אלפים ליוו השבוע בחברון למנוחות את הרב אליעזר ולדמן, ראש ישיבת ניר, ממחדשי היישוב היהודי בחברון ומייסדי גוש אמונים. הרב ולדמן, שנפטר במוצאי שבת בגיל 84, היה דמות מוערכת ואהובה בקרב תושבי קריית־ארבע, שהוא היה ממייסדיה: במשך יותר מחמישים שנה התגוררו הרב ולדמן ורעייתו רות באותה הדירה בבניין 9 בקריה. כשנכנסו לדירה באלול תשל"א 1971, אחרי שהתגוררו כשלוש שנים בבניין הממשל הצבאי בחברון, הכול מסביב היה שומם. הר טרשים קירח. היום חיים שם כ־7,500 בני אדם.
שניים משמונת ילדיהם של הרב אליעזר ורות ולדמן מתגוררים בקריה; "לגדל דור רביעי ביהודה ושומרון", נהג הרב ולדמן לומר, "זה פלאי הבורא". אחד מהילדים, הרב נעם ולדמן, מונה לפני כעשר שנים לעמוד בראש ישיבת ניר; רבים ממאות תלמידיה, חניכיו של הרב ולדמן במשך השנים, ליוו אותו השבוע בדרכו האחרונה. רבים מהמספידים דיברו וכתבו השבוע על מאור הפנים שהיה מסימני ההיכר של הרב, ועל עדינותו ואצילותו.
חברותות וחברים
הרב אליעזר ולדמן נולד בשנת 1937 בפתח־תקווה. הוריו עלו ארצה מסלובקיה כחלוצים בשנת 1933, אבל בשנת 1940, בהיותו בן שלוש, עזבה המשפחה לארה"ב בגלל קשיי פרנסה. הוא למד בישיבת תורה ודעת בברוקלין, ולאחר מכן למד שנה בישיבת רבי חיים ברלין, אצל הרב יצחק הוטנר, מחבר "פחד יצחק". בשנה הזו הכיר לראשונה את מי שהפך לימים לחברו הטוב, הרב חיים דרוקמן, שהגיע באותה שנה כשליח בני עקיבא לארה"ב.
בקיץ 1956 עלה ולדמן לבדו לארץ במסגרת תוכנית הכשרה של בני עקיבא. הוא למד כחצי שנה בישיבת כרם ביבנה, עבד חצי שנה בקיבוץ יבנה, ואז, במקום לחזור לארה"ב, החליט להישאר בארץ וללמוד בישיבת מרכז הרב אצל מי שיהפוך למורו ורבו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. שנה לאחר מכן הצטרף לישיבה גם הרב דרוקמן, שחזר משליחותו בארה"ב. כעבור שנים אחדות, בשנת 1963, נקרא הרב דרוקמן לעמוד בראשות הישיבה התיכונית אור עציון, וגייס את הרב ולדמן כר"מ לישיבתו. שתי המשפחות עזבו את ירושלים ועברו להתגורר במרכז שפירא. הקשר ההדוק של הרב דרוקמן והרב ולדמן עם רבם הרב צבי יהודה נמשך גם לאחר שעזבו את הישיבה, ומדי שבוע הם נסעו ללמוד אצלו בירושלים.
את הרב משה לוינגר, שותפו לחידוש ההתיישבות בחברון, הכיר הרב ולדמן משנות לימודיו בישיבת מרכז הרב. הרב ולדמן הכיר לרב לוינגר את אשתו מרים, ושנה לאחר מכן הרב לוינגר הכיר לרב ולדמן את אשתו רות. מיד אחרי המלחמה ביקשו שתי המשפחות לעלות ולהתיישב בשטחי יהודה ושומרון המשוחררים. בכפר־עציון, היישוב הראשון שעלה לקרקע כבר באלול תשכ"ז, הם נדחו בטענה שהם מבוגרים מדי. לכן הם פנו לחברון.
משפחת ולדמן הגיעה לראשונה לחברון בפסח תשכ"ח, להשתתף בליל הסדר ההיסטורי שהתקיים אז במלון פארק בעיר. "תוך כדי מלחמת ששת הימים כבר הבנו שהקב"ה משחרר את ליבה של ארץ ישראל, את יהודה ושומרון, וקורא לנו לחדש את החיים היהודיים פה", סיפר הרב בריאיון למקור ראשון לפני כמה שנים. "התרגשנו מכך שבתחילת התהליך הציוני היינו ילדים קטנים, ועכשיו הקב"ה נותן לנו את האפשרות להיות שותפים ולהשתלב בתהליך הזה".
אחרי ליל הסדר בחברון נשארו המשפחות במלון פארק למשך חודש נוסף, ואז נדרשו לעבור לבניין הממשל הצבאי. "כשהממשלה החליטה להעביר אותנו לממשל היה ויכוח גדול אם לקבל את ההצעה או לסרב", סיפר הרב ולדמן. "בסוף החלטנו לעבור כי אמרנו, נכניס רגל ולא יוציאו אותנו. כל ההתיישבות ביו"ש הייתה פשרות. גם בהמשך, במאבק בסבסטיה, התפשרנו על קדום, וגם אחרי שאלון־מורה עלתה העבירו אותם מאדמת רוג'ייב להר כביר".
כשנתיים לאחר המעבר לממשל הצבאי אישרה הממשלה הקמת 250 יחידות דיור בעבור מתנחלי חברון, וכך נולדה קריית־ארבע. בערב ראש השנה תשל"ב נכנסו חמישים המשפחות הראשונות לדירות, וביניהן גם משפחת ולדמן. עם הקמת קריית־ארבע העביר אליה הרב ולדמן את הישיבה שפעלה בבניין הממשל הצבאי, וייסד אותה מחדש כישיבת הסדר. כארבע שנים לאחר הקמת הישיבה הצטרף אליה הרב דב ליאור, ועמד בראשותה יחד עם הרב ולדמן במשך עשרות שנים.
