מתחם האוכל "אורוות האמנים", פרדס־חנה, ראשון, 17:40
מילה לפתיחה: ממשלת ישראל ה־36 ציינה השבוע חצי שנה להיווסדה. לא ממש תאריך עגול, וגם לא נצפו בלונים בסביבתם של נפתלי בנט ויאיר לפיד, אך עם לידה כה קשה וחיים כה מורכבים, גם יומולדת־חצי הוא נקודת ציון. רבים מהיעדים שהממשלה הכריזה עליהם עם הקמתה קשורים לתהליכים ממושכים, ואי אפשר לסכם אותם לאחר חודשים ספורים, אך בזירת הרשתות החברתיות אין ספק שהדברים לא נראים טוב: שם נמשכים המאבקים, העקיצות והקיטוב, שמאיימים על החברה הישראלית יותר מכל פרויקט גרעין איראני מתהווה. אבל האם השיח הזה חודר גם למחוזות שלא חלחל אליהם בעבר? את השאלה הזו מעניין לבחון בפרדס־חנה, שסומנה בשנים האחרונות כבירת השאנטי של הבורגנות הישראלית. האם קבוצת האוכלוסייה הזו, שלא מרבה לקחת חלק בדיוני המיינסטרים הישראלי, נפלה גם היא לזרועות הוויכוחים הסוערים?
שמעון אל־ברכה, 55, פרדס־חנה
על המפה: הייתה לי קונדיטוריה בסלובקיה כמה שנים, עכשיו יש לי פה בית קפה.
המצפן: פוליטיקה לא עניינה אותי אף פעם. לפעמים מצאתי את עצמי הולך להצביע, גם באחד הסבבים האחרונים. הצבעתי משהו באמצע המפה, נראה לי. אבל אני לא מאמין בשיטה הקיימת, לא מאמין בממשלה ובשרים פוליטיים. מדינה צריכה להתנהל כמו עסק: יהיה נבחר אחד, והוא ינהל בעזרת אנשי מקצוע. על דברים חשובים אפשר לקיים משאל עם. אבל אני שמח שביבי הלך. כשיש כל כך הרבה בלגן סביב אדם אחד, האדם הזה צריך ללכת, אם אכפת לו מטובת המדינה.
שיח קוצני: דווקא קצת נרגע, היה יותר גועש לפני הבחירות. אנשים כבר לא מתעניינים, חוץ מהפנאטים. אני לא מודאג, לא נראה לי שזה יתפתח למחוזות בעייתיים. הקורונה יצרה יותר בעיות, פתחנו וסגרנו ופתחנו וסגרנו. אני התחסנתי פעמיים כי הייתי צריך לטפל במישהו אחר, אבל אני לא הולך להתחסן בחיסון השלישי. חבל שעושים סנקציות חסרות היגיון. תו ירוק לא נותן כלום, גם אם אתה מחוסן, אתה יכול להדביק ולהידבק.
אסף סיביליה, 49, פרדס־חנה
אלינור תבור, 40, חריש
על המפה: אסף: אני עושה מוזיקה, קצת די־ג'יי, לפעמים מעגל תופים ועוד כל מיני. עכשיו סוף־סוף יש סגירות של הופעות.
אלינור: אני פסיכותרפיסטית, אבל גם מטפלת בתדר החלום. מאז שאני קטנה יש לי קטע עם תקשור וחלומות, ופיתחתי את זה.
המצפן: אסף: אני מתעניין מאוד. לי יש בעיה עם התשקורת, ואני בכוונה משתמש במונח הזה. הצבעתי ליכוד ולפעמים לבית היהודי של בנט, אבל אחרי ההפיכה שעשו פה, הוא שרוף אצלי. אני רוצה צדק, לחקור את ההפיכה הזאת ולמצות את הדין עם כל מי ששיתף פעולה. אני רוצה שיפרקו את בית המשפט ואת התקשורת, ומי שיימצא אשם בדין, יחויב לפי חוק העונשין כיאה להפיכה. הייתה כאן מעילה באמון האזרחים. מאותה סיבה, אגב, עזבתי את מפלגת העבודה אחרי אוסלו. הם לקחו את הקול שלי והשתמשו בו הפוך. אני דואג קודם לעניי עירי.
אלינור: אני פחות בפוליטיקה, אבל יודעת מה קורה. הצבעתי לעבודה ולמרצ, היום לא אצביע לאף אחד, כי אני מאוכזבת מגישת ההפחדה ומהפגיעה בזכויות אזרח סביב הקורונה. מבאס שמפעילים מלחמה פסיכולוגית נגד האנשים.
