כשיוסי דגן רוצה להדגים את האיוולת שלדעתו נעשתה בפינוי צפון השומרון בהתנתקות, הוא מספר על חברת כנסת ממפלגת קדימה שאותה שאל מדוע בעצם מפנים אותו. "תשובה אינטליגנטית לא קיבלתי, לא ממנה ולא חברי כנסת אחרים מימין ומשמאל, אבל היא הגדילה לעשות ושאלה אותי: איפה זה גוש קטיף בשומרון?"
בימים אלה, אחרי רצח יהודה דימנטמן ז"ל מחומש, כשהמאבק על קיומה של הישיבה שם ופינויה התכוף מתקיים תוך מחאות וצעדת אלפים, חזרנו אל אזור צפון השומרון בניסיון להבין מחדש את ההיגיון – או חוסר ההיגיון – בפינוי האזור. ב־15 השנים מאז הפינוי קמו ארגונים ושדולות במטרה לחדש את היישוב היהודי באזור, ובכנסת אף נכונו יוזמות חקיקה לביטול סעיפים בחוק ההתנתקות הנוגעים אליו, שעד כה לא צלחו.
"בשא־נור אתה יכול לראות מדרכות צבועות כחול־לבן או אדום־לבן, העצים פורחים ובגינות יש פרחים, ורק בתים אין", מספר לנו דגן, היום יו"ר המועצה האזורית שומרון ובעבר תושב היישוב, שאליו עבר חצי שנה לפני ההתנתקות. אפילו בית הכנסת שנקבר בחול הולך ומתגלה, לאחר שהשנים, הרוח, הגשם ודמעות התושבים חושפים אותו לעין כול. "אין דבר מטופש מזה ברמה המעשית ונבזי ברמה המוסרית והערכית. כי בשונה מגוש קטיף, שצה"ל יצא משם ואפשר להבין מה רצו, ארבעת היישובים שנעקרו כאן נותרו בשליטה מלאה של מדינת ישראל. לכן גם ניסו להדחיק את הפינוי הזה מהתודעה ומהשיח הציבורי".
מדוע?
"שרון היה מנוול גדול וגם חכם גדול להרע. רצינו למשוך את המאבק אלינו אך הוא פינה אותנו ביום האחרון של ההתנתקות, כשהציבור כבר היה מיואש. את הרשעות אפשר היה לראות באופן הביצוע. הכול היה מתוקתק ומסודר".
העמדה האמריקנית הרשמית גרסה במשך שנים כי ההתנחלויות הן מכשול לשלום. בעקבות פגישתם של שרון והנשיא ג'ורג' בוש בוושינגטון ב־2004, מסר הנשיא מכתב ולפיו גושי ההתיישבות הגדולים, שבהם חיו אז כ־80 אחוז מציבור המתיישבים, יישארו בגבולות ישראל בכל הסדר של קבע. גם בנושא הפליטים הפלסטינים, שעד אז נמנעו האמריקנים מהבעת עמדה למרות מאמצי ישראל לחלץ מהם אמירה נגד זכות השיבה, ניתנה התחייבות כי יישובם מחדש של הפליטים בכל פתרון שיושג יהיה בגבולות המדינה הפלסטינית ולא בגבולות ישראל.
עו"ד דב ויסגלס, שהיה ממובילי התוכנית, אומר ששתי ההתחייבויות היו לצנינים בעיני הקהילה הבינלאומית, במיוחד חלק ממדינות אירופה. "אנחנו ראינו בשתי ההתחייבויות של הנשיא בוש הישג מדיני מהמעלה הראשונה, אך בעולם הזעיפו פנים. מדינות אירופה לא ראו בפינוי עזה קורבן ישראלי, שכן היה ברור שרצועת עזה לא תהיה בשליטה ישראלית בכל הסדר לטווח הארוך, ולכן טענו שמדובר בקומבינה שבמסגרתה ישראל רק מבקשת לבצר את אחיזתה ביהודה ושומרון. בסופו של דבר הממשל האמריקני התנה את מתן ההתחייבויות במה שאנו כינינו 'נגיעה סמלית' ביהודה ושומרון, דהיינו מקום שהפגיעה בו לא תהיה משמעותית ולא תטיל מעמסה ביטחונית נוספת. הועלו רעיונות שונים, בהם שטחים גדולים יותר, שאת חלקם הממשל דחה, מתוך הבנה שהפלסטינים לא יוכלו לנהל את השטחים הללו כראוי. המטרה הייתה להדוף את ההתנגדות הבינלאומית להתחייבות האמריקנית.
