צפרי העולם נקראו לאחרונה לדגל: כולם – חוקרים, חובבים ומשמרי הטבע – התבקשו להצטרף למאמץ בינלאומי לאיתור עשרה מיני ציפורים שאבדו לפני שנים. ארגון Re:wild, מי שעומד מאחורי היוזמה, מקווה לרשום הצלחה לפחות כמו זו שנחל בתוכנית החיפושים העולמית הקודמת. בשנת 2017 השיק הארגון קמפיין למציאת 25 מינים אבודים, ושמונה מתוך המבוקשים אכן אותרו לשמחת כולם, כשהם חיים ונושמים. את הרשימה החדשה הרכיבו ב־Re:wild יחד עם בירדלייף, ארגון הצפרות הבינלאומי הגדול בעולם, והיא כוללת בתוכה עשרות מינים – אבל העיניים נשואות לעשירייה הראשונה. האם יש סיכוי לראות שוב את שליו ההימלאיה, שנצפה בפעם האחרונה בשנת 1876 בצפון הודו? האם יתגלה סימן חיים מינשוף סיאאו, שמעדיף אי אחד בלבד באינדונזיה, וגם הוא לא נראה מאז המאה ה־19? בהיסטוריה כבר היו מינים שהוספדו והוכרזו רשמית כנכחדים, ולפתע קמו לתחייה כעוף החול. הנה, העגולשון שחור־הגחון, בעל חיים דמוי צפרדע שנעלם עם ייבוש החולה – עד שקפץ לביקור בשנת 2011, ראה כי טוב, וכיום אוכלוסייתו מוערכת בכמה מאות פרטים; או יסעורי ברמודה שנצפו באיים שבאוקיינוס האטלנטי ב־1951, אחרי שכבר נחשבו נכחדים.
"מה שמאפיין את המינים ברשימה הארוכה הוא שמצד אחד הם באמת לא נראו הרבה שנים, ויש סיכוי גבוה מאוד שהם נכחדו, ומצד שני נותר זיק של תקווה שהם עוד ייראו", מסביר ד"ר יואב פרלמן, מנהל מרכז הצפרות הישראלי בחברה להגנת הטבע. "תראי, יש מינים שהסיפור שלהם סגור. לאחרונה הכריזו למשל על הנקר לבן־המקור כנכחד. היו תיאוריות ושמועות על אודותיו, והושקעו המון משאבים בניסיונות לאתר אותו ביערות לואיזיאנה ואלבמה שבהם הוא חי בעבר, עד שלבסוף הבינו שזהו, הוא לא איתנו יותר. שביב הסיכוי שקיים לגבי המינים ברשימה נובע מכל מיני דיווחים לא מאומתים, שמועות, מידע שהועבר או תצפיות לא מספיק מהימנות – כלומר, לא של צפרים ומומחים. בחלק מהמקרים, המקומות שמהם התקבלו הדיווחים הללו לפני הרבה שנים אינם נגישים. זה נשמע קצת דמיוני בכפר הגלובלי, שלכאורה אנחנו מכירים בו כל פינה ויודעים עליו הכול, ובכל זאת יש בעולם אזורים שכף רגל אדם לא דרכה בהם 150 שנה. במקומות האלה יש סיכוי למצוא מין אבוד, וזאת המוטיבציה למאמץ הבינלאומי הזה".
אף ציפור ישראלית לא מאיישת את הרשימה, אבל מרכז הצפרות הישראלי תורם את חלקו הצנוע למאמץ המשותף. "כנציגים של בירדלייף בישראל, אנחנו קודם כול מנסים לקדם את האג'נדה הגלובלית של הארגון, להגביר מודעות ולגייס כספים. אחד החידושים של הפרויקט הנוכחי לעומת הקמפיין הראשון הוא השימוש ברשת הצפרים 'אי־בירד' (eBird), מערכת לאיסוף מידע שהוקמה על ידי אוניברסיטת קורנל, ואנחנו תרגמנו והתאמנו ואזרחנו אותה בישראל. זה למעשה הכלי המרכזי לקבלת דיווחים מהציבור, ואנחנו גם שגרירים של הרשת הזאת. היום צפרים צעירים יודעים שצפר מסתובב עם משקפת, מצלמה וסמארטפון שמכיל את האפליקציה הזו. אנחנו רוצים לעודד גם את הצפרים הוותיקים יותר, אלה שלא גדלו בעולם הדיגיטלי, לחפור במחברות הישנות ומעלות האבק שלהם בבוידעם, ולחלץ משם מידע לא מוכר על עשר הציפורים האבודות. כלומר, לנסות לקושש בישראל פרטים על הציפורים האלה, שאולי תועדו במהלך ביקור בניו־זילנד, במדגסקר וכדומה".
