מה לא היה בדרמת הפשע הפוליטית הזו: דיל מצחין בחסות ממשלתית, מינוי פטריארך חתרן תמורת שלמונים, בגידה במשתפי פעולה עם ישראל, הפקרת נכסים אסטרטגיים במזרח ירושלים. וכסף. הרבה מאוד כסף. למגה־תיקים שכאלה יש שעון ביולוגי משלהם. רק בשבוע שעבר, יותר מעשור אחרי התחקיר שפרסמנו כאן ביולי 2011, הוכרע תיק קרקעות הכנסייה היוונית־אורתודוקסית. טיפל בו שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה בר־עם, המוכר גם כאחד מחברי ההרכב הדן בתיקי נתניהו. 106 עמודי פסק הדין, ההנמקות, כמו גם סכום הפיצוי החריג שהטיל בר־עם על הכנסייה לשלם לחברה־הבת של קק"ל "הימנותא" – 13 מיליון דולר, מאשרים למעשה את ממצאי תחקיר מקור ראשון. אם נטפליקס תחליט פעם להפוך את הדרמה הזו לסדרה, יש לה כבר חומר לשלוש עונות לפחות.
עונה ראשונה: הסכם חשאי
הכנסייה היוונית־אורתודוקסית בירושלים לא עוסקת רק בפולחן דתי, אלא מתפקדת גם כמעצמת נדל"ן מהגדולות בארץ. כמה גדולה? השטח שעליו יושבת הכנסת, מתחם הרכבת, 520 דונם בשכונות רחביה וטלביה ו־20% משטח העיר העתיקה – הם רק חלק קטן מההון הנדל"ני האדיר שהיה אצור בידיה.
השטחים ברחביה ובטלביה הוחכרו לקק"ל באמצע המאה הקודמת לתקופה של 99 שנים. קק"ל העבירה את זכויות החכירה למנהל מקרקעי ישראל, וזה החכיר אותם לצדדים שלישיים, כ־1,100 משפחות ומוסדות המתגוררים באזור כיום. במרוצת השנים ערך המקרקעין והנכסים האמיר למספרים דמיוניים. בסוף האלף הקודם, הפטריארך דיאדורוס קריבליס כבר היה קשיש וחולני. הוא היה נתון ללחץ כבד של מאמיניו ברשות הפלסטינית, ובקרב מקבלי ההחלטות בארץ התעורר חשש שבמקום להאריך את ההחכרה לקק"ל הוא יתפתה לסגור עסקאות עם משקיעים מטעם הרש"פ.
הישועה הגיעה בשנת 2000. פרקליט הצמרת יעקב וינרוט ז"ל פנה לשרי האוצר והתשתיות כמייצגם של שני מאכערים חרדים – יעקב רבינוביץ ודוד מורגנשטרן, שלהם סייע אדם בשם בנו זיסמן. העסקנים טענו שיש להם מהלכים בלשכת הפטריארך דיאדורוס, ושהוא מוכן לחתום על עסקת חלומות: הארכת תקופת החכירה של הקרקעות ל־999 שנים בתמורה לסכום של 16 מיליון דולר.
פסק הדין של בר־עם עושה צדק חלקי בלבד, שכן שופט המחוזי התעלם מהכתם המוסרי של איש דת בכיר שרכש את כהונתו בכסף תוך שתיקה ומחדל של הרשויות הישראליות
הממשלה התלהבה ואישרה את המתווה. בשל הקושי הפוליטי של הפטריארך לסחור במקרקעין עם יהודים, סוכם שרבינוביץ יקים חברה זרה בשם Christian Land in Israel, והיא תקבל את זכויות החכירה בנאמנות בעבור הימנותא, החברה־הבת של קק"ל. המאכערים הבהירו שבשל הרגישות נדרשת חשאיות רבה, ודרשו שהכספים יועברו במזומן ובלי קבלות. וינרוט והעסקנים דרשו ממהימנותא להוסיף 4 מיליון דולרים כשכר טרחה בעבורם.
השושבינים נדרשו להגיע לכנסייה ביום שישי בצהריים באמצע אפריל 2000, ובשל הסמיכות לשבת המתקרבת הם שכרו חדרי מלון בסביבה. למקום הגיעו רבינוביץ, מורגנשטרן, זיסמן, יעקב וינרוט, אבי וינרוט, הנוטריון אברהם פרי, נציג קק"ל מר תנורי, והרופא ברונו אוסטפלד שהגיע כדי לבדוק את כשירותו של הפטריארך לחתום על המסמכים.
