בידוד האומיקרון השני שנכפה על נפתלי בנט יהיה גם האחרון. ראש הממשלה החליט למצות עד תום את ימי הבידוד במרתף ביתו ברעננה, שם הוקמה עבורו לשכה חלופית ומבודדת (עם גיחות ליציע המבודדים בכנסת); אבל הכללים החדשים שאישרה הממשלה יפטרו מעתה ואילך את כלל המחוסנים מבידוד דומה. בדיקה מהירה תספיק להם כדי להמשיך בשגרת חייהם גם אחרי מגע עם מאומת אומיקרון, מתוך רצון למנוע את קריסת מערך הבדיקות נוכח מאות אלפי נבדקים שצפויים להידרש לו בשבוע הבא. המשמעות היא השלמה עם הצונאמי המתקרב. בנט משוכנע שבלי שינוי מדיניות הבידודים המדינה הייתה נכנסת לסגר בפועל, אבל מודע לכך שהמחיר הוא שמחוסנים עלולים להמשיך להדביק, שהרי הם מוגנים ממחלה קשה אבל לא מהידבקות.
ישראל הרוויחה כנראה חודש עיכוב באמצעות צעדי הבלימה של הממשלה, ובראשם סגירת השמיים, אבל העקומה פרצה מעלה במהלך השבוע. אנחנו בדרך הבטוחה למספרי נדבקים חסרי תקדים. ההערכה השמרנית היא שהשיא הקודם – כ־12 אלף נדבקים ביום – יוכפל בעוד כשבועיים. מעבר לזה, ספק אם קיימת יכולת בדיקות יעילה. בחודש החולף נרכשו תרופות נגד קורונה (כלי שלא היה בגלים הקודמים, ויכול למתן את התחלואה הקשה), בתי החולים נערכו, וגברה המודעות לסכנות האומיקרון, הקטלני פחות אבל מדבק הרבה יותר מהדלתא. רק בגזרת החיסונים לא נרשם ההישג המבוקש. הקלת מדיניות הבידוד למחוסנים היא מאמץ אחרון בתחום הזה, רגע לפני השיטפון.
בזמן שבנט נצור ברעננה, גנץ ארגן פסגה קטנה בראש־העין. ראש הממשלה עודכן כבר לפני שבועיים על כוונתו של שר הביטחון להזמין לביתו את יו"ר הרשות הפלסטינית, ואישר את המהלך באי חשק. גנץ טוען שמערכת היחסים שהוא מטפח עם אבו־מאזן היא חלק ממאמציו לייצב את הביטחון ביו"ש. בנט מפקפק בתועלת הפגישות הללו לעניין, אבל החליט לא להגביל את שר הביטחון בתחום אחריותו, אחרי שסוכם שנושאי השיחה יהיו ביטחוניים וכלכליים בלבד. בכל מקרה הוא עצמו לא מתכוון לפגוש את אבו־מאזן, למרות החיזורים והגישושים מצד הראיס, שמעוניין בפגישה כזו. כמו בפגישה הקודמת עם גנץ, גם הפעם המטיר אבו־מאזן על שרת הפנים איילת שקד שבחים שהייתה מעדיפה לוותר עליהם.
במקביל למלחמתו באומיקרון ויתר בנט על ניהול פומבי של קרבות שמאל־ימין. גם באלו שהוא מנצח, הוא לא יכול לגזור את הקרדיט. משקד ביקש שלא תבליט את הישגיה בחוק החשמל כדי לא להביך את רע"ם; את המהלך לבלימת פתיחת הקונסוליה האמריקנית לפלסטינים בירושלים הוא מצניע כדי לא להביך את ידידתנו שמעבר לים.
גם בסערת פינוי חומש הוא לא התערב פומבית. מאחורי הקלעים דרשו הוא ושקד מנציגי השמאל בקואליציה שהישיבה לא תפונה לאחר הפיגוע. שר הביטחון גנץ טען מנגד שלא יאפשר מקרה אביתר נוסף. הסיכום היה שרק מה שנבנה לאחרונה יפונה, אבל הישיבה והפנימייה יישארו במקום. בינתיים. זו גם התשובה שנתנה שקד לרב חיים דרוקמן שהתקשר אליה כדי למחות על כוונת הפינוי בחומש. הרב השיב שגם פינוי כזה, בטח אחרי פיגוע רצחני, הוא איוולת.
בדיעבד הוא עודכן שההרס כלל גם מכלי מים ותיקים ששימשו את התלמידים שם. הרב דרוקמן זעם וטרח להוציא גינוי תקשורתי חריף לממשלה, שהוא מקפיד לשמור על קשר עם שריה, למרות הכול.
בממשלה קיוו שחוק הגיור, שעומד בלב מערכת יחסיו של הרב דרוקמן עם שרי ימינה, יפצל את האופוזיציה. זה אולי יקרה בהמשך (כשהרב דרוקמן יחליט לפרסם את עמדתו בפומבי), אבל בינתיים הצרות הן דווקא בקואליציה: חודש חלף מאז אישרה ועדת השרים לחקיקה את נוסח החוק של יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, שמעניק לרבני ערים ולראשי ישיבות סמכות גיור גם בלי פיקוח של הרבנות. השר לשירותי הדת מתן כהנא, שמנסה לגבש הצעה ממשלתית בתיאום עם בכירי רבני הציונות הדתית (הרבנים מדן, רא"ם הכהן ואליעזר מלמד כבר הביעו תמיכה עקרונית), ביקש להרוויח זמן. ליברמן אפשר לו דחייה של שלושה שבועות לפני שהחוק ימשיך להתקדם בצנרת החקיקה, והוסיף הערכה על חשבון הבית: תתפלפל עם הרבנים, אבל ברגע האמת הם לא יבואו.
