אדוארד א' וילסון, ביולוג לשעבר מאוניברסיטת הרווארד וזוכה פרס פוליצר, מת השבוע בגיל 92. מחקריו על נמלים והתנהגות אנושית הפכו אותו לאחד המדענים המשפיעים בעולם, בין השאר משום שייסד את קרן המגוון הביולוגי. הוא מת ביום ראשון בברלינגטון, מסצ'וסטס, סמוך לעירו לקסינגטון.
וילסון, הסמכות המובילה בנושא הנמלים, תמך בהגנה על "הדברים הקטנים שמנהלים את העולם" – מיליון־טריליוני החרקים שעוזרים לשמר את הביוספרה של כדור הארץ. הוא הזהיר שמחצית מכל מיני בעלי החיים והצמחים יעמדו בסכנת הכחדה עד סוף המאה ה־21, אם התערבות האדם בסביבה תימשך ללא שינוי. לטענתו, בעולם ללא חרקים, בני האדם ייעלמו בתוך חודשים אחדים. "אנחנו נשמיד את המערכות האקולוגיות האלה ואת המינים המרכיבים אותן, תוך סיכון קיומנו שלנו. למרבה הצער אנחנו כבר משמידים אותם בגלל חדשנותנו והאנרגיה הבלתי פוסקת שלנו", אמר בהרצאת טד ב־2007.
וילסון יישם את מחקריו בתחום הנמלים גם על אורגניזמים אחרים, כולל בני אדם, ופיתח את מדע הסוציוביולוגיה, שלפיו הגנטיקה והאבולוציה משפיעות על התנהגות חברתית. רעיון זה גרר טענות נגדו, שרעיונותיו משמשים להצדקת אפליה. בספרו "על טבע האדם" מ־1978, שזכה בפרס פוליצר, ענה למבקריו והרחיב על הקשר בין ביולוגיה להתנהגות אנושית בתחומים כמו מוסר, מין ואלימות.
לאחר שהצטרף לסגל המרצים בהרווארד באמצע שנות החמישים, החל וילסון במחקר על נמלים וגילה שהן מתקשרות זו עם זו דרך חומרים כימיים המכונים פרומונים, ומתארגנות לכדי מינים קרובים חדשים כשהן נתקלות בקשיים פיזיים.
וילסון הגה לראשונה את המושג "סוציוביולוגיה" בדיוניו על נמלים ויצורים זעירים אחרים בספר "חברות החרקים" (1971); הוא חזר לתחום התמחותו העיקרי שני עשורים לאחר מכן כדי לכתוב את ספרו "הנמלים", בשיתוף עם ברט הולדובלר, שזיכה אותם בפרס פוליצר ב־1991.
בספר החדש הוא טען שנמלים – כמו בני אדם – הופכות ל"סופר־אורגניזמים" דרך פעילות בקבוצות, ומפגינות אלטרואיזם והקרבה עצמית לטובת בני מינם. כמה אקדמאים, כולל הביולוג מאוניברסיטת אוקספורד ריצ'רד דוקינס, קראו תיגר על עמדותיו: דוקינס דחה את מודל "הברירה הקבוצתית" של וילסון וטען ש"הישרדות הכשירים ביותר" חלה על גן יחיד ולא על המין כולו.
וילסון, שהיה ידוע גם בתור "אבי המגוון הביולוגי", ניסה לאחד את מדעי הטבע עם רגשות ההומניזם: הוא ביקש להסב לאחור את "ההכחדה השישית" של רוב המינים על פני כדור הארץ, באמצעות בלימת ההידרדרות הסביבתית. היכחדות המונית מתרחשת בכדור הארץ מעת לעת – אחת ל־100 מיליון שנה בממוצע; האחרונה אירעה לפני 65 מיליון שנה, כשהדינוזאורים נעלמו.
וילסון נולד ב־10 ביוני 1929 בבירמינגהם שבאלבמה. אביו, ששמו גם כן אדוארד וילסון, היה רואה חשבון ממשלתי, ועבר עם משפחתו לעיתים קרובות לצורך משימות עבודה בפלורידה, בג'ורג'יה ובאלבמה. באוטוביוגרפיה שלו משנת 1994, שכותרתה "נטורליסט", הוא סיפר שאמו אינס פרימן התגרשה מאביו כשהיה בערך בן שבע. הוא היה בן יחיד, ופיתח עניין בתחום הטבע במהלך טיול בגן הלאומי רוק קריק בוושינגטון, ובמהלך חופשת חוף קיצית ליד פנסקולה שבפלורידה.
התעניינותו בנמלים נולדה לאחר שעינו הימנית נפגעה לצמיתות במהלך דיג. הוא איבד את ראייתו למרחק ולא היה מסוגל להמשיך לפתח את העניין שלו בצפרות. לקות שמיעה מולדת מנעה ממנו לבחור בצפרדעים כמקצוע חלופי ללימוד. "מאותו יום ואילך חגגתי את הדברים הקטנים שבעולם, את החיות שאפשר להרים בין האגודל לאצבע ולקרב אותן לבדיקה", כתב באוטוביוגרפיה שלו.
בהיותו בן 13, כשגר במוביל שבאלבמה, גילה וילסון את המושבות הראשונות של נמלי אש זרות במדינה. כשלמד בקולג' הזמינו אותו הרשויות המקומיות לחקור את החרקים, שאיימו על החקלאות במדינה. הוא קיבל תואר ראשון ב־1949 ותואר שני ב־1950 מאוניברסיטת אלבמה, וקיבל תואר דוקטור בביולוגיה בהרווארד ב־1955. כחבר באגודת העמיתים של הרווארד, וילסון ערך מחקר על מיני נמלים בקובה, במקסיקו ובדרום האוקיינוס השקט במשך שלוש שנים, החל מ־1953. הוא הצטרף לסגל האוניברסיטה ב־1956 ונשאר שם כמעט 60 שנה.
וילסון כתב יותר מ־25 ספרים, כולל "ביו־גיאוגרפיה של איים" (1967), עם רוברט מקארתור; "סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה" (1975); "על ידע" (1998); ו"הכיבוש החברתי של כדור הארץ" (2012). הוא ניהל את המוזיאון האמריקני לתולדות הטבע, את רשות שמירת הטבע ואת קרן חיות הבר העולמית. ב־1976 זכה במדליית המדע הלאומית, ב־1990 בפרס קראפורד של האקדמיה המלכותית השוודית למדעים, וב־1993 בפרס הבינלאומי לביולוגיה. ב־1995 הוא היה אחד מ־25 האמריקנים המשפיעים ביותר של המגזין "טיים".
אשתו, איירין קלי, מתה לפניו. הם הותירו אחריהם בת אחת, קתרין.