בנצי ליברמן, ראש מועצת שומרון דאז: "שרון התכוון לעשות ביו"ש מה שעשה בעזה כי הוא התאהב ברעיון הפינוי החד־צדדי שלו"
"יכולנו להגיד לא ולהישאר עם מה שיש, אבל סברנו שהתחייבות אמריקנית שלפיה בכל הסדר קבע 180 אלף המתיישבים בגושי ההתיישבות הגדולים לא יזוזו ממקומם, ובעיקר ששיבת פליטים לא תהיה לגבולות מדינת ישראל, היא תמורה שמצדיקה את הקורבן הזה. זה היה צריך להיראות פינוי ממשי אבל לא משמעותי יותר מדי".
יש טוענים כי שרון ביקש לרמוז שהוא מוכן לוויתורים טריטוריאליים ביו"ש בעתיד.
"לא עלה על דעתנו אז לגעת ביהודה ושומרון. בסוף מאי 2003 הבאנו לממשלה את מפת הדרכים, שלא הייתה תוכנית שלום אלא תוכנית לניהול תהליך השלום. ההישג ההיסטורי באותה מפת דרכים היה הכרה עולמית כי קיום של ההתחייבויות הפלסטיניות הוא תנאי מוקדם לפתיחת מו"מ מדיני. בין היתר מדובר בהפסקת הטרור, פירוק הארגונים, איסוף הנשק, הקמת מערכת אכיפה, שיטת ממשל ראויה ושלטון חוק. מפת הדרכים קיבלה תוקף של החלטה של מועצת הביטחון 1501 וביצועה לא נתחם בזמן אלא על פי הביצוע. ההערכות היו שעד שהפלסטינים יגיעו לשלב המו"מ, ייקח בין חמש לעשר שנים. התביעה הבינלאומית לפתוח מיד במו"מ מדיני עם הפלסטינים נדחתה לפרק זמן ממושך, והשלב הראשון היה כל כולו הטלת חובה על הפלסטינים להפוך את עצמם לחברה מתוקנת ומתפקדת בלי שום נגיעה במעמד המדיני.
"הפלסטינים קיבלו את מפת הדרכים ולנו היו 14 הסתייגויות, שאחת מהן קבעה שנושא השטחים יידון רק כחלק מהמו"מ המדיני – ועד אז אין נגיעה טריטוריאלית; כך שלא היינו צריכים לרמוז כלום לא לעולם ולא לפלסטינים".
משימה קלה
"דובי (ויסגלס) היה ה'שמאלן' שבחבורה", אומר לנו חבר בכיר אחר בצוות החווה. "הוא שכנע את שרון שהאמריקנים לא יסתפקו בעזה. שרון לא האמין למילה אחת של הפלסטינים. בשום שלב הוא לא חשב שאפשר להסתדר איתם. אבל עם האמריקנים צריך להסתדר. כדי לקבל את מכתב הנשיא שהפך לחוק שהתקבל בקונגרס ברוב עצום, ששינה אחרי עשרות שנים את העמדה האמריקנית בעניין גבולות 67' ועניין הפליטים, היה צורך לשלם את המחיר הזה. האם זה היה בהתלהבות? לא. צפון השומרון היה כורח".
לדבריו, הרעיון ביסוד התוכנית היה לשמר את האחיזה ביהודה ושומרון. "הרי הפלסטינים בחיים לא היו מקיימים את כל התנאים במפת הדרכים. הם לא היו אוספים את הנשק ולא מפרקים את ארגוני הטרור, לכן זה הנציח וחיזק את אחיזתנו בשטח בהסכמה עם האמריקנים. הפלסטינים אינם עם אלא חיבור שבטי ומלאכותי שעד היום אני מתקשה להבין אותו. האם יש משהו משותף בין אנשי רמאללה לאנשי חאן־יונס? קשקוש מוחלט. האינטרס המובהק שלנו הוא להפריד בין עזה ליהודה ושומרון".
