הרב שמואל אליהו: "היה אפשר לעצור את ולדר לפני חמש ועשר שנים"

שתי פרשות קשות של עבירות מין טלטלו השבוע את המגזרים הדתי־לאומי והחרדי. בפרשת ציפי דינר, המורה מאולפנת שעלבים שעל פי החשד פגעה מינית בתלמידותיה, נשמעה יריית פתיחה: בעקבות התחקיר של חן ארצי־סרור בידיעות אחרונות, הוגשה תלונה במשטרה ונפתחה חקירה (נציין כי דינר מכחישה את הטענות). בפרשת חיים ולדר נשמעה ירייה אחרת, ממשית: הסופר החרדי שנחשד בביצוע שורה ארוכה של עבירות מין, שם קץ לחייו.

התאבדותו של ולדר הגיעה כחודש וחצי לאחר פרסום התחקיר של אהרון רבינוביץ ושירה אלק בעיתון הארץ, שחשף לראשונה את החשדות נגדו, ויממה אחת לאחר פרסום של הרב שמואל אליהו בעניינו: על פי הפרסום, אל בית הדין המיוחד שכינס הרב אליהו, ובו חברים גם הרב ראובן נקאר והרב אהרן ירחי, הגיעו 22 עדויות על עבירות מין שוולדר ביצע לכאורה בנשים, נערות וילדים.

שעה קלה לאחר שנודע על התאבדותו של ולדר פרסם הרב אליהו הודעת תמיכה בקורבנות הפרשה. "הצענו לו שיתקן את מה שהוא קלקל", נאמר בהודעה. "שיבקש סליחה מהנפגעות, שישנה את דרכו, שלא ייפגעו עוד נשים. הוא היה יכול ללמד לרבים דרך תשובה. חבל שהוא בחר בדרך של התאבדות. אנו מחזקים את הנפגעות הרבות בשעה קשה זו, חייהן קודמים לחייו".

במקום שאין אנשים, הפך הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, לאיש משמעותי ביותר בתחום הטיפול בעבירות מין במגזר הדתי, ואף במגזר החרדי. ההודעה הנחרצת שיצאה מלשכתו, שלא הותירה מקום לבלבול בין תוקפן לקורבן – הפכה את הרב אליהו לאיש השעה.

"מאז שהעסק הזה התפוצץ, רוב מחשבתי בסיפור הזה נתונה לשאלה איך הנפגעות יעברו את זה בשלום", מסביר הרב שמואל אליהו את מהירות התגובה. "הוצאנו את ההודעה שהנפגעות לא אשמות כדי שלא יהיה מקום לבלבול ולספקות".

דיברת עם הקורבנות אחרי שנודעה דבר התאבדותו של ולדר?

"זה מה שעשיתי. לעיתונאים לא עניתי, אבל הרמתי טלפון לנפגעות, התקשרתי אליהן אחת אחת כדי שידעו שאני מחזק אותן".

אתה מקבל גם איומים?

"בוודאי. יש יותר שבחים מגינויים, אבל יש מי שעדיין לא מאמינים. השבר גדול מאוד. זה בכלל לא קל, בכל המעגלים. מטבע הדברים יש כאלה שלא עיכלו עדיין".

זו לא הפעם הראשונה שבה הרב שמואל אליהו נכנס לעובי הקורה ומטפל בסיפורים קשים מהחברה החרדית. "זה קורה על בסיס קבוע", הוא משתף, ומסביר מדוע נדרש לנושא: "פשוט אין הרבה אחרים. אנשים מפחדים לטפל, והדברים מגיעים אלינו. וכשמגיעים לרגע האמת אין חרדים או לא חרדים. אין לזה שום משמעות".

זהותך כרב דתי־לאומי לא מקשה עליך לטפל בעבירות במגזר החרדי? הם רואים בך מקור סמכות?

"חוץ מכמה מלעיזים, אין שום משמעות להיותי דתי־לאומי. רובם מסתכלים על העניין מהזווית של 'חבר אני לכל אשר יראוך'. לשיוך אין רלוונטיות לא בהיררכיה, לא באופן שבו מתנהלים הדברים ולא ביחס לשיתופי הפעולה שמתקיימים ביני לבין שותפים מהמגזר החרדי".

