חיסון ילדים. צמד המילים הזה לבדו עלול לעורר צמרמורת בחלק מההורים בימים אלה, כביכול דורשים מאיתנו "לעשות ניסויים" על ילדינו יקירינו, מחמלי נפשנו. "אני מדמיין את הפשוש שלי מקבל חיסון מסונתז ואני מתחלחל. זאת מחשבה שרגשית קשה לנו לחיות איתה", תיאר ד"ר מאיר עזרא־אליה, רופא ילדים ויו"ר עמותת מחוסגן, את תחושתם של הורים רבים, במפגש זום שיועד להורים מתלבטים. "אבל יש גם צד שני. כל בוקר שבחרתי לא לחסן הוא בוקר שבו קמתי מול הילד שלי, לקחתי לו את הכתף השנייה ואמרתי לו 'פשושי אני אוהב אותך, אבל עכשיו אני נותן לך ביד השנייה אנטי־חיסון ובוחר לחשוף אותך לקורונה, ובעיקר להשלכות של מחלות פוסט־קורונה. ואני בוחר לעשות את זה היום ומחר ומחרתיים'.
"זו בחירה לגיטימית", הוסיף ד"ר עזרא־אליה, "רק שלא יהיה מקום לדמיון: לבחירה לא לחסן יש משמעויות במה שאנחנו מכניסים לגוף שלנו, בדיוק כמו ההחלטה לחסן. אין מקום לדחייה, צריך לקבל החלטה".
עד הימים האחרונים התעצלתי לקבל החלטה ביחס לחיסון ילדיי. חשבתי שבכל מקרה אין סיבה לתחושת דחיפות ובהילות, שהרי הקורונה איננה מסוכנת לילדים. "הסיכוי שהילד שלכם ימות מקורונה הוא נמוך מאוד מאוד", אמר גם ד"ר אליה. אבל דימוי "הכתף השנייה" שבו השתמש מחדד את ממד הבחירה במה שנראה לנו כחוסר בחירה. הוא משנה את התפיסה שלנו סביב מה שנדמה לנו כפסיביות, כעניין של שב ואל תעשה, ומבהיר שבפועל גם בהחלטה כזו יש צעד אקטיבי. כאשר בוקר אחרי הזום הזה קמתי עם הדימוי שבו אני מפשילה לילדיי את השרוול ומזריקה להם אנטי־חיסון, חשתי חוסר נוחות. ככה אני שולחת אותם החוצה – עם מעיל, סנדוויץ' ותפוח, אך בלי חיסון?
אז למה בעצם לחסן את הילדים שלנו, שלא ממש צפויים למות מקורונה? שאלו ההורים בזום ושואל כמעט כל הורה שאני מכירה. "הקורונה הרבה פחות מסוכנת לילדים ממבוגרים, זאת עובדה שאנחנו לא מתכחשים לה", מסכים ד"ר עזרא־אליה. "אני אומר את זה בפה מלא. כששואלים אותי למה חיסנתי את בת השש שלי מפני קורונה, אני מסביר שלא חיסנתי אותה כי אני חושש שהיא תמות, אלא כי אני מודאג, כמו הרבה רופאי ילדים אחרים, מתסמונת פימס – דלקת רב־מערכתית שתוקפת ילדים בריאים ומופיעה 4־6 שבועות אחרי שהילד החלים. היא יכולה לפגוע בלב, בכליות או במערכות אחרות. בניגוד לדלקת שריר הלב, זו מחלה קשה. יותר מ־80 אחוז מהילדים שלוקים בה מאושפזים בטיפול נמרץ וזמן האשפוז ארוך. נכון שהרוב יחלימו ממנה לגמרי, אבל זו מחלה קשה ואני רוצה למנוע אותה מהם. המספרים מדברים על 1 ל־3,200 ילדים. זה כנראה לא משהו שיפגוש את הילד שלי, אבל אם הייתי רואה בפארק מתקן שכתוב עליו שהוא בטוח, רק ש־1 ל־3,200 ילדים ייפול ממנו – לא הייתי מעלה עליו את הבת שלי, נכון? אותו דבר. פימס היא מחלה של ילדים בריאים, וחשוב להכיר את המספרים כשבוחרים לחסן או לא".
בנוגע לטענה שעוד לא נאסף די מידע על תופעות הלוואי של החיסון, מציין ד"ר עזרא־אליה כי "מתוך 7 מיליון חיסונים שניתנו בארה"ב, ראינו שמונה מקרים של דלקת שריר הלב, שנמצאים כרגע בבדיקה ולא בטוח אם הם מהחיסון או ממחלות רקע. בכל מקרה מדובר על סיכון של אחד למיליון, שזה מאוד נדיר. האם הקורונה עצמה גורמת לדלקת שריר הלב בגיל הזה? התשובה היא כן". באשר להשלכות לטווח ארוך יותר, מנסה ד"ר עזרא־אליה להשמיע צפירת הרגעה: "בכל ההיסטוריה של החיסונים לא היה מצב שבו תופעות לוואי של חיסון הופיעו יותר מחודשיים אחריו. אנחנו רואים את תופעות הלוואי שיש לחיסון, הן קיימות כמו כל תרופה, אבל ניסיון העבר מלמד שאין סיבה שיופיע משהו חדש בהפתעה, אחרי שנה או שנתיים".
