חיים ולדר היה מספר הסיפורים הטוב ביותר שידע הציבור החרדי. איש במגזר לא ידע כמוהו להלך קסם על הקוראים בקולמוסו, לשרטט את תבנית נוף הילדות החרדית, וגם את תמונות הבגרות. דורות של חרדים ישראלים גדלו על תיאוריו הרגישים, מיררו בבכי עם גיבוריו והתבגרו עם הדמויות הבלתי נשכחות שיצר.
השבוע, בצעד קשה למשפחתו ולקורבנותיו, הוא בחר לכתוב בעצמו את הסוף המזעזע של סיפורו, כאשר ירה בעצמו מעל קבר בנו, צביקי, שהלך לעולמו לפני שנתיים. התדהמה המוחלטת שפשטה במגזר החרדי בשעות הצהריים של יום שני, עם פרסום הידיעה המחרידה, לא דמתה לשום דבר שידענו. אין בית חרדי שספריו של ולדר לא הגיעו אליו, ושלא נדרש השבוע להתמודד עם ההלם.
מנסח האידיאולוגיה, אמן הרגש, איש החינוך בה"א הידיעה – שלח יד בנפשו, וזאת לאחר פרסום העדויות שהתקבלו בבית הדין המיוחד שהוקם בעניינו, שחשפו כי מאחורי הדמות החביבה והאהובה הסתתר לכאורה טורף מיני אכזר, שלא בחל בדבר כדי לבצע את רצונותיו המחרידים במטופלות ומטופלים, בהם גם ילדים וילדות, לאורך עשרות שנים. אפילו ביתד נאמן, העיתון שבו כתב במשך עשרות שנים ושממנו סולק לפני כחודש לאחר תחקיר "הארץ", התקשו להתעלם מהאופן שבו תמו חייו של האיש. בידיעה המתומצתת שפורסמה בעיתון נכתב באופן פיוטי משהו כי "עת פקד את קבר בנו, נלקח בחטף לבית עולמו". בין השורות נרמז האופן הנורא שבו בחר ולדר לסיים את חייו.
פרשת משי־זהב, שנחשפה אף היא על ידי צמד העיתונאים אהרן רבינוביץ ושירה אלק ב"הארץ", והביאה למעשה לחשיפת התלונות נגד ולדר, זכתה להתעניינות אדירה בתקשורת הישראלית – עם ניידות שידור מול ביתו, ידיעות מעקב בכל כלי התקשורת וסיקור צמוד. אך בחברה החרדית, שבה משי־זהב לא נחשב מעולם לדמות משמעותית, הסיפור לא חולל טלטלה של ממש. לעומת זאת, חשיפת מעשיו של ולדר, שקשה להסביר את מרכזיותו וכוחו למי שלא גדל בחברה החרדית, תפסה את הרבנים והעסקנים לא מוכנים. התקדמות הפרשה, ובעיקר סופה הטרגי, העמיקו את המבוכה שבעתיים. הדיווח המטלטל מבני־ברק כבש את ראש סדר היום, ועימו התהייה הגדולה של ההורים, המחנכים והרבנים: מה עושים.
"עכשיו יאשימו אותנו"
ביום שני שהה הרב יהודה סילמן, מרבניה הבולטים של העיר בני־ברק ואב בית דין, בכנס של אחת מרשתות החינוך החרדיות. סילמן הוא רב ועסקן, ובמשך שנים נחשב לאיש צללים המעורב בפרשות שאינן מגיעות לידיעת הציבור. בעקבות כמה פרשות רגישות שהוא נטל בהן חלק, הוא מהווה דמות שנויה במחלוקת ברחוב החרדי. סילמן היה הראשון לצאת נגד ולדר, כאשר ימים ספורים לאחר פרסום התחקיר בהארץ הוא פרסם, יחד עם הרב שריאל רוזנברג, מכתב שמאשר כי בבית הדין התקבלו תלונות נגד ולדר, וכי עד לבירור הפרשה יש להוציא את ספריו מהבית.