אילו שיתופי פעולה נוצרו עם רבנים חרדים?

"דיברנו בנושא עם הרב סילמן, הרב זילברשטיין, הרב שפרן. יש שיח מאוד פתוח ומכבד מול כל הרבנים החרדים. גם בבית הדין שלנו יש שני רבנים חרדים חשובים".

"עמוק בעולם השקר"

לפני כמה שנים הקים הרב אליהו בית דין רבני שנועד לברר תלונות בנושאים של פגיעות מיניות בחברה הדתית והחרדית, שלא הגיעו למשטרה. לאחר שהרב אליהו פרסם קריאה לקורבנות של ולדר להגיע להעיד, הן הגיעו בזו אחר זו, והעדויות הקשות הלכו והצטברו. הדיינים זימנו את ולדר להגיב לטענות הקשות, אך הוא סירב להתייצב.

אתה שומע את העדויות ומתחיל להבין שמדובר בסיפור בקנה מידה שלא הבנו את ממדיו?

"כבר קודם לכן הבנו שזה סיפור ברמת ברלנד, שיינברג, משי־זהב – כלומר פוגע סדרתי. כשהתחלנו לקבל עדים, הגיעו אלינו מספר גדול של עדויות. גם אחרי ההתאבדות פנו אלינו אנשים וסיפרו על עוד שני מקרים שלא הגיעו לבית הדין. כמובן שלא גבינו עדות, כי בית דין כבר לא דן ומקבל עדויות אחרי ההתאבדות.

"במקרה של ולדר הדבר היה ידוע שנים רבות בחברה החרדית. הסתובבו עליו הרבה סיפורים. הייתה לו קייטנה לבנות של 'ילדים מספרים על עצמם' והיא נסגרה. גורם שמכיר את העניין סיפר לנו שהוא פגע שם, אותה נפגעת צעקה, זה הגיע להורים ולרבנים וסגרו לו את הקייטנה".

במכתב ההתאבדות שוולדר השאיר הוא מזמין אותך לבית דין של מעלה. זה מערער אותך? 

"הוא לא יגיע בכלל לשמיים. אדם כזה לא מגיע לבית דין של מעלה. הוא לא יכול בכלל להיכנס לעולם האמת. הוא עמוק בעולם השקר".

אביגיל היילברון, פעילה חרדית ותיקה במאבק נגד פגיעות מיניות ומייסדת "לא תשתוק", מתארת את השתלשלות הדברים ומציינת את חלקו המשמעותי של הרב אליהו. "בימים הראשונים כשהפרשה התפוצצה, הייתה רק הכתבה בהארץ. בשלב הזה חלק משמעותי מהמגזר עדיין לא האמין. עיתון הארץ הוא לא אוטוריטה שמספיקה לעולם החרדי. יש חשדנות גדולה כלפיו, ואנשים לא ממש מבינים איך עובדת מחלקה משפטית של עיתון.

"אנשים מפחדים לטפל והסיפורים מגיעים אלינו. כאנשי ציבור זו החובה שלנו. אנחנו לא יכולים להתעלם"

"כשהרב אליהו נכנס לתמונה, בשלב הראשון הוא קבע שיש להוציא את הספרים של ולדר מהבית. הידיעה הזו התפשטה בווטסאפים החרדיים כאש בשדה קוצים. יש לא מעט חרדים שהאמינו רק בשלב הזה. אף על פי שמדובר ברב של 'מזרוחניקים', הוא עדיין רב ולאמירות שלו יש משמעות. אנשים גם שמו לב שזה רב מאוד ימני, לעומת גוף תקשורת מאוד שמאלני – ולכן אי אפשר לחשוד שמפת האינטרסים שלהם זהה. הרב אליהו הרים את הכפפה ושידר לנפגעים והנפגעות שהוא בצד שלהם, שהוא מאמין להם. הוא העביר מסר לקורבנות גם דרכי וגם דרך עוד אנשים, 'בואו להעיד, החיסיון שלכם יישמר'. הוא בנה בבית הדין שלו הרכב עם רבנים חרדים, ולאט־לאט העדויות התחילו לזרום.