שיקול נוסף הוא ה"לונג קוביד", שמופיע בקרב מחלימי קורונה בכל הגילים. "ילדים סובלים מעייפות, חולשה, כאבי פרקים, כאבים בחזה, קשיי נשימה, חוש טעם או ריח שנפגעו – בדרך כלל מדובר על צירוף של כמה דברים", מסביר ד"ר עזרא־אליה. "לא מדובר על משהו מסכן חיים, אבל בהחלט פוגע באיכות החיים – וגם פה הייתי רוצה לצמצם את הסיכויים שזה יפגוש את הילדה שלי. לא צריך להפחיד איפה שלא. הסיכוי של ילד בריא למות מקורונה הוא מאוד נמוך, אבל אני מחסן כדי להגן ממחלה קשה או ארוכה. הסיכון שיקרה לילד משהו בעקבות החיסון הוא הרבה יותר קטן משיקרה לו משהו בעקבות הקורונה. לכולנו ברור היום שהילד יפגוש קורונה בשלב כזה או אחר, בטח כשרואים שאנחנו לקראת גל נוסף. לכן כשמסתכלים על המאזניים זה מול זה, אין ספק שאם בוחנים את הנתונים שכלית ולא רגשית – ודאי שעדיף לפגוש את הקורונה מחוסנים".
בלי להסס, עם לחשוש
"אני מחכה בקוצר רוח שיגדילו את טווח החיסון לקטנים יותר ואוכל לחסן את הילדים שלי", אמרה לי מעיין ולצ'ר, אם לשניים. "אני מעדיפה בכל יום חיסון שנוצר על ידי אנשי מדע ונבדק בכל האמצעים הקיימים הידועים לנו, מאשר מחלה פראית שאין לנו מושג מה היא תביא איתה". סיון פלאי מקדומים, אם לשלושה (10, 8, 5) סיכמה יפה את הסוגיה בשבע מילים: "אני מחסנת בלי להסס אבל עם לחשוש".
במידה מסוימת אפשר לומר שהחיסון מחלק את הציבור לשניים: אלה שרוצים את הקדמה, ואלה שמעדיפים להישאר מאחור. הפקפוק בחיסונים הוא לא הטלת הספק של שפינוזה שמחפש את א־לוהים ומוכיח את קיומו פילוסופית; גם לא הטלת ספק נגד הכנסייה ומוסדותיה, שבעקבותיה מגלים שהארץ נעה סביב השמש ולא להפך. זו הטלת ספק קצת שטחית, קצת טרנדית, קצת תרבותית. "אני חושב בעצמי. אני לא חלק מהעדר". נפלא. רק שהחלפת עז בכבשה ונכנסת לעדר אחר, לא בטוח מוצלח יותר. רק אומרת.
ד"ר מאיר עזרא־אליה: "ברור לנו שהילד יפגוש קורונה בשלב כזה או אחר, לכן כשבוחנים את הנתונים שכלית ולא רגשית – ודאי שעדיף לפגוש אותה מחוסנים"
"יש איזשהו מיתוס שגוי על חוסר ההצלחה של מבצע חיסון הילדים", אומר ברק הרשקוביץ, ראש מטה ההסברה למאבק בקורונה במשרד ראש הממשלה, שעומד לסיים את תפקידו בימים הקרובים. "במקומות מסוימים מדובר על הצלחה גדולה, ובמקומות אחרים כישלון. ביישובים מסוימים במרכז הארץ, של החברה היהודית הלא־חרדית – יש שיעורי התחסנות שמגיעים ל־30, 40 ואפילו 50 אחוז. האתגר הגדול שלנו הוא החברה החרדית והערבית. יש פערים עצומים בינם ובין החברה הכללית. בדיוק בגלל זה כיוַונו את מבצע החיסונים לילדים כמעט רק ליישובים ערביים וחרדיים".
