זו הייתה אמורה להיות חגיגה של דמוקרטיה. ניצחון התקווה על הייאוש. היום, 24 בדצמבר, אמורות היו להתקיים, לראשונה בהיסטוריה של לוב, בחירות לנשיאות. ואם הכול היה מתנהל כשורה, בעוד חודש היו מתקיימות בלוב גם בחירות לפרלמנט. זה היה יכול להיות שחר של יום חדש. גם אחרי עשור של מלחמות, לוב היא מדינה עשירה הנהנית מהכנסות גבוהות מתפוקת נפט. לאחרונה עברה התפוקה הלובית אפילו את זו של ניגריה. ללוב, מדינה אפריקנית לחופי המזרח התיכון, במרחק נגיעה מחופי אירופה, יש כל הנתונים לשגשוג וצמיחה כלכלית.
לפני שנה, לאחר עשור עקוב מדם של מלחמת אזרחים בלוב בעקבות נפילתו של מועמר קדאפי, הפציעה תקווה חדשה. בז'נבה התכנסו אז 75 נציגים של מפלגות, ארגונים אזרחיים וראשי שבטים, בניצוחה של סטפני ויליאמס, שליחת האו"ם ללוב. המטרה הייתה לבחור ממשלה חדשה, שתיהנה מהסכמה לאומית רחבה. נכון, אלה לא היו בחירות על פי הגדרה. רחוק מזה. אבל התוצאה המוצלחת הייתה בחירה מוסכמת של ראש ממשלה זמני חדש.
המנהיג הנבחר היה עבד אל־חמיד דבייבה, איש עסקים שעד אז היה בלתי מוכר בזירה הבינלאומית, ושאמור היה להוביל את לוב לבחירות בתום שנה. זו לא הייתה בדיוק בחירה חסרת רבב. כבר בתהליך ההצבעה פרצה שערורייה, כאשר אחדים מהנציגים חשפו כי דודו של דבייבה, הידוע בכינויו "הדוד עלי", הציע להם שוחד. אולם עיקר התמרמרותם לא היה על עצם הצעת השוחד, אלא על כך שלטעמם היא לא הייתה נדיבה דייה.
30 שנה אחרי התפרקות בריה"מ, פוטין חולם על שיבה לעוצמה הסובייטית. החולשה והבלבול פינו את מקומם ללאומנות וכוחנות. ולפוטין יש מוניטין של מי שעלול להפתיע
דבייבה, חייבים לומר, הפתיע. אומנם כניסתו לתפקיד לא היה סוגה בשושנים והוא התקשה להרכיב ממשלה, אבל בסופו של דבר הוא הצליח במשימה כנגד כל הסיכויים. הבירה טריפולי, שרק שנה קודם לכן הייתה נצורה, חזרה לחיים. משקיעים מכל העולם החלו לפקוד אותה בתקווה להשיג חוזי נפט שמנים. איש העסקים שהפך לראש ממשלה זמני הטיל את כל כובד משקלו בניסיון למקסם את השנה שניתנה לו ולשים את לוב מחדש על המפה העולמית. ובמידה רבה הוא הצליח. יציבות מסוימת, מקרטעת אומנם, ירדה על המדינה הדוויה והמשוסעת. לוב נותרה מחולקת בין ממשלה מוכרת במערב לוב שבירתה טריפולי, ממשלה בלתי מוכרת במזרח לוב שבירתה בנגזי, ודרום פרוע ועשיר בנפט שבו שולטים השבטים. אבל החל סוג של דיאלוג ראשוני על חיבור מחדש, פירוק המיליציות הצבאיות, הקמת צבא מאוחד, השלטת חוק וסדר, והשקת מיזמים ענקיים של שיקום.
על הנייר הכול נראה נפלא. בפועל, השחיתות אכלה כל חלקה טובה. ראש הממשלה הזמני הואשם בחלוקת טובות הנאה למקורבים ובקידום פרויקטים ששלשלו מיליארדים לכיסים העמוקים גם כך של משפחתו ומקורביו. על פני השטח אפשר היה לראות תהליך של נורמליזציה ושגשוג, חזרה לשווקים הבינלאומיים, בנייה ופיתוח. בפועל, האדמה געשה. ככל שנקף הזמן, הציפוי הדק של היציבות הלך ונסדק.
תהליך הבחירות הלך והתקרב, ועימו מסכת לחצים אדירה מצד הקהילה הבינלאומית לקיים את הבחירות במועדן. בלוב עצמה הייתה התלהבות עממית גדולה למדי מעצם האפשרות של הליכה לבחירות. ראש הממשלה דבייבה לא באמת התכוון ללכת הביתה בהתאם למנדט שניתן לו לכהן שנה אחת. התברר שלוב עצמה לא בשלה לבחירות. בשנה שחלפה לא רק שלא נעשו התיקונים הדרושים בחוקה, הפרלמנט גם העביר חוק בחירות בעייתי במיוחד, ולפיו כל נושא משרה ממשלתית שמעוניין להתמודד בבחירות, חייב להתפטר מתפקידו לפחות שלושה חודשים לפניהן. החוק הזה נועד בראש ובראשונה לסתום את האפשרות בפני ראש הממשלה דבייבה.