שלושת השבועות חלפו, כהנא לא הציג תזכיר חוק סופי, ומלינובסקי התעקשה להעלות את החוק להצבעה במליאה. בימינה ביקשו עוד זמן. כל שינוי בטיוטה של הצעת החוק הממשלתית דורש התייחסויות של משרד המשפטים, משרד רה"מ, הנציבות, האוצר ואנשי מקצוע רבים אחרים – ולא פחות חשוב, של זקן רבני הציונות הדתית. שליחים ורבנים ניסו לשדל את ליברמן להתעכב שוב, אבל הוא עמד בסירובו. רק אחרי שהטיפול עבר ללשכת ראש הממשלה הושגה פריצת דרך, והוסכם על הארכה סופית בהחלט של שבועיים.
אם ליברמן היה מתעקש להצביע, ספק אם היה מושג הרוב הדרוש במליאה: בימינה התחיל להתפתח מרד בהובלת ח"כ ניר אורבך, והיה קשה לסמוך גם על הצבעת נציגי רע"ם, שהקשר בינם ובין המשמעת הקואליציונית מתרופף והולך. ביהדות התורה לחצו על נציגי התנועה האסלאמית שלא לתמוך בחוק שמתערב בנושא דתי. לא תמכנו בחוק המואזין, הזכיר ח"כ יעקב אשר למי שהזכיר, ועכשיו תורכם לא להגיע למליאה. משה ארבל מש"ס הפיץ הודעות בערבית ובהן טען שחוק הגיור הוא יוזמה של ליברמן כדי "להיאבק בדמוגרפיה המוסלמית בישראל באמצעות ייבוא מאות אלפי עולים".
בגזרה אחרת החרדים פעלו מול רע"ם בכיוון ההפוך: חוק הגיוס יפוג בשבוע הבא, אך החקיקה בנושא מתעכבת, בין השאר בגלל ההתנגדות במפלגתו של מנסור עבאס לתמיכה בחוק שקשור בגיוס לצה"ל. באופן פרדוקסלי, החרדים מנסים לרתום את רע"ם למשמעת הקואליציונית. הם זקוקים ל"גוי של גיוס״ שיעשה להם את העבודה; אחרת, מיום שישי הבא כל תלמידי הישיבות יהפכו לעריקים. בהיעדר הסדר משפטי, צעירים בשוליים החרדיים שיסתבכו יגויסו, ובתוך זמן קצר גם תקציב הישיבות ייפגע. ביהדות התורה כבר החלו התייעצויות עם הרבנים האם מותר להיעדר מהמליאה כדי להבטיח שהחוק יעבור בעודם צועקים נגדו בקול גדול. התשובה שקיבלו בינתיים היא להמשיך להתנגד. במקרה הכי גרוע יבקשו מכמה חברים בליכוד להבריז מההצבעה.
הודעת הפרישה של יעקב ליצמן הייתה צעד של אדם שאין לו מה להפסיד. הוא המתין לשווא לאיתות מהפרקליטות, לסולם יעקב משלו. כשהבין שאיש לא יניח אותו עבורו, הכריז עצמאית שיעזוב בסוף הקדנציה. ליצמן לכאורה ויתר מרצון על קלף חשוב לסחר־מכר עם הפרקליטות, אבל זה הצעד הנואש האחרון שביכולתו לעשות כדי לאותת שהוא מוכן לדון על פרישה מיידית, אולי אפילו עם קלון, בתמורה להסדר בתיק הפלילי נגדו.
אחרי שיצא מאולפן ערוץ הכנסת, הטלפון של מנהיג אגודת ישראל לא הפסיק לצלצל. אפילו נשיא המדינה התקשר לדרוש בשלומו, אבל הטלפון הבהול ביותר היה מיו"ר הליכוד בנימין נתניהו, שהתקשר לברר אם הפרישה היא מיידית. אחרי דרעי, כל אבן שנופלת בחומת האופוזיציה מעוררת דאגה. נתניהו מודע לזרמים הפנימיים ביהדות התורה, ובעיקר לעצמאות של ח"כ ישראל אייכלר, שמתנהג כאילו אין משמעת אופוזיציונית. נציג חסידות בעלז מתמקד בעיקר באינטרסים של החצר; ובגיבוי האדמו"ר הוא רואה את עצמו משוחרר מהקו התקיף שהוביל ליצמן.
בחסידות גור נפתחה בורסת שמות בקרב על הירושה. המוכר ביותר, אבל לא בהכרח המוביל, הוא מוטי בבצ'יק – העוזר שהיה לא פעם חזק מהבוס, ונחשב בעל מעמד משלו בבית האדמו"ר. גם נגדו מתנהלת חקירת משטרה, שלתוצאותיה תהיה השפעה על סיכוייו. כל זה בהנחה שכוונותיו של ליצמן, שכבר פרש וחזר בעבר, סופיות בהחלט. עם כל הכבוד להכרזה בערוץ הכנסת, בעיתון "המודיע" טרם פורסם דבר.