איזו מהציפורים ברשימה תשמח שתיראה ראשונה בשמיים?
"אני אתרגש מאוד לראות את התחמס ממין Itombwe nightjar. אני אוהב תחמסים; הם מעניינים, מדליקים ומסתוריים, ויש להם התאמות קיצוניות מאוד לסביבת החיים שלהם ולתנאים האקולוגיים. התחמס מייצג קבוצה של ציפורים קשות מאוד למציאה. כך גם הינשוף – ציפורי לילה קשות לאיתור, והרבה מהן שקטות מאוד. גם השליו מומחה בהסתתרות ולא קל למצוא אותו. אבל זה משרה אופטימיות: אולי הם נמצאים שם בחושך, ואנחנו פשוט לא יודעים איך למצוא אותם".
העובדה שאין מין ישראלי ברשימה לא מלמדת שבעלי החיים המקומיים שלנו חיים להם בשקט ובשלווה. מדי שנה הולכת ומתארכת "הרשימה האדומה", ובעלי חיים שהיו בעבר נפוצים בישראל נכנעים גם הם לפיתוח המואץ, להרס בתי הגידול, לשינויי האקלים, לציד, להרעלות ולכל מה שהאדם מעולל להם, במודע או שלא במודע. בעוד צפרי העולם נושאים עיניים לשמיים בחיפוש אחר הדיה הקובנית ויונת הפירות, יצאנו לבדוק מה קורה עם כמה מהמינים האבודים המקומיים – האם הם באמת נכחדים או שאולי הם רק ירדו למחתרת, ומה הסיכוי לראות אותם שוב, ביבשה או באוויר.
קירחת מכאן ומכאן
שם: עזניית הנגב
תיאורה: מוטת כנפיים: כ־3 מטרים. משקל: יותר מ־10 ק"ג
תועדה לאחרונה: כדיירת בארץ – בסוף שנות השמונים
מקום לאופטימיות: מדי פעם קופצת לביקור מחצי האי ערב
באפריל שעבר סיפקה שמורת חי־בר יטבתה רגע מכונן לכל חובבי הצפרות ואוהבי הטבע בישראל. על עץ שיטה יבש ישב בנחת עוף דורס הדור וענק ממדים, מתמסר לרוחות החזקות שפקדו את הערבה. עד סוף שנות השמונים זה היה מראה שגרתי: עזניית נגב מבקרת בממלכת השוקו הדרומית, ומזכירה לכולם מי הדורס הגדול ביותר בישראל. עם מוטת כנפיים שמגיעה לשלושה מטרים כמעט, משקל של יותר מעשרה קילוגרמים וראש מקריח בהתאם לסטנדרט הישראלי, לא ניתן היה להתעלם ממנה. לא פלא שכשביקשתי מד"ר פרלמן לבחור ציפור נכחדת שמכווצת לו את הלב במיוחד, הוא נוקב בשמה. "עזניית הנגב היא מין אייקוני, שפשוט הלך ודעך. כילד חובב צפרות הייתי נוסע מביתי בירושלים לצפר באילת, ותמיד הקפדתי להזמין לי מראש מקום ליד החלון בצד ימין של האוטובוס, כדי שכשנעבור בשמורות השיטים מדרום ליטבתה, אני אראה עזניות נגב עומדות על העצים. זה מראה כל כך מרשים. היה לי מזל גדול שזכיתי לראות אותן כילד וכנער. בשנות ההתבגרות שלי נעלמו לנו עזניות הנגב שדגרו בישראל. בכיתה י"א, במהלך טיול שנתי באזור שדה־בוקר, ראיתי את שתי העזניות האחרונות בארץ. הן פשוט שוטטו שם. כבר היה אז מעקב הדוק, וידעו שזה הזוג היחיד שנשאר. זו גם הייתה השנה האחרונה שעוד ראו אותן בשטח. יש אוכלוסייה של עזניות בחצי האי ערב, ומדי פעם אחת מהן קופצת לישראל לביקור, ומזכירה לנו מה היה פה פעם".
גם בנכר – חשוב ועצוב לציין – עזניית הנגב נמצאת בסכנת הכחדה, וכזה הוא מצבו של תת־מין אחר שנמצא באפריקה. בכך העזנייה מיישרת קו עם אחיה הנשרים – "כמעט כל הנשרים בעולם נמצאים במצב של בין סכנת הכחדה לסכנת הכחדה חמורה", אומר פרלמן.