המתווך רבינוביץ הודיע לאורחים שבשל טיפול הדיאליזה שקיבל הפטריארך באותו יום, אי אפשר להקשות עליו, ויש לעלות לחדרו בבודדים או בקבוצות קטנות. בתחילה עלה רבינוביץ, אחריו הרופא, אחריו עלה הנוטריון פרי וירד עם מסמכי העסקה חתומים. אחריו עלו וינרוט ותנורי והודו לפטריארך על החתימה. פרי אישר שהמסמכים נחתמו בפניו.
בפסק הדין קובע השופט בר־עם: "כיום ידוע וגמור כי לא כך היה. הפטריארך דיאדורוס לא חתם בכתב ידו על מסמכי העסקה. חתימת ידו מזויפת וממילא היא לא אומתה על ידי פרי. לצד זאת, חותמת הפטריארכיה וחותמת הפטריארך המופיעות על מסמכי העסקה הינן חותמות אותנטיות, אף שלא ברור מי הטביען על גבי המסמכים".
וינרוט מסר לרבינוביץ ולזיסמן המחאות בנקאיות על סך 16 מיליון דולר כדי שימסרו אותם לכנסייה, הן נפדו והמתווכים עלו על מטוסים בדרכם לחו"ל. הימנותא מיהרה לרשום "הערת אזהרה" במקרקעין על שמה. כשהכנסייה גילתה זאת היא זעמה, והגישה עתירה בדרישה למחוק את ההערה. לא קיבלנו את הכסף והחתימות מזויפות, טענו הכמרים. המשטרה פתחה בחקירה נגד המאכערים המתווכים. היא עקבה אחרי הכסף, איתרה את הפקדות הכספים באירופה, והגיעה למסקנה שרובו הגדול של הכסף שולשל לכיסם הפרטי של המתווכים או מקורביהם. בהליך הפלילי טענו באי כוחו של רבינוביץ שחתימת הפטריארך אותנטיות ושהכנסייה קיבלה את הכסף, אולם המתווכים הורשעו. בית המשפט גזר עליהם עונשי מאסר והטיל עליהם קנסות כבדים.
הכנסייה הגישה תובענה נוספת לפסק דין הצהרתי, ובדצמבר 2013 קיבלה את מבוקשה. "עסקת המקרקעין מדומה וחסרת כל תוקף", קבע בית המשפט. "הימנותא לא רכשה כל זכות במקרקעין מכוחם של מסמכי העסקה".
וינרוט סירב להחזיר גם את דמי התיווך שקיבל בטענה שהוא מילא את חלקו בעסקה. קק"ל הגישה תביעת ענק בסכום של 80 מיליון שקל נגד וינרוט, בטענה שרשלנותו גרמה לכישלונה של העסקה, אולם הוא טען שהוא עצמו נפל בפח שטמנו המתווכים וכי לא היה עליו לדעת שמדובר בנוכלים. סוף כל סוף, קרקעות רחביה וטלביה נותרו בידי הפטריארכיה וקק"ל איבדה את הכסף.
דיאדורוס, שנקרא לו פה "הפטריארך הראשון", מת זמן קצר לאחר האירוע. בפסק הדין הטרי דילג השופט בר־עם באלגנטיות על פני חמש שנים, היישר אל מינויו של הפטריארך תיאופילוס ינופולוס באוגוסט 2005. אבל תיאופילוס איננו הפטריארך השני שמונה במהלך התגלגלות הפרשה, אלא השלישי. הפטריארך השני, שמטעמי תקינות פוליטית ורגישות לכבודה של הכנסייה בר־עם לא מספר עליו, הוא אירינאוס הראשון, שכיהן בין 2001 ל־2005. עוד נגיע אליו.