"התוכנית הייתה שאחרי הרב אליהו גם הרב יהודה סילמן, שנחשב אוטוריטה בתחום ומעורב גם הוא, יפרסם מכתב שלא לקרוא את הספרים של ולדר. ואכן הרב סילמן הוציא מכתב כזה, ואז הנפגעות הגיעו גם אליו. הן ראו במהלך הזה הבעת אמון והרגישו בטוחות לבוא אליו. אם הרב אליהו לא היה עושה מעשה, דבר לא היה מתקדם. הוא הביע אמון בנפגעות, ושום רב חרדי לא עשה את זה ככה. ברחוב החרדי אמרו 'הנה הגיע רב מזרוחניק לעשות סדר במגזר החרדי'. המצב הוא שאנחנו לא יכולים לבד כרגע. אולי יום אחד נוכל, הלוואי. היה את הסיפור של הפרסומאי מתי בן־דוד, חרדי מירושלים שפגע בכמה עובדות והרב אליהו היה מעורב בזה. לא היה מישהו ברמה שלו שיכול היה להגיד לנשים שהן מותרות לבעליהן. הרב אליהו נכנס לסיפור והרגיע את הנשים, ובזכותו מתי בן־דוד בכלא".

מחיר הפרסום

החוט שנמתח בין שתי הפרשות, של ולדר ודינר, הוא שאלת הטיפול הפנים־קהילתי בחברה הדתית והחרדית בעבריינות מין. "מה שהחברה החרדית עוברת עכשיו זה משהו שלפני עשור התחיל בפורום תקנה", אומר הרב אליהו. "כבר היום יש קולות מאוד חזקים בנושא בציבור החרדי, ויש להניח שהם ילכו ויתחזקו".

בעקבות חשיפת פרשת ציפי דינר, פורום תקנה עלה שוב לכותרות, ובחלק מהמקומות עלה על הגריל. בשעה שבפורום תקנה טוענים כי הם מבקשים לתת מענה לפגיעות מיניות שאינן מגיעות למשטרה, ואף לשמש תחנת ביניים בדרך לתלונה רשמית, אחרים רואים בעייתיות בקיומו של פורום שבו הדברים ידועים אך לא נחשפים, ולמעשה ממשיכים להישאר במחשכים.

הרב אליהו מתעקש שלא להתייחס לפרשת דינר, "מכיוון שאני לא מצוי בפרטים, וגם אני שותף לסיפורים אחרים שבהם יש ניסיון לטפל בפגיעות. אבל באופן כללי פורום תקנה זה פורום של אנשים צדיקים שזוכים לעשות מאמץ מאוד משמעותי בעם ישראל".

על פרשת ולדר, שבה כן היה מעורב, הוא יכול להרחיב את הדיבור. "עצם הפרסום היה כמובן על ידי אהרן רבינוביץ ושירה אלק בעיתון הארץ. השאלה היא על הפסק של בית הדין. היו הרבה שיקולים האם לפרסם, כמה לפרסם, מה משרת נכון את המטרה. יש פה סוג של איזון ציבורי, וכל דבר נשקל פעמים רבות. הזהרנו אותו, אמרנו לו 'כשפסק הדין יתפרסם לא תוכל להראות את פניך ברחוב. אנחנו לא רוצים לפרסם, אנחנו רוצים רק שתודה ותקבל על עצמך דרך תשובה'. דיברנו איתו, עם המקורבים שלו ועם עורכי הדין שלו, והצענו דרך תשובה. בסופו של דבר הגענו לרגע שבו אין ברירה אלא לפרסם, ואני אומר את זה בכאב גדול. זה לא פשוט. אני לא מתיימר לומר שאנחנו חפים מטעויות. אנחנו משתדלים. עוסקים בנושאים הללו מתוך הנחה שעוסקים בדיני נפשות. הן של הנפגעות, בעיקר שלהן, וגם של החשוד, כי אם החשדנו מישהו והוא אינו פוגע זה עניין לא פשוט".