חסרונה של העזנייה לא רק צורב עיני צפרים, אלא גם קריטי למארג האקולוגי. עזניית הנגב ניזונה מפגרים, ושמה שנגזר מהמילה "עוז" קשור ביכולות הפיזיות המטורפות שלה. היא יכולה לבתק עור של גמלים ופרסתנים אחרים, לגרור פגרים ששוקלים עשרות קילוגרמים, וכמובן לקנח בנבלות בעלי חיים קטנים יותר. אין בישראל אוכל נבלות מכונף שמסוגל להתמודד עם מה שהעזנייה ידעה להתמודד. אבל גם היא לא יכלה להתמודד עם הציד וההרעלות, עם צמצום מקורות המזון, עם קווי החשמל ועם המדבר הישראלי שהשתנה ללא הכר. גם ניסיונות ההצלה ועידוד הרבייה שנעשו לאורך השנים, לא צלחו.
יש תחושה שבנושא הציפורים אנחנו פחות מצליחים מאשר עם יונקים, אני אומרת לפרלמן. "ליונקים אפשר ליצור סביבה מבוקרת, את יכולה לשים אותם במכלאה ולשלוט יותר על הנעשה", הוא משיב. "הציפורים זזות. אם ניקח למשל עיטם לבן־זנב שנמצא בעמק המעיינות – הוא יכול לקפוץ לבקר בירדן, בסוריה, בלבנון ואז לחזור לישראל. קשה מאוד לשלוט עליו. היכולת שלנו להשפיע על שמירת הטבע בישראל היא מוגבלת, אז תחשבי מה קורה אצל שכנותינו. השבת ציפורים לטבע היא אתגר מורכב, וציפורים מצליחות למות די בקלות באוויר, ביבשה ובים. ההשבות מצריכות משאבים אדירים, ויותר מזה – הן מצריכות עבודה מורכבת כדי לא לטפל רק בסימפטום, אלא בבעיה שגרמה להכחדה. את הסיבות העמוקות שבגללן נכחדו העזניות, אנחנו לא יכולים לשנות. הטבע שלנו בדרום הוא כבר לא מערכת מתפקדת עבורן, אין אוכל, יש יותר מדי הפרעות, לחצים, תשתיות. גם אם ישחררו בנגב עזניות, הן ימותו תוך חצי שעה".
ויש בשורה טובה להתנחם בה?
"הזכרתי את העיטם לבן־הזנב, והוא נותן פתח לאופטימיות. רשות הטבע והגנים משקיעה מאמץ בהשבה שלו במשך עשורים, וסוף־סוף נראה שיש קצה חוט, תחילת התבססות אוכלוסייה של מין שהיה על סף הכחדה".
רכיכה עם אופי
שם: שבלולית פיקרד
תיאורה: באורך כמה מילימטרים, עם קונכייה דמוית פגודה
תועדה לאחרונה: גבעתיים, 2012
מקום לאופטימיות: מסתפקת במועט מאוד כדי לשרוד
"אני חושב שהפעם האחרונה שהחזקתי שבלולית פיקרד חיה הייתה בשנת 2012. הלכנו לגבעות הכורכר ההרוסות וראינו שטח קטן, ארבעה מטרים על ארבעה מטרים, ששרד את ההרס ונשאר כמו שהיה. מצאנו שם כמה פרטים של השבלולית ולקחנו איתנו אחת בודדת. הבאנו מהשטח גם אבנים עם כיסוי טחב, ניסינו לראות אם יש משהו שאנחנו יכולים לתת לה לאכול, אבל היא לא נגעה בכלום ובקושי יצאה לפעילות. רק כשהתזנו עליה מים היא זזה. זו רכיכה עדינה וביישנית מאוד, רק כשיורד גשם היא יוצאת החוצה. אני זוכר שהרגשתי ממש חרדת קודש. בכל פעם שהיא רק בצבצה מהקונכייה – התחלתי מיד לצלם, מתוך מחשבה שאולי אלה התמונות האחרונות של שבלולית פיקרד בעולם. זו מחשבה כבדה, עצובה. יש לי ממש היקשרות למין המיוחד הזה", משחזר עוז ריטנר, מנהל אוסף הרכיכות במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל־אביב, ומי שחתום על התיעוד הרשמי האחרון של שבלוליות פיקרד בסביבתן הטבעית.