לעומתו, בנצי ליברמן, מי שהיה ראש המועצה האזורית שומרון באותם הימים, משוכנע ששרון לא התכוון להסתפק בעזה ובצפון השומרון. "הוא התכוון לעשות ביהודה ושומרון בדיוק מה שעשה בעזה כי הוא התאהב ברעיון הפינוי החד־צדדי שלו, כמו נפוליאון שהגיע לכאן והתכוון לקבוע את גבולות ישראל לעוד 250 שנה. הוא התחרפן על כל הראש".
אלוף במיל' יאיר נוה, מפקד פיקוד מרכז ב־2005: "לפינוי צפון השומרון אין ולא היה שום רציונל ביטחוני. ביצענו את הפינוי כמי שכפאו שד"
לדברי ליברמן שרון עקף את הנשיא בוש משמאל והפתיע אותו ברעיון ההתנתקות. "בתחילה בוש סירב לקבל את התוכנית, אך בהמשך חייב אותו להוסיף למפת ההתנתקות גם שלושה יישובים בצפון הרצועה וחלקים מיהודה ושומרון. כשמסתכלים במפה רואים שמצפון לשבי־שומרון יש כתם שחור ענקי – שטח A. שרון אמר שיש שם ארבעה יישובים שאותם הוא יפנה אך השטח ימשיך להיות בשליטה ישראלית. זה היה צורך של שרון כדי לשכנע את בוש. הפינוי היה מעין ניסיון לראות כיצד הפלסטינים מתנהגים כשישראל מפנה שטחים באופן חד־צדדי. הם לא העלו בדעתם שישראל תמציא את החד־צדדיות. אין לי כל ספק שהוא סבר שכדאי לנסות זאת גם ביהודה ושומרון".
ד"ר ענת רוט, מנהלת מכון המחקר "פורום שילה", שמחקרה בעניין ההתנתקות פורסם בספרה "לא בכל מחיר", סבורה אף היא שפינוי צפון השומרון נועד לאותת לאמריקנים כי ישראל מוכנה לדבר על שינויים טריטוריאליים עתידיים גם ביהודה ושומרון במסגרת מהלך שלם להיפרדות מהפלסטינים. "המהלך נועד לספק את התמורה להתנתקות מצד האמריקנים, שהתנגדו למהלך שלתפיסתם נועד לבסס את התפיסה הישראלית ביו"ש", היא אומרת. "הנסיגה עלתה בגישושים הראשונים עוד בנובמבר, במסגרת השיחות בין קונדוליסה רייס לדוב ויסגלס, כחודש לפני נאום שרון בהרצליה שבו הכריז על ההתנתקות. בינואר שרון הבטיח לה שיהיה פינוי ביו"ש.
"ב־27 בינואר קרא מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור יצחקי לראשי מועצת יש"ע והציע להם פינוי של שבעה יישובים: בעזה (כפר־דרום ונצרים), בהר חברון ובצפון השומרון. בתמורה תחוקק הממשלה חוק שיבטיח את הישארות שאר היישובים בהסדר קבע וכי פינוי נוסף יוכל להיעשות ברוב של 75 ח"כים. הם דחו את ההצעה על הסף אך בצאתם הם הבינו שהפור נפל", מספרת רוט.
מדוע נבחרו דווקא ארבעה היישובים האלה בצפון השומרון? יש האומרים כי מדובר ביישובים שהיה קל יותר לפנותם, גם מבחינת ההתנגדות הצפויה של התושבים. בחלק מהיישובים, כהגדרת אחד ממקורביו של שרון, לא התגוררו "מתנחלים שורשיים טיפוסיים" שראו עצמם קשורים לאדמת המקום, וחלקם היו "דיירי איכות חיים" שלא הייתה בעיה להעתיק אותם למקום שווה באיכותו.