אולי "פורום תקנה" היה אמת לשעתה? מה עם הטענות שהטיפול בחדרי חדרים עושה גם נזק? אולי הוא מאפשר לפגיעות להימשך, כי הוא נותן תחושה שהדברים כאילו בטיפול?

"זה ברור שפורום תקנה עושים מלאכת קודש, וברור שיכולות להיות גם טעויות. אם נצביע אצל כל אחד על טעות שעשה, אז אף אחד לא יעשה. אני לא אומר שאסור לבקר, מותר, אבל קודם כול לזכור שמדובר במלאכת קודש. בזכותם לציבור הדתי הלאומי יש מודעות לנושא. הכול נראה אחרת".

זה שהכוונות טובות אין ספק.

"גם המעשים של פורום תקנה הם מעשים טובים".

יותר קל לראות את הבעייתיות כשהסיפור מוקצן, למשל קל להסתכל על החברה החרדית ולקבול על טיפול ברב שמתעסק עם תלמידים ומגלים אותו למקום אחר במקום לטפל. אבל מה קורה אצלנו? זה לא דומה בחלק מהמקרים?

"האם לפי דעתך כל סיפור צריך לפרסם?"

הנטייה שלי היא להגיד שכן. ברגע שיודעים דברים מאומתים שנבדקו צריך לפרסם.

"זה לא נכון, כי יש מחיר גדול לפרסום. מי שמטפל בנושאים האלו מקבל החלטה מה מפורסם ומה לא. יש שיקול דעת ולפעמים אין ברירה, כמו בסיפור של ולדר".

אבל לשקט יש מחיר כבד.

"נכון, ועדיין זה לא סותר את זה שיש להפעיל שיקול דעת. המחירים בפרסום הם מחירים ציבוריים. הציבור נפגע, המשפחה נפגעת וצריך תמיד לשקול מתי לפרסם ומתי לא".

ומה קורה לנפגעים, שלא מקבלים תמיכה?

"טובת הנפגעים היא השיקול הראשון, וגם אצלם לא תמיד הטוב הוא הפרסום. מדובר אצלם בפצע כואב, ולא נעים שכולם מדברים עליו לידם. בקיצור, זה לא שחור־לבן. יכולה להיות טעות בשיקול דעת, ועדיין לא נכון לעבור למצב אוטומט של פרסום. ברוב המקרים שיקול הדעת מוצדק, וההחלטה לא לפרסם – לא מוטעית. אני לא מתייחס כרגע למקרה ציפי דינר שאינני בקי בפרטיו. ייתכן שבמקרה הזה לא קיבלו החלטה נכונה, ועדיין אני לא חושב שבכל מקרה צריך לפרסם כל דבר. גם הנפגעות משלמות מחירים על החשיפה, וגם אם הן לא נחשפות, תמיד יש מעגל שמזהה אותן".

במקרים שהיית מעורב בהם ושבהם הזהרתם את הפוגע והחלטתם לא לפרסם, איך מוודאים שהוא לא ממשיך לפגוע?

"יוצרים סל שלם של ביטחונות. זה מתחיל בהרחקה מהסביבה שהוא יכול לפגוע בה, דרך טיפול מקצועי מאנשים מהשורה הראשונה. לפעמים יש עוד חלקים בסל, כל מיני עונשים שיגרמו לו לחשוב פעמיים אם ירצה לפגוע, כולל עונשים כלכליים".

מה זה אומר?

"לפעמים אומרים לבן אדם תשלם חצי מיליון שקל".

מה הכוח שלכם עליו?

"זה לא הכוח שלנו. זה השיקול שלו שהוא מעדיף לשלם ושהנפגע לא יתלונן במשטרה. זו גם טובת הנפגע שלא רוצה ללכת למשטרה, לעדות, לחקירה".

מדווחים למשטרה למרות שאין תלונה?

"אנחנו בקשר רציף עם המשטרה, אבל כל עוד אין תלונה, אין למשטרה מה לעשות במקרים כאלו, ואז נשאלת השאלה האם לחשוף ברבים או לא".