זה סיפור שמתחיל ונגמר בגבעות הכורכר של מישור החוף הדרומי, בית גידול נפלא למגוון בעלי חיים – וביניהם רכיכה אחת ייחודית שחיה לה בשקט בגבעה השלישית מכיוון הים. השבלולית שזכתה להיקרא על שם פיקרד, אחד מגדולי הגיאולוגים הישראלים, היא בעל חיים בגודל כמה מילימטרים שמתייחד בקונכייה יפהפייה דמוית פגודה. "ראית אותה בתמונה? היא כל כך מיוחדת ואקזוטית, מאוד לא אופיינית למה שאנחנו רגילים לראות בארץ. אפשר למצוא דברים משוגעים בחלזונות, מגוון צבעים וצורות, אבל פה באמת היה משהו ייחודי", אומר ריטנר.
ההתיישבות במישור החוף הדרומי שינתה את פניו. ערי המרכז קמו ונבנו, ורכסי הכורכר נחרבו תחת בנייה חדשה, כשהרכס השלישי סבל יותר מכולם. "כל גוש דן בנוי על הרכס הזה, ורק בנקודות מעטות מאוד נשאר משהו מנוף הכורכר המקורי. בכל רכס יש מזון ותנאים שמין מסוים צריך. שותפי הנס מיניק ואני ערכנו יחד סקרים ולא מצאנו את שבלולית פיקרד באף אחת מהגבעות, למעט גבעת קוזלובסקי שבגבעתיים.
"רצינו לדעת מה מצב המין והאם הוא באמת שרד רק שם, כדי ליזום מהלך שנועד להגן על תחום המחיה שלו. היה אפילו ניסיון שאפתני להעתיק פרטים חיים לגן הזואולוגי פה בתל־אביב, אבל הוא לא צלח: כל מה שמצאנו אחר כך בגן היו קונכיות ריקות. ייתכן שלא הייתה שכבת טחב שתשמש מזון לשבלוליות, וייתכן שהן נטרפו; סמוך לגן הזואולוגי נמצא הגן הבוטני, וטווסים וכל מיני בעלי חיים אחרים לא עושים את ההפרדה ועוברים כשבא להם".
ריטנר ושותפיו ניסו להילחם למען הגבעה. "היה אפשר להציל אותה, וכך גם להציל את השבלולית מהכחדה. זה לא דגדג לאף אחד. את יודעת, לפעמים נראה שמעניין יותר לפרסם שמין כלשהו נעלם, מאשר לעשות משהו למענו. וזה כואב".
מה הסיכוי שנראה שוב שבלולית פיקרד?
"קודם כול, תמיד קיים סיכוי שפרטים בודדים שרדו, הייתי אומר אפילו שיש סיכוי סביר. מספיק שנשאר מטר על מטר של כורכר שלא נהרס, והם יכולים לשרוד. השאלה החשובה היא האם מספר הפרטים הקיים גדול מספיק ליצירת אוכלוסייה חדשה. שאלה שנייה היא האם האתר עצמו יוכל לתמוך באוכלוסייה הזו. יכול להיות שאין בו מספיק לקיים את השבלולית. לכן אני חושב שגם אם יש סיכוי ממשי שנמצא פרט בשנים הקרובות, הסיכוי שנראה את השבלולית בעתיד הרחוק שואף לאפס. וזה עצוב מאוד, כי היה אפשר למנוע את זה".
מתוקה ומשוגעת
שם: גירית הדבש
תיאורה: אורך 60־70 ס"מ, טפרים ארוכים ברגליים הקדמיות
תועדה לאחרונה: ממש עד ימינו, באזור הדרום
מקום לאופטימיות: זוג גיריות צולם במהלך חיזור
כשמדברים על מינים מבוקשים, אי אפשר שלא להזכיר את הבריונית של הטבע המקומי, הטורפת הנדירה בישראל: גירית הדבש. היא פסיכית שלא רואה בעיניים, היא קטנה ופחוסה אבל מפרקת ענקים ממנה, היא הפכה לאימת הדבוראים אבל גם אריות רועדים ממנה, והיא משאת נפשו של כל חובב יונקים בישראל.
מה לא עשו כדי לראות אותה? פקחי טבע נשארו ערים לילות, גששים יצאו לאזורים נידחים לחפש עקבות, חוקרי יונקים הציבו עשרות מצלמות, האמיצים שבהם זחלו למאורות – הכול כדי לראות קצה ישבן של גירית דבש, ובמקרה שלה לא מדובר בביטוי בלבד. בשנת 2018 יצא הצפר ואיש הטבע ערן בנקר לשיטוטים ליליים בהר הנגב. כשראה צללית שחורה חולפת על פניו, התקשה להאמין שברגע זה הוא מגשים את חלומם של רבים: "במרחק של אולי ארבעה מטרים ממני, גירית דבש הוציאה את הראש שלה והסתכלה עליי", סיפר למצלמתו של יגאל מוסקו, בכתבה ב"אולפן שישי" שהוסיפה עוד הילה לפלא הטבע החמקמק והאכזרי. "ידעתי על מה אני מסתכל (…) ידעתי שאני חייב לצלם אותה, כי אף אחד לא יאמין לי. פשוט הייתי במצב של רטט בלתי נפסק". בעוד הוא על רטט, הגירית לא התמסרה לבקשתו – באופן כללי היא לא טיפוס שמתחשב בזולת – וסבה על עקביה. כך הנציחה המצלמה רק את ישבנה השחור, אבל די היה בו להרטיט את לבבם של צופים רבים ולגרום להם להתקנא בבנקר לעד – או עד המתעד הבא.