שיח קוצני: אסף: אני מרגיש כמו בתקופת אוסלו – יורקים לעם בפנים, מנסים לבטל את הבחירה שלו. אל"ף־בי"ת בדמוקרטיה זה לא לסתום את הפה, ואני כבר לא יכול לספור את האנשים שאני חסום אצלם. בנט, מיכאלי, גנץ. היה לי רעיון לתבוע את כל ממשלות העולם על ניהול כושל של המדינות. דיברתי עם מישהו מהאיחוד האירופי על זה, אבל עוד לא עשיתי משהו בעניין. הדבר היחיד שאני חושש ממנו זה רדיפה משמאל אחר כך. הקיטוב מביא אותנו למחוזות לא טובים, אנחנו כמעט לפני מלחמת אחים, אבל יש פער בין הרשת לבין המציאות. אני חושב שרב המשותף על השונה.
אלינור: צריך שיח יותר מכבד. במהדורות החדשות מנכיחים רק דברים שנוחים לקו שלהם, לא נותנים להביע דעה שונה. משרד הבריאות מפזר שקר על שקר ואף אחד לא שואל שאלות.
מיכאל שפרלינג, 27, עמיקם
סתיו פרידמן, 24, מצפה־רמון
ניקו אדטה, 24, פרדס־חנה
על המפה: מיכאל: אני עובד פה בחומוס 'בלו בס'. ניקו הוא הבוס שלי ואנחנו גם אחים, אבל לא מאותו האבא.
ניקו: אבא שלי עשה חומוס, אבא שלו עשה היי־טק.
המצפן: מיכאל: אני בקושי יודע מי ראש הממשלה. הצבעתי עבודה, אבל אני שואל את הקרובים שלי מה לעשות, וככה מחליט. גם עניין הקורונה לא דיבר אליי, לא מתעסק בזה. אם היא תבוא אליי, אקבל אותה בחיבוק.
ניקו: אני קצת מתעניין, אבל ברור לי שהכול מגמתי ולא משפיע על החיים שלי. הצבעתי מרצ וטוב לי כי זה לא ביבי, אבל כולם אותו הדבר. אני חושש שאחר כך תקום ממשלה ימנית פשיסטית.
סתיו: הצבעתי מרצ ובגדול אני מרוצה, אבל רק כי משהו זז, לא כי באמת קורה איזשהו טוב. אבל גם אני לא מספיק יודעת. מהתקשורת אפשר לקבל רק מה שפחות חשוב, רכילות ולא מהות.
שיח קוצני: סתיו: זה נשאר ברשתות, ומי שלא שם, לא חווה את זה. אני בוחרת לא להיות שם, כדי לא להכניס קיצוניות לחיים.
ניקו: הייתי מכור קשה לפייסבוק, עכשיו אני בגמילה. הרבה יותר קל להיות קיצוני מאחורי המסך, בחוץ זה פחות. פה יש אנרגיה טובה. גם מהעיסוק בקורונה כבר עייפים. אני יכול להיכנס עם תו ירוק שפג תוקף כבר שלושה שבועות, זה לא באמת מעניין אנשים.
ארי בסרמן, 60, פרדס־חנה
על המפה: אני פה שנתיים, אחרי 35 שנה במסע באוסטרליה. עכשיו צריך לחכות שהדיקטטורה הסינית תפסיק לשלוט שם באוסטרלים, דרך שחיתות שלא מדברים עליה.
המצפן: אני לא מכיר יותר מדי. גדלתי בתוך הממוצע שמאלה, אבל כלכלית אני נוטה ימינה. בחרתי ליברמן כדי שיהיה לשון מאזניים. הוא שפוי ועושה עבודה טובה. הכול שחיתות גם ככה, אבל יש לו סגנון אירופי שאני אוהב.
שיח קוצני: לפרדס־חנה יש סטיגמה של ניו־אייג' וניתוק, אבל בגדול המקום הזה נהיה מסחרי בטירוף ומגרשים נמכרים במיליונים. חריש הולכת להיות פרבר השינה של המקום. כל הגרושות כבר שם, וגם השאנטי לאט־לאט עוברים לשם. לי מתאים פה, בגלל הקטע האלטרנטיבי שהיה לי גם באוסטרליה. לצערי הרב, המהפכה שכמעט קרתה בשנות התשעים בזכות דור האיקס הלכה לאיבוד, בגלל התאגידים שעצרו אותה. היום אין באמת מחאות אמיתיות, הכול שטויות. איפה הסטודנטים?