בדרך כלל כשחושפים מקרים של פגיעות מיניות צצות עוד תלונות, ואנשים מעזים להתלונן. לכן קשה לי להבין למה לא לפרסם, בהנחה שפרטי המקרים נבדקו, אומתו והוצלבו וברור שלפנינו עומד אדם שפשע.

"השאלה שלך ברורה כלבנה במילואה. בשיקול הדעת שלנו הדבר הראשון במעלה הוא בריאות נפשן של המתלוננות. הרבה פעמים החשיפה שמה אותן במצב קשה. לא פעם עמדנו בדילמה הזו והחלטנו שטובת הנפגעות במקרה מסוים גוברת על טובת הציבור".

אני מבינה שכן מדווחים למשטרה ויש קשר עם הרשויות. ובכל זאת, האם יצירת אוטונומיה פנימית לא כרוכה ביותר נזק מתועלת?

"זו לא אוטונומיה, זו אחריות שלנו. אנחנו רבנים שממונים על קהילות. אנחנו אנשי ציבור וזו החובה שלנו. אנחנו לא יכולים להתעלם. יש לנו סמכות, בשביל זה אנחנו רבנים. זה חלק מהתפקיד שלי וזה לא תפקיד פשוט. עם זאת, אנחנו בקשר עם הרשויות האחרות שיכולות לעצור, לשפוט ולהעניש – מה שאני לא יכול לעשות. בסיפור של שיינברג, הטיפול שלנו הכשיר את הקרקע שהנפגעות יפנו למשטרה. גם הטיפול האוטונומי בברלנד, שזו לא פרשה שאני טיפלתי בה, רבנים ואנשים שלקחו אחריות קהילתית גרמו בסופו של דבר לטיפול חיצוני. כן, הטיפול האוטונומי של פורום תקנה ברב מוטי אלון הוביל בסופו של דבר לטיפול של הרשויות".

כלומר, לטענתך זה לא בִמקום אלא מזרז את הטיפול בחלק מהמקרים, או שזו פעילות שלפעמים חשובה בפני עצמה?

"לקהילה יש קווים. הקהילה מטפלת בבעיות כאלו וזה בסדר גמור. הנתונים של ארגוני המחקר מדברים על כך שב־90 אחוז מהמקרים שמגיעים למשטרה – המשטרה לא יכולה לתת פתרונות, ולכן צריך טיפול קהילתי משלים. לא רק שיתוף פעולה שעניינו לקדם את התלונה, אלא טיפול במקרים שהמשטרה לא יכולה לפעול והקהילה כן. לכן הארגונים החברתיים, הציבוריים, הקהילתיים – כמו פורום תקנה – יוצרים פעילות משלימה".

לקראת סיום אני אומרת לרב אליהו שאני שמחה על השיחה, גם אם לא מסכימה על הכול. "על מה את לא מסכימה?", הוא שואל, ולרגע התהפכו היוצרות: "יש לי כאב בטן האם מפספסים ומחמיצים עוד נפגעות בדרך, כאשר לא מפרסמים", אני עונה. "אני מניחה שגם אתם סובלים מכאב הבטן הזה".

"היה אפשר לעצור את ולדר לפני חמש ועשר שנים. העובדה שאנשים פחדו והלכו הצידה, או שהיו כאלה שגיבו אותו – גרמה לו לחשוב שהכול מותר לו"

"בשלב זה הייתי מעביר את הכדור הלוהט אלייך, לא בתור פורום תקנה אלא בתור עיתונאית", משיב הרב אליהו, "גם לכם יש את השיקולים האלה וגם אתם טועים. וגם אם טועים לפעמים, עושים עבודת קודש".

"הדבר החשוב ביותר זה למנוע את ולדר הבא", מוסיף הרב אליהו. "היה אפשר לעצור את ולדר לפני חמש ועשר שנים, אם אנשים היו מדברים ולא מפחדים ממנו ולא מגבים אותו. העובדה שאנשים פחדו והלכו הצידה, או שהיו כאלה שגיבו אותו – גרמה לו לחשוב שהכול מותר לו, ולכן הפרשה הגיעה לממדים האלו. אם היו מתלוננים בזמן אפשר היה להציל הרבה נפגעות ואולי גם להציל אותו מהתאבדות. בידיים שלנו לייצר אקלים סביבתי שלא יאפשר ולדר נוסף".