כמה חודשים אחר כך, יצאה נועה ולצר – גששית, אשת שטח ומדריכה באפריקה – לטיול בנגב עם חבר. "הסתובבנו באחד הנחלים, וכשהתחיל להחשיך הלכתי לאסוף עצים למדורה. בזמן שכמעט הרגתי את עצמי בניסיון למצוא בולי עץ, פתאום הבחנתי על דופן הנחל במין כתם של אדמה שהייתה בוצית והתייבשה. אני מתקרבת ורואה שטבועה בה עקבה. בחנתי אותה ומיד הבנתי: גירית דבש הלכה פה לא מזמן. סיימתי אז לימודי גששות, וידעתי בדיוק איך נראות עקבות שלה. מה שמצאתי שם הסתדר היטב עם התבניות שבמגדירים. מצלמת הרחפן שלנו תיעדה אותי קולטת את העקבות, כך שיש לי מזכרת מההתרגשות שלי. צילמתי אותן ומיד מיהרנו לאזור שיש בו קליטה. שלחתי ליודעי דבר את התמונות, וקיבלתי אישור שזאת אכן היא. יום אחר כך חזרתי לאותה נקודה עם כרטיס קנה המידה".
ולצר פרסמה את העדות היקרה מפז – "והייתה התרגשות מטורפת, המוני תגובות, גם בתקשורת". מאז חזרה לשם כמה פעמים, ואני אומרת "לשם" כי המתעדים מעמעמים במכוון את עקבותיהם, כדי למנוע מבול של אורבים פוטנציאליים.
תגידי, מה כל כך מושך בגירית הזו, שאנשים יוצאים בגללה מגדרם?
"ההיכרות הראשונית שלי איתה הייתה דרך תוכניות של נשיונל ג'יאוגרפיק. את רואה את הקטנה הזאת נלחמת באריות ובקוברות ובממבות ומכניעה אותם, אין לה פחד. רוב חיי לא ידעתי שהיא כאן בארץ. הכרתי מחצר ההורים שלי ביסוד־המעלה את הגירית המצויה, שגם היא לא פראיירית בכלל, אבל גירית הדבש משוגעת. היא גם חסינה לארס נחשים; אם מכישים אותה היא מתעלפת, ואז ממשיכה את חייה. היא יודעת לחמוק מכל דבר. יש לה עור עבה ואלסטי שהיא יכולה להתהפך בתוכו, כך שאם חיה תופסת לה את העור, הגירית תצליח לנשוך אותה ולחמוק. היא פשוט לא רואה ממטר".
היא לא רואה ממטר אבל צועדת עשרות קילומטרים, מה שמקשה עוד יותר לדעת מה מצבה שם בחוץ. "גירית הדבש 'תופרת' מרחקים, הטריטוריה שלה ענקית, ולכן הסיכויים להיתקל בה או למצוא נקודה שבה היא השאירה עקבות הם מזעריים. באופן אירוני, שטחי אש שומרים על הטבע ממטיילים, ואולי בהם היא מסתובבת. מיעוט התצפיות כמובן לא מעודד, אבל מי יודע, אולי היא צוחקת עלינו. היא מסוגלת".
דבוראי ישראל יש לומר, משועשעים קצת פחות. לאורך השנים ניסו גיריות הדבש לבזוז כוורות, והם מצדם לא נשארו חייבים ונקטו בנשק יעיל: רעל. רבות מהגיריות מצאו את מותן. רק בשבוע שעבר סיפר אחד מדבוראי הדרום על חורבן הכוורות שלו, ושוב עלתה שאלת הגיריות ומה הסיכוי שרגלן הייתה בדבר.