הנתונים מדברים בעד עצמם. אפרת היא שיאנית חיסוני הילדים, עם 52 אחוזי חיסון. אחריה סביון והר־אדר עם 50 אחוזי התחסנות, כוכב־יאיר (49 אחוזים), עומר (45 אחוזים), להבים (43), מיתר (41), קרני־שומרון (40), רמת־נגב (39) ובוקעאתא (39), שהשתחלה גם היא לעשירייה הפותחת. בתחתית הרשימה, בין 0 ל־2 אחוז, ניצבים חורה, ערערה, זרזיר ובקה אל־גרבייה, לצד עמנואל, ביתר־עילית, בני־ברק ואלעד. "ובכל זאת, יש מגמה מעודדת", אומר הרשקוביץ. "קצב ההתחסנות בקרב הילדים קצת יותר מהיר מזה שהיה בהתחלה במבצע חיסון הנוער".
אז איפה בכל זאת הבעיה? במדינה שטרם נרגעה משנתיים של משבר פוליטי חריף וארבע מערכות בחירות, קיים חוסר אמון ברשויות ובכך שהן עושות את עבודתן כראוי. הקורונה היא עוד תחום שבו אנו פוגשים את חוסר האמון הזה, שמנהיגי המדינה – הנוכחיים וקודמיהם – קנו אותו ביושר.
דוגמה קטנה לכך היא התנהלות ראש הממשלה בנט ביום שלישי בערב. לאחר ששאל את בכירי משרד הבריאות מתי יינתן חיסון רביעי, השיבה ד"ר שרון אלרעי־פרייס כי הם מחכים לתוצאות המחקר של בית החולים שיבא. בנט נזף בה, וכמה שעות מאוחר יותר התפרסמה ההחלטה להמליץ על חיסון רביעי לבני שישים ומעלה, לצוותי רפואה ולמדוכאי חיסון. קשה לומר שמדובר בצעד שנתפס מקצועי וקונה אמון.
במערך ההסברה למאבק בקורונה מבינים היטב את הבעיה, עוד לפני האפיזודה שתיארנו, ולשם כך הם בנו אסטרטגיה שמציבה את רופאי הילדים בחזית. באמצעותם הם מבקשים לפצות על חוסר האמון הכללי בממסד, לא רק בפוליטיקאים כאלה או אחרים אלא גם בתקשורת ובגופים ממסדיים אחרים. רופא הילדים, לעומת זאת, נתפס כמי שבוודאי דואג לי ורוצה בטובתי.
"כשהצגנו להורים המתלבטים מגוון אמירות, האמירה שזכתה להסכמה הגבוהה ביותר הייתה 'רופא הילדים שלנו רוצה בטובתנו'", מספר הרשקוביץ. "בעידן שבו אמון הציבור בממסד בכלל ובפוליטיקאים ובתקשורת בפרט נשחק כבר עשורים, ועל רקע נתונים בולטים מאוד שלפיהם ההורים בוטחים בעיקר ברופאי הילדים וברופאי המשפחה שלהם – היה לנו ברור שהאסטרטגיה תהיה לשים את רופאי הילדים בחזית ההסברה. לכן הצפנו את הטלוויזיה והרדיו בשיחות של הורים עם רופאי ילדים, בכל השפות, לכן אנחנו מתעקשים לקיים ובינרים עירוניים של רופאי ילדים עם הורים, ולכן אנחנו שולחים באופן תכוף רופאים להתראיין בכל כלי התקשורת. מרופאי הילדים תבוא הבשורה, ואנחנו רואים שהם אלה שמפרקים את ההתנגדויות.
"למרות השתוללות של פייק ניוז בעולם בכלל ובישראל בפרט, ולמרות חששות מובנים והגיוניים שיש להורים – ברוב יישובי החברה הכללית כבר הגענו ל־30 אחוזי התחסנות בזמן קצר. קצב ההתחסנות של ילדים בישראל מהיר יותר מבארה"ב, ואת הפער הגדול בחברה הערבית והחרדית אנחנו נסגור עם יותר הנגשה של החיסונים בבתי הספר ובשכונות, ורתימת מנהיגי דת לצד רופאי הילדים שמובילים את חזית ההסברה. בשונה ממדינות אחרות אנחנו הולכים על עבודת שטח חכמה – רשת של מפגשים פיזיים בבתי ספר ומפגשי זום להורים. אנחנו מנגישים את המידע בגובה העיניים. זו אסטרטגיה איטית, אבל זה עובד".
"כל החלטה שתקבלו תהיה לגיטימית לחלוטין", אמר ד"ר עזרא־אליה להורים בסוף המפגש. "זה שלא תחסנו את הילד שלכם לא הופך אתכם למתנגדי חיסונים. אנחנו מנסים לתת לכם את כל הידע לפני שאתם מקבלים את ההחלטה, ואנחנו מעדיפים שתעשו את זה על בסיס מידע ולא על בסיס פוסט שראיתם בפייסבוק".
אז הורים יקרים, חפשו מפגשים כאלה ברשת, חפשו מפגשים עם רופאים, שאלו את רופא הילדים שלכם, ובסוף תחליטו לבד. אני כבר החלטתי.