עונה שנייה: טקס חגיגי
אין מוקדם ומאוחר בתורה, אז ברשותכם נקפוץ רגע קדימה. התביעה שהוכרעה בשבוע שעבר הוגשה בשנת 2011, כשקק"ל תבעה מהכנסייה 13 מיליון דולר. בתיאור השתלשלות העניינים מתאר בר־עם כיצד בשנת 2006 "ניהל תיאופילוס משא ומתן עם הימנותא לסיום הסכסוך בהסדר. המו"מ כלל פגישות בירושלים ובתל־אביב, והשתתפו בו תיאופילוס עצמו, עורכי דינו ראמי מוגרבי וסאמר זועבי, עו"ד אלחנני מטעם הימנותא, ועו"ד וינרוט כמתווך".
מתברר שהצדדים ניסחו "פרטיכל" או חוזה, שייקרא להלן "הסכם 2006", אשר נפתח במילים הבאות: "לאחר משא ומתן שהתקיים בחודשים האחרונים בין הפטריארך הנבחר, הוד מעלתו תיאופילוס השלישי ועורכי הדין של הפטריארכיה, ובין נציגי הקרן הקיימת לישראל, הוסכם בין הצדדים לעשות כל מאמץ על מנת להסדיר בדרכי פשרה ושלום את המחלוקות שבין הפטריארכיה לקק"ל בקשר לפרשת הקרקעות". בשלב שבו נוסח ההסכם, הפטריארך השלישי טרם קיבל אישור סופי למינויו ולכן ההסכם כלל התחייבות שלו להשגת אישור להסכם מאת "הסינוד הקדוש" – מועצת המנהלים העליונה של הכנסייה. מסיבה זו הסכם 2006 לא היה חתום.
תוכנו של ההסכם היה מעניין: קק"ל מצידה תוותר על כל דרישותיה ביחס לקרקעות הכנסייה, והכנסייה מצידה תבחר אחת משתי חלופות: או שתפצה את קק"ל בסכום של 13 מיליון דולר, או שתאריך לקק"ל את חכירת הקרקעות למשך 150 שנה בתמורה לסכום של 4.5 מיליון דולר.
בר־עם מספר שכדי לתַקף את ההסכמות ולהעניק להן מעמד מחייב "התכנסו ברוב הוד והדר, בטקס חגיגי ויוצא דופן במשרדיו של עו"ד וינרוט בתל־אביב, הפטריארך ופמלייתו, נציגי קק"ל והימנותא, שני שופטים בדימוס – אביגדור משעלי ודן ארבל, ועורכי דין שונים".
אלחנני, עורך הדין של הימנותא, הסביר שהכנס המרשים הופק מכיוון שהפטריארך תיאופילוס "(עדיין) לא יכול לחתום על ההסכם כי לא היה לו מעמד רשמי בישראל, וחיפשנו דרכים יצירתיות לגבש הסכמה ולתת ביטוי חיצוני לגמירת דעת הצדדים. קיבלנו את הצעת וינרוט לערוך ישיבה חגיגית, לסכם הכול, לקרוא את ההסכם בקול רם באנגלית, לזמן שופטים שישמשו עדים. יהיה מעמד חגיגי וטקס, יבוא הפטריארך ומנהלי קק"ל. הטקסיות תיתן ביטוי לאופי המחייב, המסכם והמגובש של הדברים".
השופט בדימוס ארבל שנכח בטקס העיד שהפטריארך הגיע עם פמלייתו ועורכי דינו, נוסח ההסכם חולק למשתתפים והוקרא בקול באנגלית. "האווירה הייתה חיובית וידידותית ובמהלכה לא התנהל כל דיון לגופן של ההסכמות, שהיו מקובלות על הצדדים במלואן. כמי שהיה עד לדברים, ברור היה לי שאין מדובר בשלב ביניים במשא ומתן, אלא במעמד מסכם שבו ביטאו הצדדים את גמירות דעתם להתקשר בהסכם הפשרה".
זה לא קרה. נציגי קק"ל פנו לכנסייה כדי שתבצע את חלקה בהסכם, אולם זו דחתה אותם בלך ושוב. פעם טענה שהפטריארך זקוק ל"תקופת התארגנות קצרה", ופעם שהוא מבקש "לערוך תיקונים קלים" שהתבררו כמהותיים. פרקליט הכנסייה עו"ד מוגרבי דיווח אומנם שהסינוד אישר את ההסכמות, אולם בפועל הפטריארך והכנסייה התנערו מההסכמות וסירבו לחתום על ההסכם. בעקבות זאת, כאמור, הגישה קק"ל ב־2011 תביעה לאכיפת הסכם 2006.