במזרח, הגנרל ח'ליפה חפתר התפטר זמנית מתפקידו בראש הצבא כדי להתמודד בבחירות. אבל דבייבה מצא דרך לעקוף את החוק שהתקבל, ולהישאר ראש ממשלה וגם מועמד לבחירות. המתח רק הלך וגבר. הסוס השחור במערכת הבחירות ההזויה הזאת נכנס לזירה כאשר סיף אל־אסלאם קדאפי, בנו של מועמר קדאפי, עטור בגלימה החומה של אביו, הופיע במשרד הפנים של העיר הדרומית סבהא והודיע כי גם הוא נכנס למרוץ. כך נוצר מצב שבו שני מועמדים בולטים לתפקיד הנשיא הבא של לוב, קדאפי ג'וניור והגנרל חפתר, מואשמים בפשעי מלחמה, ואילו המועמד השלישי, דבייבה, מוכר כמושחת ובאופן עקרוני מנוע מלהיבחר.
בנתונים האלה, ייתכן שהיה צריך לעצור לרגע את המרוץ אל התהום. 24 בדצמבר אינו תאריך מקודש, ומוטב היה להעדיף את המשך היציבות והשקט היחסיים, על פני הדרישה האדוקה לקיים בחירות דמוקרטיות, אף שברור שהתנאים לכך לא בשלו. הכתובת הייתה על הקיר מהרגע הראשון. כולל האירוניה בקביעת תאריך הבחירות ליום שישי 24 בדצמבר. מי הולך לבחירות ביום שבו העולם הנוצרי כולו מתכנס לחגוג את חג המולד, וכל הפקידים הבכירים והדיפלומטים שבים הביתה לשבועיים של חגיגות סוף השנה.
אלא שהאו"ם, הקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב והאיחוד האירופי לחצו ולא הרפו. בלוב החל סוג של קמפיין בחירות עם שלטי חוצות וחלוקת כרטיסי בוחר. אבל הכול היה סוג של פייק. אף ששליש מהאוכלוסייה נרשמו כדי להצביע בבחירות ואף שהודפסו כרטיסי בוחר, בפועל המציאות טפחה על פניהם. לוב נותרה מחולקת. אזורים שלמים במדינה נותרו חסומים בפני מועמדים לבחירות. בימים האחרונים נשבר הציפוי סופית. בטריפולי שוב יש מחסומים, ואנשי מיליציות חמושים מסתובבים בגלוי ברחובות. גם בדרום החלו עימותים מזוינים. שדות הנפט הגדולים נתפסו בידי מיליציות מזוינות והפסיקו את תפוקת הנפט.
קצת יותר מיממה לפני פתיחת הקלפיות המיועדת, הגיעה ההודעה הרשמית. הבחירות בלוב יידחו בחודש. עד אז תמשיך הממשלה המכהנת לנהל את ענייני המדינה. זהו ניצחון ענקי לראש הממשלה דבייבה, אבל זמני. קואליציות של מועמדים ממזרח לוב וממערבה מתחילות להירקם, והמיליציות מצחצחות חרבות. אם אכן יתקיימו בחירות לנשיאות בעוד חודש, ואחריהן גם לפרלמנט, זה יהיה ניצחון סוריאליסטי. בינתיים איש אינו יודע לומר לאן מועדות פניה של לוב.
במונית של פוטין
לא רק בלוב המדברית ממתין איום מעבר לפינה. גם לאירופה יש סיבות לדאגה. העולם הנוצרי מתכנס היום לחגוג את חג המולד. שבוע של הפוגה מטרדות העולם, לטובת חזון קסום של פתיתי שלג ואחווה משפחתית. מעכשיו ועד אחרי חגיגות השנה האזרחית החדשה, העולם המערבי נמצא בסוג של חופשה, שאפילו הקורונה לא מסוגלת להשבית. אנשי עסקים יודעים שעד אמצע ינואר אין יותר מדי מה לעשות. ככה זה בדרך כלל. אבל השנה, הקביעות הללו מעט יותר טריקיות. ולא רק בגלל וריאנט האומיקרון המאיים להשבית את שמחת החג.
בעוד יומיים יחול 26 בדצמבר, בדרך כלל תאריך חסר משמעות, אבל לא בלוח השנה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. 26 בדצמבר נקבע כתאריך המציין את התפרקותה של ברית המועצות. השנה מלאו שלושים שנה לתהליך ששינה את העולם כולו. בניגוד לכל התחזיות האפוקליפטיות, המגה־אירוע הזה עבר בשלום יחסי. כמעט סוג של נס, שנבע בין השאר מחולשתה הפנימית של רוסיה.