ולצר מספרת לי על תצפית נוספת שטלטלה את העוקבים, באותו חודש שבו מצאה היא את העקבה בנחל: זוג של גיריות דבש נתפסו במצלמת השביל של עדי גנץ במהלך חיזור. "משמעות התיעוד, מעבר לכך שעדיין יש גיריות דבש, היא כי עדיין קיימת פעילות רבייה שלהן", כתב גנץ בעמוד הפייסבוק שלו ונטע אופטימיות. מאז עלו בעיקר שמועות, או שאולי בחדרי חדרים של האנשים המופקדים על שמירת הטבע יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.
רגע לפני חתימת שורות אלה אני מבחינה בעדכון חדש של גנץ: "מצבן של גיריות הדבש בישראל הוא נושא שחוזר ומעסיק את חובבי הטבע בקבוצות הרלוונטיות, ומייצר דיונים ארוכים, הכוללים לעיתים הכרזות בלתי מבוססות. אינני מתיימר לדעת את התשובות כולן, אולם במהלך השנים 2019־2021 היו לי סה"כ ארבעה פרטים מתועדים בצילום (…) ועוד תיעוד אחד של עקבות טריות בנות שעות בודדות. כל התיעודים מדרום הארץ. (…) מעבר לכך, לא ניתן לומר שום דבר ודאי על מספר הפרטים. שמחתי מאוד על כל אחד מהתיעודים, ועל כך שהמין הזה טרם נכחד מארצנו, אולם בהתחשב בגודל המאמץ שהשקעתי, התוצאות לא ממש מעודדות. גירית הדבש מוסיפה להיות נדירה ביותר, ממש על סף הכחדה. להערכתי נותרו פרטים בודדים בלבד ועתידם בארצנו רחוק מלהיות מובטח".
החיפושיות במופע פרדה
שם: חדקונית המים החולתית
תיאורה: חיפושית מאורכת בעלת חדק ארוך,
מכוסה בקשקשים עגולים זעירים
תועדה לאחרונה: עמק החולה, 1934
מקום לאופטימיות: כי לעולם אין לדעת
עם פטירתו של פרופ' שמעון בודנהיימר, הספידו בעיתון דבר את מי שהיה מראשוני הזואולוגים העבריים: "מגדולי מדע החי, ממפלסי־הדרך באנטומולוגיה, אקולוגיה והיסטוריה של מדע החי והטבע", נכתב שם. בודנהיימר, שנפטר ב־1959, הספיק ב־62 שנות חייו לצבור ידע וזכויות לרוב, וגם קטף פרס ישראל לחקלאות על מלחמתו במזיקים. קטלוג מיני החי הארצישראלי שיצר עדיין מצוטט דרך קבע במאמרים של זואולוגים בני ימינו, ואנטומולוגים זוכרים לו את חסד "אנטומולוגיה כללית", הספר העברי המקיף ביותר בתחום החרקים דאז. כדי לסקור את עולם החי המקומי, בודנהיימר נע ונד בארץ ישראל, ליקט מינים ללא הרף, ולא פחות חשוב – דאג שהחומר הנאסף יישאר בארץ, יישמר ויקוטלג כראוי.
ב־5 ביולי של שנת 1934 הוא הגיע בשיטוטיו לאגם החולה, אזור עשיר במגוון ביולוגי אבל בלתי נגיש למבקשים לחקור אותו. בין בעלי החיים שאסף אל חיקו, לקח בודנהיימר גם כעשרים פרטים של חיפושיות שעמדו על גבעולי הגומא וניחנו בחדק נאה: הן נמנו עם בנותיה של משפחה מרובת מינים – החדקוניות. חמישה פרטים שלח בודנהיימר לזיהוי במוזיאון הבריטי, ואת היתר השאיר כאן. רק למעלה משישים שנה אחר כך נחקרו החיפושיות האלה בידי מומחים, ותוארו כמין חדש שלא היה מוכר למדע. וייקרא שמו בישראל: חדקונית המים החולתית.
"החדקוניות מגוונות בצורה שאין לתאר, מבחינת צורות וצבעים ותבליט ומרקם", אומר לייבעלע פרידמן, מנהל אוסף החיפושיות במוזיאון הטבע בתל־אביב ומומחה לחדקוניות. "כל אחת מהן מרתקת. רובן המוחלט חיות ביבשה, חדקוניות מים אין הרבה, ולכן חדקונית המים החולתית מיוחדת כל כך. הגוף שלה מכוסה בפסיפס של קשקשים קטנים מעוגלים, יש לה רגליים חזקות, ופיסת הרגל שלה (החלק התחתון של רגל החרק – יפ"א) דקה וארוכה. יש עוד כמה מאפיינים שלא יעניינו את הציבור, אבל מעניינים מאוד חוקר חדקוניות.