למכתב הזה קדמו עדויות של נפגעות שהגיעו אל הרבנים, משא ומתן מול ולדר שנטה להודות במעשי ניאוף אך ניסה להכחיש את התקיפות המיניות שיוחסו לו, ובסופו של דבר סירובו של ולדר להופיע בפני בית הדין החרדי – זה שבמשך שנים העניק חותמת כשרות לספריו. כאשר אחד מבאי הכנס סיפר לסילמן על החדשות, סילמן עצר והחוויר. "הוא התאבד?" שאל בהלם. "נורא ואיום, נורא ואיום", אמר לסובביו, "עכשיו יאשימו אותנו". סילמן צפה והבין את שאכן התרחש בשעות הבאות: ניסיון לגלגל את האחריות על מותו הטרגי של ולדר אל הדיינים שפסקו נגדו, העיתונאים שפרסמו את התלונות, ואף לעבר הקורבנות. מכתב ההתאבדות שהשאיר ולדר ושפורסם בתקשורת, נפתח במילים "הלכתי להזמין את שמואל אליהו ויהודה סילמן לדין תורה בשמיים".
האדם השני שאליו כיוון ולדר את חיציו הוא הרב שמואל אליהו, רבה של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית. לפני כמה שבועות הקים הרב אליהו בית דין מיוחד לדון בפרשת ולדר, בהשתתפות שני דיינים חרדים – הרב ראובן נקאר והרב אהרן ירחי. בשנים האחרונות הפך הרב אליהו לכתובת רבנית בענייני פגיעות מיניות של רבנים בכירים במגזר החרדי והדתי. תפקודו בפרשת עזרא שיינברג, ודעת התורה החדה שהוא מביע ללא חשש, הפכו אותו לגורם בר־סמכא אפילו בקרב רבני המגזר החרדי. ח"כ חרדי הסביר לי השבוע: "אנחנו יודעים שהרב אליהו הוא לא ליברל. לא אכפת לו מה יכתבו עליו בהארץ. למרות שהוא ציוני־דתי בהשקפתו, הוא חרדי והלכתי בנקודת מבטו, והוא לא פועל לפי שיקולים של מה יאמרו. במובן הזה הוא זוכה לאמון אצלנו אפילו יותר מגורמים חרדים, שכל הזמן מביטים אחורה וקדימה לראות כיצד הם נתפסים ציבורית ומה אחרים חושבים עליהם".
הדברים גלויי הלב הללו משקפים הלך רוח אמיתי: דווקא באמירות השנויות במחלוקת של הרב אליהו, הוא קנה לו מקום של אמון אצל הרבנים החרדים. בית הדין שהקים פרסם בתחילת השבוע את העדויות שהתקבלו בפניו: 22 עדויות מחרידות, ובהן תקיפה מינית של ילדים וילדות מתחת לגיל עשר, במשך שנים. פסק הדין היה אמור להינתן במהלך השבוע, אך ולדר עצר את התהליך בעצמו בכך שנטל את חייו בידיו. בית הדין, מתוקף היותו בית דין רבני, עסק גם בסוגיית הניאוף – עניין שהתקבל בביקורת בקרב הפעילים החרדים נגד פגיעות מיניות, שהעדיפו ליצור הפרדה בין התנהגות אישית בהסכמה בין בוגרים, על אף האיסור ההלכתי, ובין תקיפות מיניות ומעשי פדופיליה.
ההלם שפשט בציבור עם מותו של ולדר הגיע גם לבתי הרבנים. במשך החודשים האחרונים פעלו עסקנים מטעמו, יחד עם בני משפחה, כדי לקעקע את אמינות המתלוננות ולהציג אותו כקורבן. עסקנים אלו גם פתחו במתקפה נגד בד"ץ בני־ברק שפסק נגד ולדר, ובאופן אישי נגד הרבנים סילמן ורוזנברג. המוות הטרגי והמכתב הנורא שהשאיר לא עצר אותם, והם מיהרו לרבנים כדי שיגנו את התחקירים והפרסומים נגד ולדר. בחייו נהנה ולדר ממעמד נכבד בחוגי הרבנים בבני־ברק, שרבים מהם היו איתו בידידות אישית. זה לא עזר. אף אחד מחבריו וידידיו הרבנים לא בא להשתתף בהלוויה, למעט הרב נתן זוכובסקי, חבר ועדת הרבנים של יתד נאמן, שאף השמיע דברי הספד, יו"ר עזר מציון חנניה צ'ולק וראש עיריית בני־ברק אברהם רובינשטיין. את ולדר הספידו גם בני משפחתו ובאורח יוצא דופן אף עורך דינו דובי וינרוט, שכינה את העיתונאי שפרסם את התחקיר נגדו "רוצח".