התחקיר: "כולם ירדו מזה בסוף"
בשנת 2011, כשהגעתי לאולמו של השופט בר־עם באחד הדיונים הראשונים, הצדדים ניהלו את התיק כאילו מתנוססת עליו חותמת "סודי ביותר". פרקליטי הצדדים לא הסכימו לשוחח איתי, מזכירות בית המשפט סירבה להוציא לעיון חומר מהתיק, והחומר הגלוי כלל בעיקר את פסקי הדין בהליכים הפליליים שנוהלו נגד המתווכים המושחתים.
כשחלקי הפאזל סודרו כרונולוגית וצורפו זה לזה, צפה לנגד עיניי שאלה אחת גדולה: בית המשפט הרי קבע באופן ברור שהעסקה משנת 2000 לא הושלמה בשל מעשי מרמה. המתווכים שלשלו את הכספים לכיסם, הכנסייה לא קיבלה את הסכום שדרשה תמורת הארכת ההחכרה, ולכן העסקה בטלה. אם כך, הקרקעות שייכות לכנסייה וקק"ל הפסידה את הכסף שהשקיעה. לאור זאת, מדוע בהסכם 2006 הסכימה הכנסייה לשלם 13 מיליון דולר כדי שקק"ל תוותר על תביעותיה בעניין הקרקעות? הרי הבנו כבר שאין לקק"ל שום עילת תביעה. להסכם 2006 אין אפוא שום היגיון מסחרי.
עם השאלה הזאת, ועם הפתרון המשוער, הגעתי ליעקב וינרוט המנוח. וינרוט הכניס אותי ללשכתו העצומה והמפוארת, הושיב אותי על כיסא נמוך מעבר לשולחן הגדול, ודיבר אליי בטונציה איטית ומחשמלת שהזכירה לי סצנה מסרטי "הסנדק".
"אתה יודע, הרבה עיתונאים התעניינו בפרשה הזאת. שאלו שאלות, ביררו בירורים. בסוף כולם ירדו מזה".
נשימתי נעצרה.
"אתה יודע למה?" המשיך וינרוט בקול נמוך ושקט. "הם הגיעו למסקנה שהסיפור הזה לא מעניין". התאמצתי לא להיראות כמי שהדם אוזל לו מן הפנים, ועניתי, בקול הכי רגוע שהצלחתי לגייס, ש"הסיפור הזה דווקא נשמע לי מאוד מעניין".
כדי להשלים את הפאזל צריך לשוב לאחור, לפטריארך השני, הנשכח, אירינאוס הראשון. אירינאוס מונה לתפקידו בשנת 2001, אולם המדינה שחששה מעמדותיו הפרו־פלסטיניות התמהמהה באישור המינוי עד 31 במרץ 2004. רקע קצרצר: מעבר למינוי מטעם הסינוד הדתי, לפטריארך ישנן סמכויות חיצוניות שונות. כך למשל, הממשלה מכירה בו כאב בית הדין הדתי לענייני משפחה בעבור מאמיניו, כמו הקאדי הראשי או נשיא בית הדין הרבני הגדול. היא גם רואה בו מורשה חתימה המוסמך לבצע עסקאות מקרקעין מטעם הכנסייה. אלא שכל הסמכויות הללו מותנות באישור הממשלה למינוי.
החששות התבדו. בניגוד לקודמו המנוח, שעל פי דיווחים ניהל חיי הוללות וקלע את הכנסייה לחובות עתק, אירינאוס פעל אחרת. הוא ביקש להדק את החגורה ולאזן את מצבה הכספי של הכנסייה, והדרך המרכזית לכך הייתה מימוש נכסים. אירינאוס התקשר עם חברות זרות בבעלות תורמים יהודים המקושרים לעמותת עטרת כהנים, ובתחילת 2005 מכר לחברות הללו שלושה נכסים אסטרטגיים סמוך לשער יפו בירושלים: מלונות אימפריאל ופטרה ונכס נוסף באזור. חמתם של הפלסטינים בערה, וביוני 2005 כינס בכיר בכנסייה בשם תיאופילוס את הסינוד, והוביל מהלך חסר תקדים של הדחת הפטריארך המכהן. אירוע כזה לא התרחש מאז ייסודה של הכנסייה היוונית בשנת 1054.