במערב ובמדינות הגוש הסובייטי שרתה באותם ימים תקווה והתרוממות רוח, שלא נראו כמותם מאז סיום מלחמת העולם השנייה. אבל לא בעבור קצין קג"ב צעיר ומי שלימים יהיה נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. לאחרונה יצא לאור סרט דוקומנטרי המוקדש לאותם ימים גורליים. בסרט מופיע פוטין, המגדיר את אותם ימים "אסון נפילתה של רוסיה ההיסטורית". המצב הכלכלי באותם ימים, התוודה פוטין, היה כל כך גרוע, שהוא נאלץ להשלים הכנסה כנהג מונית. אומנם לא כבוד גדול, אך גם לא בושה גדולה. זהו וידוי יוצא דופן מצד השליט הריכוזי ואיש קג"ב לשעבר, שאינו מצטיין בחשיפה אישית. אחרי שלושים שנה, רוסיה של היום אינה רוסיה של אז. ופוטין, שהוא היום אחד המנהיגים החזקים והערמומיים בזירה הבינלאומית, חותר לתקן את מה שנראה לו כאסון.
האם הוא חולם על שיבה מחודשת לאותם ימים של עוצמה סובייטית? יש לא מעט סיבות לחשוש שזה בדיוק המצב. החולשה והבלבול של אז פינו את מקומם ללאומנות וכוחנות. ולפוטין יש מוניטין מובהק של מי שעלול להפתיע. ראו הפלישה לגאורגיה ולחצי האי קרים. החשש הוא שהאקדח שהופיע במערכה הראשונה עלול לירות בשלישית. כן, הכתובת לגמרי על הקיר.
שנת 2022 נפתחת עם מסה של כוחות צבא רוסיים, מצוידים היטב, העומדים מוכנים כבר שבועות על גבולה של אוקראינה, במה שהקרמלין תיאר בציניות כהתמשכות תרגילי הקיץ של הצבא. במאמר שהתפרסם ביוני הכחיש פוטין את עצם קיומה של לאומיות אוקראינית. האם מדובר בצהרת כוונות? ואם כן, האם הוא עומד להפתיע שוב?
המתח בשבועות האחרונים עולה בהתמדה. בעקבות פסגת הווידאו בין פוטין לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן, פרסם השבוע הקרמלין את סדרת דרישותיו הביטחוניות מנאט"ו. הן כוללות דרישה מפורשת לעצור את התפשטות הברית מזרחה, וללוות את הצעד הזה בסדרת התחייבויות משפטיות בינלאומיות. רוסיה לא מוכנה לכניסה של אוקראינה לברית נאט"ו, וגם לא להצבת מערכות נשק מתקדמות במדינות הסמוכות לגבולותיה. השבוע אף איים הקרמלין בהכנסת נשק גרעיני לבלארוס, שתחת שלטונו של הרודן לוקשנקו הופכת לסוג של גרורה רוסית בסגנון עכשווי.
רשמית, במערב לא מוכנים לשום תכתיב. לכאורה, לא רוסיה היא שתקבע לאוקראינה או לכל מדינה אחרת אם תצטרף לנאט"ו או לא. האיום בהכנסת נשק גרעיני לבלארוס משמעותי אך לא מיידי. יידרש לרוסים זמן לייצר את התשתית הנחוצה. מצד שני, האיום המערבי בסנקציות כלכליות כבר מונח על השולחן. אבל זה לא מה שירתיע את פוטין, ששורד עיצומים מאז הפלישה לקרים ב־2014.
המפתח לשמירת הסטטוס־קוו הוא הרתעה מערבית. בכך יש לגרמניה תפקיד חשוב. גרמניה היא חברה מרכזית בנאט"ו, וגם שותפת הסחר החשובה ביותר של רוסיה מקרב מדינות הברית. התנהלותה היא המפתח. גרמניה צפויה לשלם מחיר כלכלי כבד אם המערב ינתק את רוסיה ממערכת הסוויפט העולמית להעברת תשלומים באמצעות הבנקים, ויטיל וטו על הפעלת צינור נורדסטרים 2 להעברת אנרגיה מרוסיה למערב דרך גרמניה. זהו צינור שהנחתו עלתה לרוסיה מיליארדים, ומקורביו של פוטין מושקעים בו אישית.
גרמניה והקנצלר החדש, אולף שולץ, ישלמו מחירים פוליטיים וכלכליים כבדים בעבור עמידה איתנה מול רוסיה. האם יעמדו בכך? בדיוק מסיבה זו, פוטין צפוי למתוח עד הקצה את המהלך האוקראיני שלו. אומנם הקנצלר החדש שימש שר האוצר בממשלת אנגלה מרקל ויש לו ניסיון, אבל האם עקומת הלמידה שלו תהיה מהירה מספיק כדי לעמוד בפצצה המתקתקת שפוטין הניח מתחת לכיסאו?