בסופו של דבר, שאלת המיקום נדונה והוכרעה במועצה לביטחון לאומי. בינואר 2004 מונה לתפקיד ראש המל"ל אלוף (במיל') גיורא איילנד. "האמריקנים ביקשו הרבה יותר", אומר לנו איילנד. "הם לא אהבו את ההתנתקות מעזה בלבד וחשדו בשרון שהוא מתכוון בתמורה לקבע את השליטה והנוכחות הישראלית ביו"ש. בדיון אצל שרון ב־15 בפברואר 2004 הצגתי ארבע חלופות. הראשונה הייתה לא לעשות כלום על אף הציפיות האמריקניות, כי אין בפעולה ביו"ש רעיון מסדר; השלישית והרביעית כללו שטחים גדולים ופינוי 17 יישובים; האפשרות השנייה הייתה פינוי ארבעת היישובים גנים, כדים, שא־נור וחומש, ונבחן מה יהיה גודל השטח שאפשר יהיה לייצר בו רציפות פלסטינית מקסימלית.
"מדובר ביישובים קטנים שחיו בהם לא יותר מ־500 תושבים, הם לא בתוך גוש, והם יוצרים חיץ ברצף הפלסטיני. זה נראה פתרון מינימלי מבחינת מספר האנשים ומקסימלי בשטח. לכן אפשר היה לסכם זאת עם האמריקנים ולממש זאת מבחינתנו. אני חייב לציין שמזכירי המדינה האמריקנים קולין פאוול וקונדוליסה רייס לא אהבו את הפתרון בראייתם הקצרה, שכן הם ציפו לתוכנית גדולה בהרבה, ואנחנו הצלחנו לשכנע אותם שזה הגבול המקסימלי שהדרג הפוליטי בישראל מוכן לאשר".
רוט טוענת כי ויסגלס כבר הודיע לאמריקנים על נכונות של ישראל לפנות 17 יישובים ביהודה ושומרון, אך הם התנגדו לכך מחשש שייווצר ואקום גדול מכיוון שבצד הפלסטיני אין גורם שמסוגל לקחת אחריות על השטח.
לדברי מקור בכיר בלשכת ראש הממשלה שרון, תוכנית הפינוי המקורית בצפון השומרון כללה 23 יישובים, בהם חרמש ומבוא־דותן. בדיונים השתתף אז גם מזכירו הצבאי של שרון, אלוף במיל' יואב גלנט, שהתנגד. בהכירו את הגזרות מתפקידיו הקודמים הוא הסביר כי חומש היא נקודה אסטרטגית על גבול הגזרה הדרומית. לדברי אותו מקור, שרון שקל להשאיר בידי ישראל גם את "התוחמת הצפונית" של רצועת עזה, ובה היישובים ניסנית ודוגית, אך השתכנע מצוות החווה שטען כי "גם אם יישאר מטר אחד אצלנו זה לא יסיר מעלינו את האחריות". נגד עיניו של שרון הייתה החלטת ראש הממשלה הקודם ברק בעניין חוות שבעא בהר דב (שהשאירה את שטח החווה בידי ישראל אחרי הנסיגה מלבנון ב־2000, דבר שהיווה עילה לחיזבאללה לפתוח בפעולות איבה נגד ישראל, מ"ט). "איילנד וויסגלס שכנעו את שרון כי נסיגה מעזה בלבד לא תעשה רושם", אומר הגורם, "והוא, לתפיסתו, נתן את המינימום ההכרחי כדי לשמר את יתר שטחי יהודה ושומרון. שמעתי זאת במפורש ממנו. בעניין הזה, לפחות, צריך לעשות עימו חסד".