"החדקונית החולתית היא מין אנדמי, ולכן לאחר שייבשו את החולה היא נכחדה מהעולם. למרבה האירוניה, כשהמין הזה תועד ותואר לראשונה במאמר מדעי, הוא כבר לא היה קיים על פני כדור הארץ ארבעים שנה לפחות. בעצם, כל מה שאנחנו יודעים על חדקונית המים החולתית, זה שהיא התקיימה בעבר. במשך יותר מעשרים שנה ביקרתי בחולה בכל מיני עונות, בכל מיני שעות ובכל מיני מקומות, עם רשת, מלכודות נפילה ומלכודות אור. חיפשתי הרבה מאוד, ולא מצאתי".
המקום היחידי שניתן בו למצוא אותה בוודאות, הוא במעמקי האוסף במוזיאון – משופדת ומרוחה בדבק, יופייה כבר פחות ניכר. לייבעלע מתאר את שלב הקטלוג של הפרטים האחרונים שנראו על פני האדמה כמדכא – "אני לא אבכה עכשיו, אבל כן, זה קשה וכואב. עשו טעות גדולה, ובשביל מה?"
לא צריך להכביר מילים על פרויקט ייבוש החולה ועל מה שעולל לטבע הארצישראלי. יחד עם חדקונית החולה פסו מן העולם מינים רבים של פרוקי רגליים וחולייתנים, אוכלוסיות שלמות של צמחים ובעלי חיים נדירים נכחדו, כשמנגד הרווח המיוחל – חקלאות משגשגת – לא מומש, ואפילו להפך; הנזק הסביבתי פגע גם בחקלאות. האם יש סיכוי שהחדקונית הזאת תעלה מן האוב? "סיכוי תמיד יש", אומר לייבעלע. "אין לי הערכה, אני רק יכול לומר שחיפשתי אחריה הרבה. מצד שני, גם את העגולשון שחור־הגחון חיפשו רבים וטובים, ופתאום הוא צץ. ביום שאראה אותה חיה – אני אהיה אחד האנשים המאושרים בעולם".
טיפוס בלתי מזיק
שם: זעמן סִינַי
תיאורו: טבעות בצבעי שחור וצהבהב־קרם, פס כתום או אדום לאורך הגב
תועד לאחרונה: מצטלם מדי פעם בדרום הארץ ומזרחה
מקום לאופטימיות: תמיד יש סיכוי למצוא אותו בתחנת דלק
לטבע הארצישראלי יש גם רוחות רפאים משלו: בעלי חיים שאנחנו יודעים שהם כאן, חולפים לנו מתחת לאף, אולי פחות נדירים ממה שאנחנו חושבים – אבל אף אחד לא רואה אותם. "בקרב חובבי הזוחלים יש מין אחד שהוא הגביע הקדוש: זעמן סינַי. מה הסיכוי לראות אותו? אגיד את זה כך: אם אתה חובב נחשים שמכלה את כספו ודלקו בניסיונות למצוא אותו במדבר – הסיכוי נמוך מאוד מאוד. כנראה יש סיכוי גדול יותר שהוא יימצא על ידי אדם אקראי שייכנס לשירותים בתחנת הדלק ופתאום יפגוש זעמן סיני שמחכה לו בנונשלנט ליד האסלה. וכן, זה קרה.
"תביני, כששומעים שהוא הרים ראש איפשהו, כל הרשת על הרגליים מרוב התרגשות. זה לא שהוא נכחד אבל הוא נדיר, ויש מינים שאתה פשוט לא יודע עליהם מספיק על מנת למצוא אותם, ולא משנה כמה אתה מומחה. לדוגמה, העקרב־חול – עקרב שעד לפני קצת יותר מחמישים שנה לא הצליחו למצוא אותו, והוא נחשב נדיר מאוד. פשוט לא קלטו היכן העקרבים האלה גרים; לאט־לאט הבינו שיש להם כתמי זפת על הרגליים, וכך חיברו אותם לחולות ליד הים, ובעזרת טכנולוגיה של אולטרה־סגול חיפשו שם ופתאום מצאו המונים מהם. ייתכן שכך קורה לנו עם חלק מהחיות הנדירות האחרות – אנחנו פשוט לא יודעים באילו תנאים והיכן לחפש אותן", אומר לי דוד דוד, זואולוג ולוכד נחשים מוסמך מטעם רשות הטבע והגנים.
גם דוד עצמו, שכבר פגש כמעט כל מין נחש בישראל – בטח בקיצים המהבילים שפוקדים אותנו – לא ראה זעמן סיני במו עיניו. "הוא חי באזורים של מדבר יהודה, בקעת ים המלח, הנגב הדרומי ועד הרי אילת, וגם בירדן ובסיני, כפי שמרמז שמו. אלה אזורים מדבריים, ולא פעם הם בעייתיים מבחינת גישה. לעיתים רחוקות מוצאים את הנחש הזה באקראי גם על כבישים מסוימים שחוצים את האזורים הללו.
