, והייתה מוכנה לקבל על עצמה את ההשלכות על מרידתה.
האישה השלישית שהתקוממה מול חוקי המלך הייתה לא אחרת מאשר בת פרעה, אותה מכנים חז"ל בשם "בתיה". כשראתה את משה בתיבה, היא ידעה מה מוצאו ואף הייתה מודעת היטב לחוקים שחוקק אביה. למרות זאת, היא החליטה להיענות לצו ליבה ולהעניק למשה חיים. יתרה מזאת, בתיה שילמה את שכר המינקת העברית (לאמו של משה) עד שנגמל ולאחר מכן, גידלה אותו בבית פרעה כאחד הנסיכים. המקרא, אינו מספר לנו הקוראים על תגובת פרעה למעשי ביתו.
אילו סיכונים, אם בכלל, לקחה על עצמה בתיה כאשר הביאה את משה לבית אביה? האם פרעה נאלץ להפעיל יח"צ כדי למזער את הפגיעה במעמדו כתוצאה ממעשי בתו? האם כעס עליה? דבר אחד ברור, חוסר הציות של בתיה לחוקי אביה מסופרים במקרא באופן גלוי וכך גם תוצאות פעולותיה. בתיה גרמה לאביה להשלים עם החלטותיה ולקבל את אופן התנהלותה, למרות שזו נוגדת את צו המלך.
כל אחת מהנשים המוזכרות לעיל, הגיעה מרקע שונה ופעלה מתוך מגוון רחב של מניעים פנימיים ורגשיים. למרות השוני הקיים ביניהן, הן כולן הרגישו צורך לפעול, להתקומם ולא לעמוד מנגד, גם אם הדבר כרוך במחיר אישי כבד. ארבעת הנשים בחרו לא לציית לעוולה שחוקק פרעה ולנקוט עמדה ברורה. בזכותן ובזכות נשים כמותן לאורך כל הדורות, שאינן מקבלות את המציאות כפי שהיא, העולם אינו עומד מלכת או נמצא במסלול של כיליון עצמי, אלא מתקדם והופך למקום טוב יותר עבור כולנו.