תיאופילוס זכה לשיתוף פעולה של ירדן והרשות הפלסטינית, רק לאחר שהתחייב בכתב לבטל את העסקאות שביצע קודמו אירינאוס, להחיל על הפטריארכיה את החוק הירדני (שלא נקלט בחקיקה הישראלית) ולהעביר לירדן ולרש"פ דו"ח מסודר של מצבת הנדל"ן שבבעלות הפטריארכיה ושל עסקאות עתידיות שיבוצעו במקרקעיה. הוא מונה לפטריארך וקיבל את השם "תיאופילוס השלישי". האיש עמד בדיבורו, והמאבקים המשפטיים העזים שניהל נגד אישור עסקת המלונות בשער יפו הסתיימו רק לפני כשנתיים בניצחון גואלי הקרקעות היהודים, שהקיזו שנים ארוכות ומיליוני דולרים על הליך משפטי יקר ומתיש.
עוד לדמותו של תיאופילוס: בשבוע האחרון הוא איחד את ראשי הקהילות הנוצריות בירושלים בקמפיין בינלאומי חריף נגד ישראל. "בשום זמן בהיסטוריה האנושית לא היה עתיד הקהילות הנוצריות שלנו מעורער יותר", הצהיר הפטריארך. "קבוצות רדיקליות מתכוונות לעקור אותנו מהבתים, העסקים ומקומות הפולחן שלנו. במקום לפלג, עלינו להתאחד למען ארץ הקודש שלווה וסובלנית לכל הדתות". תלונתו המרכזית הייתה, ניחשתם נכון, "השתלטות המתנחלים על מבנים ברובע הנוצרי".
בחזרה לאירינאוס. לאחר הדחתו הוא נשלח למעין מעצר בית מרצון, ובמשך שנים ארוכות קיבל את מזונו ממשפחה נוצרית שריחמה עליו, באמצעות סל ששלשל בחבל מחלונו. כל שיחו ושיגו עם העולם החיצוני נעשה באמצעות עורך דינו. הוא סירב לקבל את החלטת הסינוד בטענה שהיא מנוגדת לחוקת הכנסייה, וניסה לגייס תמיכה במאבקו. ממשלת ישראל מצידה לא נקפה אצבע לטובת האיש שכל חטאו היה סיוע ליהודים בגאולת נכסים בעיר העתיקה.
תיאופילוס מונה אפוא לפטריארך, אולם ראש הממשלה דאז אריאל שרון, שכעס על נסיבות הדחתו של אירינאוס, לא הסכים להכיר במחליפו־מדיחו. באוקטובר 2005 עתר תיאופילוס לבג"ץ בדרישה שהממשלה תכיר בו. בנובמבר ביקשה המדינה לדחות את העתירה על הסף עקב "אי־ניקיון כפיים חמור", והוסיפה כי "המהלך להדחתו של המשיב אירינאוס לא זכה להכרתה של ממשלת ישראל". תיאופילוס מצא עצמו משולל כל סמכויות חוקיות לעניין נכסי הכנסייה, והחל לתור אחר דרכים לגרום לממשלת ישראל להכיר בו.
המפנה אירע בנקודת הזמן שבה הצטלבו האינטרסים השונים: וינרוט ביקש להסיר מעל צווארו את עול התביעה של קק"ל, כשהדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא גיוס הכסף שקק"ל איבדה; קק"ל רצתה את הכסף שנעשק ממנה; והפטריארך השתוקק לקבל הכרה ממשלתית במינויו. האינטרס היחיד שנזנח במשולש הזה הוא האינטרס הלאומי. מפרשת הגבעונים בספר יהושע ועד לפארסת הטיפול באנשי צד"ל בימי ממשלת אהוד ברק – החובה והאחריות כלפי משתפי פעולה הן חוליות חלשות בגנטיקה היהודית.
וינרוט היה המוח אולם הזרוע הביצועית היה השר רפי איתן, שמונה ביולי 2007 לשר לענייני הפטריארך היווני־אורתודוקסי של ירושלים. הסכם 2006, אותו "פרטיכל" שרקח וינרוט, נשמר בסוד כמוס בין הצדדים. הצדדים לא הזכירו אותו במפורש וצילום שלו נשמר בארגז עם חותמת אדומה בארכיון בית המשפט המחוזי. ההגעה אליו במסגרת העבודה על התחקיר ב־2011 דרשה אלתור ויצירתיות.