אני רואה בלבול רב ברשתות החברתיות בעקבות ההתאבדות שלו. איך מייצרים תמיכה בנפגעים?

"התמונה שיש לנו מול העיניים זה ולדר מתאבד על קבר בנו, תמונה ויזואלית חזקה שיש בה צעקה גדולה. זו הפקה הפקה. אבל צריך לזכור שמאחורי התמונה הזו יש משהו שאנחנו לא רואים, אבל שעם קצת מחשבה ומאמץ כן נראה אותה מול העיניים – לפחות 22, וכנראה כבר 24, בנות ובנים שנפגעו ממנו ברמה כזו שהתורה קוראת לזה רצח. צריך לשים אותם מול העיניים שלנו".

הממלכה והקהילה

פרופסור עו"ד דנה פוגץ מהקריה האקדמית אונו, מומחית לזכויות נפגעי עבירה, מציירת תמונה מורכבת ביחס למנגנונים פנימיים לטיפול בעבריינות מין: "האמת שגם לי, כמי שעוסקת עשרים שנה בתחום מהצד המשפטי, אין תשובה ברורה בנושא. אין לי עמדה חד־משמעית לאף כיוון. מצד אחד אני רואה כמה קושי יש בפנייה למשטרה וכמה היא חסרת תוחלת, שהרי כמעט כל התיקים נסגרים בלי הגשת כתב אישום, וזה נכון לכלל המגזרים. מצד שני אני רואה כמה חשוב שלנפגעים יהיה לאן לפנות, והמשטרה היא לא כתובת היום. לכן דווקא אם הייתה ערכאה פנים־קהילתית יעילה, זה היה יכול לכאורה לספק פתרון כלשהו. בטח ובטח ככל שמדובר על מגזרים שפחות נוטים לפנות לרשויות המדינה.

"מצד שני, המחיר הגבוה של ערכאות פנים־קהילתיות הוא שהפוגעים יכולים להמשיך לפגוע, וראיתי את זה קורה. ייצגתי את המתלונן הראשון בפרשת הרב אלון. ראיתי את הנידוי שלו בקהילה ואת המחירים הגבוהים שהוא שילם. הוא בָּטַח בפורם תקנה, ולמרות זאת, כמו שכולם יודעים, מוטי אלון 'הוגלה' למקום אחר, שם יכול היה להמשיך ולפגוע. אם פורום תקנה היו מקבלים ייעוץ משפטי מדויק מלכתחילה בפרשת אלון, היו מבינים שהם צריכים להעביר את הפרשה לידי רשויות החוק. לפורומים הפנימיים אין הכלים והענישה שיש למדינה ואין יכולת להרחיק פוגעים, וכל הטיפול נסמך על שיתוף הפעולה של הפוגעים. אני לא חושבת שזה דבר ריאלי לסמוך על עבריין מין סדרתי שבאמת יכבוש את יצרו.

"גם המנגנונים של המדינה צריכים לעבור תיקון מאוד גדול, אבל אם המנגנונים הפנים־קהילתיים רוצים זכות קיום – גם הם צריכים תיקון. הייתי רוצה שכל גוף כזה יקבל את הייעוץ המשפטי הטוב ביותר, כיוון שאחת השאלות הגדולות שנשאלות היא כמה באמת ההחלטות שלהם נכונות מבחינה משפטית. יכול להיות שצריך לפתח כלים פנים־קהילתיים חזקים יותר. אם היו מנגנונים פנימיים טובים וראויים, הייתי תומכת בהם. אגב, אני חייבת לומר שהתגובה של הרב אליהו הייתה מדהימה. אם הוא היה רוצה להיוועץ בי על הצד המשפטי, הייתי עושה את זה בחפץ לב ובהתנדבות".