בשעות הלילה פורסם בקבוצות הווטסאפ החרדיות ציטוט של הרב גרשון אדלשטיין, נשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה, על כך ש"מלבין פני חברו גרוע מבא על אשת איש". אנשי ולדר הפיצו את הציטוט הזה למחנכים ומחנכות, ואף שבהמשך נטען כי הדברים סולפו, הוא שימש אותם כדי לתקוף את הרבנים שפרסמו מכתבים בעניינו. שני רבנים נוספים התייצבו להגנתו של ולדר המת: ראש ישיבת יד אהרן הרב יהושע אייכנשטיין, והרב חיים פרץ ברמן מבני־ברק. לעומתם כאמור התייצבו הרבנים יהודה סילמן ושריאל רוזנברג, הרב שמואל אליהו, הרב ראובן נקאר והרב אהרן ירחי. היתר גזרו על עצמם דממה. הרב דוד לייבל, ראש רשת הכוללים "אחוות תורה" ודמות מפתח בקרב החרדים העובדים, נאם בפני תלמידיו בגנותו של ולדר. הוא תקף את הרבנים שגיבו אותו, והאשים אותם בהפקרת הילדים והקורבנות. נדמה שעיקר הדרמה הרבנית והחינוכית עוד לפנינו.
להתפוצצות פרשת ולדר קדמו פרשיות דומות במגזר החרדי בשנים האחרונות; לא רק התחקיר על משי־זהב, אלא גם פרשת ברלנד שבמובן מסוים החלה את התהליך. בשונה מוולדר, פרשת ברלנד התארכה במשך שנים: כמה וכמה בתי דין שישבו על המדוכה וגבו עדויות, עשרות פעילים ממקורביו לשעבר שניהלו ומנהלים מאבק ציבורי נגדו, הודאתו הפומבית והמפורטת בעבירות החמורות שביצע, השנים שישב בכלא ועוד. למרות כל זאת, ואף שברלנד וחסידיו היו מאז ומעולם נטע זר במגזר החרדי, עברו שנים רבות עד שהוא הוקע והורחק מהציבור, ועדיין יש סביבו קהילת תומכים וחסידים.
אצל ולדר, לעומת זאת, דמות מוכרת ומשפיעה הרבה יותר על כל הזרמים בעולם החרדי, התהליך כולו התרחש בתוך חודש וחצי בלבד. מוקדם לדעת לאן הדברים יגיעו בסופו של דבר – להוקעה, התחפרות או התעלמות. אך עצם שבירתו של קשר השתיקה סביב המעשים הללו, היא היסטוריה בזעיר אנפין. בצדק ציינה אביגיל היילברון, פעילה חרדית ותיקה נגד פגיעות מיניות, כי לפני חמש שנים כל זה לא היה קורה. משהו אחר מתרחש לנגד עינינו, והתקווה היא שאור השמש יביא איתו בכנפיו צדקה ומרפא לקורבנות, והרתעה ממשית שתמנע את הפשעים הבאים.
בחייו נהנה ולדר ממעמד נכבד בחוגי הרבנים בבני־ברק, שרבים מהם היו איתו בידידות אישית. למעט בודדים, אף אחד מהם לא בא להשתתף בהלוויה
שנתיים של כאוס
פרשת ולדר מתרחשת לאחר שנתיים של כאוס במגזר החרדי. המשבר החינוכי החריף שהביאה שנת הקורונה הראשונה, ואלפי בני הישיבות שמצאו את עצמם ללא מסגרות חינוכיות, עדיין נוכח. נתוני התחלואה והתמותה, משבר ההנהגה וההתמודדות עם שאלת החיסונים מוטטו הרבה מהיסודות הוותיקים שהסדר החרדי נשען עליהם. התעצמות חדירת האינטרנט לתוככי המגזר בתקופת הקורונה הביאה להפגנות סוערות נגד חנויות סלולר בירושלים, בית־שמש ובני־ברק, שהידרדרו לאלימות; תופעות עברייניות כמו שוק אפור החלו צוברות תאוצה, וקבוצות שוליים הצליחו לחדור למיינסטרים ולייצר השפעה שממנה לא נהנו בעבר. לאלה יש להוסיף את אסון מירון הנורא, שאדוותיו עדיין לא שקטו על אף הזמן שעבר. האבלים, הפצועים, נפגעי הטראומה והילדים ההלומים עדיין כאן, והפצע עודנו שותת דם.