אלא מאי, להסכם שבו התחייב תיאופילוס לשלם לקק"ל 13 מיליון דולר הוכנס מוקש. אחד הסעיפים קבע שאם הממשלה לא תכיר בתיאופילוס עד מאי 2008, ההסכם יבוטל. רפי איתן לא עמד בלו"ז. ועדת השרים בראשותו התכנסה רק בסוף אוקטובר של אותה שנה, והמליצה לממשלה להכיר בתיאופילוס. בדצמבר פנה השר יצחק כהן מש"ס ודרש מהממשלה שתוציא מתיאופילוס מכתב המפרט את התחייבויותיו כלפי הרשות הפלסטינית והירדנים. רפי איתן הזדרז לפרק את המוקש. הוא הביא הצהרה מתיאופילוס ולפיה הוא "נוהג בשוויון ללא הבדלי דת גזע ולאום". הישג חיוני נוסף של איתן היה התחייבות של תיאופילוס בעל פה להאריך את תוקף הסכם 2006 בשנה שלמה. באמצע דצמבר 2007 הכירה ממשלת ישראל בכהונתו של תיאופילוס. דא עקא, מאותו רגע עשה תיאופילוס הכול כדי להתחמק מהתחייבויותיו. כמאמר הקלישאה, קק"ל גם אכלה את הדגים המסריחים וגם גורשה מן העיר.
עונה שלישית: הכרעה
כל הדרמה הזאת לא מוזכרת במפורש בפסק הדין האחרון של השופט משה בר־עם, אבל היא מרחפת מעליו כמו ענן כבד. בר־עם לא מתייחס לרכיב התמורה שקיבל תיאופילוס על התחייבותו לשלם לקק"ל 13 מיליון דולרים, אולם קשה להאמין ששופט המחוזי הוותיק היה מחייב את הכנסייה לשלם סכום כבד כזה, אם קק"ל לא הייתה ממלאת אחר חלקה בעסקה ודואגת להשיג לתיאופילוס הכרה במינויו.
מבחינה משפטית התבסס בר־עם על מהלך מעניין בדיני חוזים. חוזה נכרת בין צדדים כאשר ישנו מפגש בין היצע וקיבול. הוא תקף כאשר הוא "מסוים", כלומר מגדיר באופן ספציפי מה ומתי כל צד נותן ומקבל, וכאשר יש בו "גמירות דעת", קרי הוכחה שהצדדים אכן החליטו להתקשר בחוזה. עוד משהו, חוזה לא חייב להיות חתום: אף שחתימה היא אינדיקציה טובה לגמירות דעת, ייתכנו אינדיקציות חלופיות.
ה"חוזה" שבין הכנסייה לקק"ל התבסס על שני אדנים: הראשון הוא הסכם 2006, אותו פרטיכל שכאמור לא היה חתום. השני הוא הטקס החגיגי בלשכתו של וינרוט שבו הוקראו הדברים והנוכחים הסכימו לתוכנם בעל פה. בתמצית, בר־עם קבע כי ההסכם שלא נחתם השתכלל באמצעות קיומו של הטקס. ההסכם הכתוב נפסל בשל התנאי שהופיע בו, שקבע כי הפטריארך מתחייב להשיג בהמשך את אישור הסינוד להסכם. אם אישור הסינוד הוא "תנאי מקדים", הרי שהחוזה לא השתכלל מצידה של הכנסייה. מצד שני, הטקס החגיגי והמגעים שנוהלו אחריו הם סיפור אחר. שם הפטריארך ועורכי הדין של הכנסייה אישרו את ההסכם ואף הצהירו שהסינוד אישר אותו.
עורכי הדין של הכנסייה התכחשו להודאותיהם הקודמות וטענו שהסינוד לא אישר את ההסכם, אולם קק"ל דרשה מהם לגלות את הפרוטוקולים של דיוני הסינוד. תגובת הכנסייה הייתה מהממת: על מוסד הסינוד חלה רוח הקודש, ולכן על הפרוטוקולים חל חיסיון מכוח רוח הקודש. בית המשפט העליון הציע לנציגי הכנסייה להעביר במעטפה סגורה תרגום נוטריוני של הפרוטוקולים שבהם דנו בעסקאות הנדל"ן, שרק השופט בר־עם יציץ וייפגע מרוח הקודש, אולם הכנסייה נמנעה מלעשות זאת.