"אנחנו לא יודעים עליו יותר מדי מבחינת הערכה של מספר פרטים, הרגלי רבייה וכדומה. לא ידוע הרבה גם על ההתנהגות שלו, אבל מדובר במין שמטפס היטב. ככזה הוא מאכלס מצוקים, שם הוא מיטיב לקטוף לטאות למחייתו, אך הוא נצפה גם בערוצי נחלים. תוואי השטח המועדף עליו לא עוזר במיוחד לסטטיסטיקת המפגשים עמו. ברשת שהפכה כלי עזר לחוקרים ומתעניינים, התמונות שלו הועלו בכמות זעירה יחסית. מן הסתם אנו מצויים בדיווח־חסר, משום שלא כל תצפית עולה; לא כל מי שפוגש נחש כזה יודע מה הוא ראה, מצליח לצלם אותו, או בכלל מייחס לכך חשיבות. לאחרונה, בזכות דיווח מצולם מפייסבוק, נודע על מקרה שבו זעמן סיני נפל למישהי על הראש. אם המדווח לא היה מישהו מוכר, הייתי חושב שאולי הוא עצמו נפל על הראש".
מה מיוחד בנחש הזה? למה הוא מבוקש כל כך?
"זה אחד הנחשים הכי יפים בארץ. יש לו טבעות שחורות וטבעות בצבע צהבהב־קרם, ולפעמים גם פס כתום או אדום מתוח לאורך הגב. הוא מזכיר קצת זעמן יפהפה בדוגמה שלו, והוא יפהפה מאוד בעצמו".
הלכתי וחיפשתי, ואכן התקשיתי למצוא תמונות, אינפורמציה נרחבת או דיווחים רבים בקבוצות הייעודיות. כשהועלתה תמונה של זעמן סיני בקבוצת הפייסבוק "שומרים על זוחלי ישראל", החברים מיהרו להגיב ב"איזה אושר", "יפיוף", "תכשיט טבעי". בחיפוש בעיתונות המודפסת מצאתי שבשנת 1990 דיווח מעריב בכותרת גדולה ובתמונה מחמיאה על נחש נדיר שזיהו שני זואולוגים מהאוניברסיטה העברית: "הנחש צבעוני ביותר, אינו ארסי ונקרא זעמן סיני, לאחר שתואר על ידי חוקרים משיקגו בשנת 1956 על סמך שני פרטים שנמצאו בחצי האי סיני. עד כה היה ידוע רק על עוד פרט אחד ממין זה, השמור במוזיאון הזואולוגי בגיזה שבמצרים".
אם אנחנו לא יודעים הרבה לגביו, איך נוכל לשמור עליו?
"כרגע אין סכנה של הרס בתי גידול, כך שמה שנוכל לעשות כדי לשמור עליו – כמו על מינים נדירים נוספים – הוא לתעד, ללמוד ולדווח. מיזמים ייעודיים של מדע אזרחי, כמו פרויקט בקבוצת הפייסבוק 'זוחלים ודו־חיים בישראל', עושים שימוש בתצפיות, תיעודים ומידע נוסף לצורכי סטטיסטיקה, מיפוי תפוצה ועוד. חומרים כאלה עוברים בסופו של דבר לחוקרים באקדמיה, וניתן ללמוד מהם לא מעט. גם ב'צילום פרוקי רגליים, חרקים, זוחלים ודו־חיים', שהיא קבוצת פייסבוק מעט עממית יותר, מצטברות תצפיות רבות. כאשר מדובר בתצפית חריגה, לא פעם מערבים אנשי אקדמיה.
"הגולשים בקבוצות מתבקשים לציין את התאריך והמיקום של צילום התמונה, ומהפרטים ניתן להסיק הרבה: מה הייתה הטמפרטורה בקירוב, מה היה הזמן בשנה מבחינת הפעילות – תקופת רבייה, תקופת בקיעה וכדומה. בעזרת התצפיות שהצטברו, ומעל 70 אלף חברים בשתי הקבוצות, אנחנו מגיעים למסת נתונים שימושית של ממש. אבל בשורה התחתונה – כשאתה לא יודע מספיק על מין מסוים, יהיה לך קשה מאוד לשמור עליו. העצה שלי לשימור: שתפו, דווחו, צלמו. בסוף המידע מצטבר, ואין מישהו חכם יותר מכולנו ביחד".