בשבוע שעבר סערה התקשורת החרדית סביב מעצרם של חברי "מחתרת הגוזזים", קבוצת קיצונים שפעלה באלימות נגד רבנים, עסקנים וחברי כנסת שלא "סרו למרותם" במאבקים הקיצוניים שניהלו. ראש החבורה, משה איראם, דמות קיצונית מירושלים, נטל חלק בעשרות מאבקים, רובם לא ממש מוכרים לציבור הרחב. הוא חשוד, בין השאר, בשליחת פעילים לגזוז את זקניהם של רבנים וח"כים. גם קבלת הפנים ההמונית ותהלוכת הענק שנערכה לאליעזר ברלנד – מנהיג קהילת שובו בנים שהודה והורשע בעבירות מין חמורות ובעבירות הונאה, ואף חשוד בעבירות אלימות ושמו נקשר בפרשיית רצח – עם שחרורו מהכלא, היא סממן נוסף לחוסר המשילות החרדי. המשטרה והרווחה נעדרות מהתמונה, ההנהגה חלשה, השטח נלחם על הישרדותו ונתפס לאידיאולוגיות קצה דתיות ולאומניות, והתוצאה היא מבוכה גדולה.
בראשית השבוע, לפני התאבדותו של ולדר, עסק סדר היום החרדי בטלטלות המתחוללות בצמרת הפוליטית של המגזר. יו"ר ש"ס אריה דרעי עומד להתפטר מהכנסת במסגרת הסדר טיעון שגובש לאחר שש שנות חקירה בעניינו, ויו"ר אגודת ישראל יעקב ליצמן, שנחשד בפלילים, הודיע במפתיע על כוונתו שלא להתמודד שוב לכנסת בבחירות הבאות, לדבריו עקב גילו המתקדם, 73.
הודעתו של דרעי התקבלה בתמיכה ובאהדה מצד שותפיו ובוחריו, ולא נראה שהיא עתידה לטלטל את המפלגה, שכן דרעי יישאר בתמונה כיו"ר המפלגה ומתכוון לשוב לכנסת לאחר הבחירות הבאות. עם זאת, מבחינת האופוזיציה ככלל מדובר במכה משמעותית. דרעי הוא גדול הביביסטים בכנסת, תומך אדוק של נתניהו שלא על מנת לקבל פרס, לוחם נחוש נגד הקואליציה והיחיד שיכול לחבר בין קצוות האופוזיציה העוינים.
הודעתו של ליצמן, לעומת זאת, התקבלה בספקנות ובציניות. הדבר קשור לאופיו של ליצמן, שהספיק להתקוטט שוב ושוב עם כל שותפיו החרדים, אך גם לכך שזו איננה ההצהרה הראשונה שלו ברוח זו. רק לפני שלוש שנים הצהיר שלעולם לא יכהן כשר, אך זמן לא רב לאחר מכן הפר את ההצהרה הזו בעקבות צורך שהתעורר. גם הפעם, בטוחים הפוליטיקאים, מי שיחליט על עתידו הוא האדמו"ר מגור, ולליצמן לא ממש תישאר ברירה.
עזיבתו המתוכננת של ליצמן, מנהיג חרדי ותיק, משמעותית הרבה יותר לפוליטיקה החרדית הפנימית מפרישתו הזמנית, שלא לומר הטכנית, של דרעי. ליצמן חשוד, בין השאר, בסיוע לפדופילית מלכה לייפר – חשד שלא מקנה לו נקודות בקרב בוחריו, למרות האדישות שהוא מפגין. מאז חלה בקורונה לפני כשנתיים הוא מתפקד באופן חלקי מאוד, וספסלי האופוזיציה לא עושים חסד למי שהורגל לשררה. בסוף השבוע האחרון הוחלט בחסידות גור להקים ועדה פוליטית, בדומה לחצרות חסידיות אחרות, ולפי הדיווחים עתידים להתמנות אליה כמה מיריביו בחצר. הצהרתו של ליצמן באה גם על רקע הדיווחים הללו, המעידים על היחלשות כוחו מבית.