"המוציא מחברו עליו הראיה", ציטט בר־עם, והוסיף: "הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית האמורה לשמש לטובתו, מובילה ככלל למסקנה כי אילו הובאה הייתה פועלת נגדו". אם הכנסייה טוענת שהסינוד לא אישר את העסקה, בניגוד לדברים שאמרו בזמן אמת תיאופילוס ועורכי דינו, תתכבד ותציג את הפרוטוקולים מדיוניה.
בר־עם הזכיר את "זיכרונו המוקשה של הפטריארך", את העובדה שתיאופילוס והפטריארכיה הסתירו את הפרוטוקולים של הסינוד בניגוד לצווים שיפוטיים, את ההבטחות המפורשות שמסרו פרקליטי הכנסייה לנציגי קק"ל, ואת הפער בין גרסאות הצדדים: "אל מול עדויות אנשי קק"ל, השלובות אחת ברעותה באופן קוהרנטי, עומדת עדותו של הפטריארך אשר סתר את גרסתו בתצהיר". השופט קבע שהטקס שנערך הוא למעשה חוזה בעל פה שנכרת בין הצדדים, והופר בחוסר תום לב מצד הכנסייה.
הפטריארכיה נדרשה לשלם 13 מיליון דולר פלוס 250 אלף שקל הוצאות; רבינוביץ והחברה שלו ישלמו 20 מיליון דולר פלוס הוצאות; מורגנשטרן ישלם 4.5 מיליון דולר; מנגד, הימנותא תשלם 50 אלף שקלים הוצאות לכל אחד משבעת הנתבעים שהתביעות נגדם נדחו. את הכנסייה ייצגו עורכי הדין יאיר עשהאל, יובל אגמון ואסף עולמי ממשרד אברמזון ושות'. את הימנותא ייצגו עורכי הדין עמוס גורן, רועי דלח ועדן פוליטי ממשרד מיתר ושות'.
רעידות המשנה של הפרשה מהדהדות עד היום. ההסכם שהשיג וינרוט לא הועיל לו, ובשנת 2012 הוא חתם על הסכם פשרה שבמסגרתו השיב 5.5 מיליון דולר לקק"ל, מחוץ לבית המשפט. אגב, להסכם נוסף סעיף ולפיו הוא יקבל את הסכום בחזרה אם קק"ל תצליח להשיב את הכסף שאיבדה, וייתכן שפסק הדין האחרון פותח פתח לתביעה מטעם יורשיו.
תיאופילוס אמנם התחייב לירדנים ולרש"פ כי לא יבצע עסקאות בקרקעות הפטריארכיה בלי לעדכנם, אולם בפועל בשנת 2016 מכרה הכנסייה את קרקעות רחביה וטלביה לחברת "ניות קוממיות" של נעם בן־דוד ומשפחתו. המהלך של משפחת בן־דוד היה הימור ציוני לטווח ארוך שהקרן קיימת לו לעולם הבא, 30 שנה ליתר דיוק, אך די מהר התברר שמפירותיו אפשר לאכול ולשבוע גם בעולם הזה. כיום מציעה ניות ל־1,100 בעלי הדירות בחלקות שבבעלותם בעלות מלאה בתמורה ל־38% משווי הנכס, סכום גבוה בהתחשב במיקום הנכסים ובשוויים. במקביל היא מקדמת הסכמי פינוי־בינוי ועסקאות נוספות בשטח שרכשה.
אגב, כש"ניות קוממיות" רכשה מהכנסייה את הזכויות במקרקעין היא רכשה אותם עם ההתחייבויות והסיכונים, ועורכי דינה – משרד אברמזון ושות' – הם שניהלו את ההליך מטעם הכנסייה, ולכן בפועל היא שתשלם מכיסה את 13 מיליון הדולרים. פסק הדין של בר־עם עושה צדק חלקי בלבד, שכן שופט המחוזי התעלם מהכתם המוסרי של איש דת בכיר שרכש את כהונתו בכסף תוך שתיקה ומחדל של הרשויות הישראליות. בר־עם חלף ליד גוליית ונגע לו רק בציפורן, בלי להציב מראה מול החרפה המוסרית שנעשתה פה.