הרב דרוקמן, בינתיים, התקשה להשלים עם כך שחברו עזב את מרכז־שפירא. הרב ולדמן הבטיח לו שהם ימשיכו ללמוד, ובכל יום ראשון במשך יותר מחמישים שנה הם למדו בחברותא את כתבי הרב קוק בביתו של הרב ולדמן בקריית־ארבע. ביום ראשון השבוע הגיע הרב דרוקמן שוב לקריית־ארבע, ללוות את החברותא שלו בדרכו האחרונה. "באתי לקריית־ארבע כבימי ראשון, ונותרתי לבד", מירר הרב דרוקמן בבכי.
שלום ומקדש
אחרי מלחמת יום הכיפורים השתייך הרב ולדמן לחבורת המייסדים של גוש אמונים. בשנת 1979 הוא נמנה עם מייסדי תנועת התחיה, שהקימו פורשי הליכוד והמפד"ל ואנשי גוש אמונים שהתנגדו לחתימת הסכם השלום עם מצרים. "אחד הפלאים היה החיבור בתנועה הזאת בין חילונים לדתיים", אמר הרב ולדמן. בבחירות 1984 שובץ הרב ברשימת התחיה לכנסת ונבחר לכנסת מטעמה. הוא כיהן בכנסת במשך שש שנים, אך באמצע הקדנציה השנייה פרש ושב לראשות הישיבה במשרה מלאה. "יש מי שהצעקות והפולמוסים נותנים לו חיים, אבל אני לא כזה", הוא הסביר, ואמר שהרגיש שמשימתו היא "להתחבר עם הגוונים השונים של חברי הכנסת, כי הם נציגי ציבור". בין חברי הכנסת שהרב ולדמן יצר איתם קשרים אישיים היו גם אנשי שמאל כמו יוסי שריד ושולמית אלוני.
בעשור החולף השתתף הרב ולדמן במיזם "'שיח שלום", המקיים בין השאר גם מפגשים בין פעילי שלום לרבנים ביהודה ושומרון. שרון לשם־זינגר, חברת קיבוץ אורים וממייסדות הפרויקט, ספדה לרב ולדמן בהלוויתו, לבקשת המשפחה. "הוזכרו כאן תלמידיו הרבים של הרב", היא אמרה. "אבקש להוסיף ולספר שבמפגשי 'שיח שלום' היו לרב שותפים תלמידים רבים: מנהיגים דתיים, מסורתיים וחילונים, אנשים משמאל ומימין. הרב השכיל להקשיב מליבו ולדבר אל לב כולם, בדברי תורה חיים ומתוקים. מילותיו יצרו אמון, הקשבה וקרבה. 'האמת והשלום אהבו'. במפגשי שיח שלום ביקשנו ליצור מרחב לאמת ולשלום. ממך למדנו כיצד לדבוק באמת ובה בעת לדבוק בשלום, בלי שייווצר פער גדול ביניהם. איחית את הפערים באהבה. בקבוצות השיח התגלעו לעיתים מחלוקות אידיאולוגיות חריפות. ידעת היטב כיצד לחלוק לשם שמיים, מתוך מסירות גדולה לשמיים, לארץ ולאדם".
ארנון סגל מספר שהרב ולדמן נמנה עם הרבנים המעודדים עלייה להר הבית, ובמשך עשורים רבים עלה להר עם ישיבתו. כחבר הכנסת מטעם התחיה אף חיתן בשנת 1987 את דני דיין (כיום יו"ר הנהלת יד ושם) ואת רעייתו עינת – שהכירו במהלך פעילותם בתנועה – בשער המוגרבים שבכניסה להר, לאחר שהמשטרה סירבה לאשר את חתונת השניים ברחבת ההר עצמה.
עלייתו הראשונה של הרב ולדמן להר הייתה בראשית 1986, יחד עם ועדת הפנים של הכנסת. בחוברת שפרסמה ישיבתו באחרית ימיו שחזר הרב ולדמן את העלייה ההיא: "היו ידיעות שהערבים החלו להרוס כל זכר לשרידי בית המקדש. ההחלטה הייתה מהירה. בבוקר החליטה ועדת הפנים שבצהריים עלינו לעלות. אולם לא היה פשוט למצוא בירושלים מקווה לגברים הפתוח בשעות אלו. רפול (רפאל איתן) שמע שאני לא יכול לעלות בלי לטבול, ומיד אמר לי: 'תגיד לי לאיפה לקחת אותך, אקח אותך לכל מקום'. כך נסענו למקווה בירושלים שהיה פתוח, טבלנו ועלינו.
"חברי הכנסת הדתיים שעלו להר הלכו רק במקומות המותרים ולא בכל מקום. חברנו פרופ' יובל נאמן ז"ל, יהודי שאינו דתי, היה בשנת אבל על אביו. אמרתי לו שמיד לאחר שניכנס בשער הר הבית אומר פרק תהלים ולאחר מכן הוא יאמר קדיש, וכך עשינו. הערבים יצאו מכליהם ולא יכלו לסבול זאת. כמובן, המשטרה והצבא ניגשו אלינו ואמרו לנו לסיים, משום שחששו לשלומנו. כך יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות למדו מהו מורא מקדש. צריך להסיר את חילול השם שקיים, לצערנו, בכך שמונעים מאיתנו להתפלל שם".