גיורא איילנד, ראש המל"ל לשעבר: "האמריקנים לא אהבו את ההתנתקות מעזה בלבד וחשדו ששרון מתכוון לקבע את השליטה ביו"ש"
אלוף במיל' יאיר נוה, מפקד פיקוד המרכז באותם ימים שהיה שותף לדיונים, אומר כי "בניגוד לעזה, לפינוי צפון השומרון אין ולא היה שום רציונל ביטחוני. ביצענו את הפינוי כמי שכפאו שד בעקבות החלטת הדרג המדיני. הוא היה רק על רקע מדיני ואסטרטגי, האומר אנחנו מפנים חבל קטן בשומרון שהנוכחות בו יחסית דלילה. המערכת המדינית הסכימה שהמערכת הביטחונית תמשיך להתנהל שם באופן חופשי. בעצם לא היה שום שינוי באחריות הביטחונית של צה"ל, וכל המהלך התמקד רק בהורדת ארבעת היישובים. בתחילה דובר שתוקם גדר שתפריד את צפון השומרון משאר יו"ש, אך אני ואחרים התנגדנו לכך וזה ירד מהפרק. דבר נוסף שהצלחנו לשנות הוא שהשטח לא הועבר לשליטת הרשות הפלסטינית, וכמו כן השארה של הפעילות הצבאית הביטחונית. אם לא היינו נשארים היינו מאבדים את השליטה על מה שקורה בנפת ג'נין רבתי".
האם המצב בשטח השתפר בעקבות הפינוי?
"אם בעזה נאמר שאולי בעקבות ההתנתקות הטרור יתמעט, מצבת הלוחמים המושקעים בשטח תרד וכו', כאן היה ברור ששום דבר כזה לא יקרה. נהפוך הוא. המשימה של צה"ל נהייתה קשה יותר כי כעת לא היו לנו הבסיסים שהיו ביישובים שפונו, וצה"ל נאלץ לפעול בקווים ארוכים יותר מיישובי השומרון לאזור ג'נין. מבחינה ביטחונית־מניעתית המצב רק הורע".
נוה מציין את שיתוף הפעולה עם המועצה האזורית שומרון בכל הקשור להקמת מסגרת למפונים. "כך הצלחנו להקהות במקצת את הטראומה", הוא אומר. ליברמן, ראש המועצה דאז, פעל למען התושבים שחלקם, כזכור, הסכימו להתפנות מיד. "אמרתי להם שלא אחליט על עתידם אבל אם לא ייאבקו נגד התוכנית הם יצטערו כל ימיהם. בניגוד לראשי המועצה בגוש קטיף, אני נשארתי ראש מועצה בשטח שגרעו ממנו ארבעה יישובים".
לדעת נוה יש היגיון רב ליישב מחדש את חומש. "לחומש היה יתרון אסטרטגי, במיקומו בנקודה הדרומית ביותר בגוש, על גבעה הצופה עד הקו הירוק. הישיבה קיימת שם כחמש שנים. לדעתי היה הסדר מתחת לפני השטח עם מערכת הביטחון, של מאחז ש'בבוקר היא באה ובערב היא שבה'".
"לדעתי, הסיבה האמיתית לצירוף צפון השומרון קשורה לאמירה כגודל החקירה גודל העקירה", אומר לנו פנחס ולרשטיין, מנכ"ל מועצת יש"ע בעבר. "חשנו שביהודה ושומרון יכולת המאבק שלנו תוכל להימשך כי לא מדובר בחבל ארץ שיש בו גבול בינינו לבינם".
יוסי דגן מספר על שיחה עם קצין בכיר בביתו, ערב הפינוי. "הוא שאל אותי: מה הקווים האדומים שלכם בהתנגדות לפינוי? אמרתי לו: אחרי שאתם הצהרתם שאתם מוכנים לכך שבכל יישוב ייהרגו שני מתנחלים, כלומר עשרות אזרחים יירצחו במהלך הפינוי, אתה לא מתבייש לשאול אותי מה הקווים האדומים שלי? אני לא מוכן לדחוף חייל ואתם מוכנים להרוג אנשים! הרי את העלילה שאנחנו מכינים נשק ותחמושת על הגגות הם בנו, ומירי רגב, דוברת צה"ל דאז, דאגה לפרסם את זה בכל מקום. נכון, מאז הרגשתי שהיא רוצה לתקן ועושה לא מעט למען יהודה ושומרון אבל לסלוח לה לא אוכל לעולם. כולם מבינים שזו הייתה איוולת וכעת צריך לתקן את זה. התשובה לרצח יהודה דימנטמן צריכה להיות הקמת ההתיישבות מחדש בצפון השומרון כדי להעביר מסר חד־משמעי לערבים. זה לא קורה וזה מתסכל מאוד".
