חמש ורבע אחר הצהריים, יום שני, 14 בדצמבר 1981. כחוש וחיוור, אך נחוש למראה, ראש הממשלה מנחם בגין נכנס למליאת הכנסת ועושה את דרכו לשולחן הממשלה כשהוא מובל בכיסא גלגלים. שלושה שבועות לפני כן מעד בביתו, שבר את עצם הירך והובהל לבית החולים הדסה עין כרם כשהוא מתייסר מכאבים. זו הייתה הפעם הראשונה שהופיע בציבור מאז שאושפז.
"חברי הכנסת, הנני מתכבד לפתוח את הישיבה", הכריז יושב ראש הכנסת מנחם סבידור. "בראשית הישיבה ברצוני לקדם בברכה את ראש הממשלה ולאחל לו רפואה שלמה ובריאות איתנה", אמר, ועדכן שבגלל מצבו הרפואי של ראש הממשלה התירה לו ועדת הכנסת לשאת את דבריו ממקום מושבו במליאה.
"ברשות יושב ראש הכנסת הנני מתכבד להודיע כי היום הונח על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה מטעם הממשלה חוק רמת־הגולן, התשמ"ב־1981", בישר מזכיר הכנסת נתנאל לורך. ואז קירב אליו מנחם בגין את המיקרופון. באולם המליאה וביציע האורחים הגדוש השתרר שקט. "ברשותך, אדוני היושב ראש, אתן עצה לכל חבריי, ידידיי ויריביי, שגם הם ידידיי בכנסת משום שירותי הממושך בבית הזה", פתח מנחם בגין, "אנא, אל תשברו רגל". את אנחת ההקלה שיצאה באותו הרגע מפי חסידיו הרבים היה אפשר לשמוע מכל פינה באולם: הנה הוא; בגין חוזר לעניינים.
"מאז חידוש עצמאותנו, אדוני היושב ראש, שלטו ברמה – תרתי משמע: בַּרמה ובְרמה – הסורים. והם הוכיחו למה הם מסוגלים ביחסם אל האוכלוסייה האזרחית השוכנת בקיבוצים, במושבים, בערים, בגיא, בעמק למטה. הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים אלה גיהינום", אמר ראש הממשלה והגביר את קולו. "כמה פעמים קראנו לשליטי סוריה לפתוח עמנו במשא ומתן על חוזה שלום? עשיתי זאת פעמים מספר מעל במת הכנסת. הסורים דחו את ידנו המושטת בשלילה מוחלטת של זכות קיומנו כמדינת היהודים. האם מישהו יעלה על דעתו שאנחנו נמתין זמן בלתי מוגבל?"
דיון במיטת האשפוז
השמועות על כך שמנחם בגין שב לאיתנו ושהוא צפוי לצאת בהכרזה יוצאת דופן החלו לחלחל לשיח הציבורי בישראל כבר בצהרי היום, אבל איש מהפרשנים, העסקנים והמקורבים שהקיפו אותו לא ידע לספר מה הוא מסתיר באמתחתו. לימים התברר שבגין ניצל היטב את הניתוק שנכפה עליו בשל פציעתו, ובשלושת השבועות שעברו עליו בבית החולים רקם את התוכנית בינו לבינו, ולא שיתף בה איש מחבריו ומשרי ממשלתו. רק באמצע דצמבר, לקראת פתיחת שבוע העבודה של הכנסת, החליט בגין שהגיעה העת לפעול.
לנגד עיניהם של עובדי הדסה נחשף בבוקרו ה־14 בדצמבר מַרְאֶה סוריאליסטי למדי. בזה אחר זה, לפי רשימה שמית מדויקת ובהתאם ללוח זמנים מוקפד, נהרו פוליטיקאים לחדרו של ראש הממשלה, ופגשו אותו שם כשהוא לבוש בחלוק של בית החולים. את המצעד פתחו שני שרי הממשלה הבכירים, שר הביטחון אריאל שרון ושר החוץ יצחק שמיר.
"מהי סיבת ההזמנה?" תהה שרון כשבגין התקשר אליו בשבע וחצי בבוקר לערך. "שום דבר לא קרה, אבל עוד מעט יקרה", השיב בגין בנימה מסתורית. שרון תכנן לטוס במסוק מחוות השקמים לסיור ביישובי פתחת־רפיח, והורה לטייס לפנות לירושלים. בפגישתו הקצרה עם שרי החוץ והביטחון גילה ראש הממשלה שבכוונתו להניח על שולחן הכנסת כבר בשעות אחר הצהריים הצעת חוק "להחלת הדין והמשפט הישראלי ברמת הגולן", ולהשלים את תהליך החקיקה בו ביום.
שרון ושמיר הביעו מיד את תמיכתם הנחרצת בתוכנית, והתחייבו לשמור על חשאיות עד אחר הצהריים. עוד שני השרים יוצאים, והנה בא שר המשפטים משה ניסים לחדרו של ראש הממשלה בהדסה. בתום דיון קצר העלו השניים על הנייר, בכתב ידו של בגין, את טיוטת נוסח הצעת החוק. נראה שהם שאבו השראה מ"חוק איחוד ירושלים" שבגין היה בין יוזמיו 13 שנים קודם לכן, בימי כהונתו כשר בממשלת אשכול.
בשעה עשר הגיעה שעתם של ראשי מפלגות הקואליציה. בגין הזכיר לשותפיו שקווי היסוד של הממשלה כוללים סעיף הקובע שממשלת ישראל תחליט על עיתוי החלת המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה ברמת הגולן. אחרי שזכה בתמיכתם החליט ראש הממשלה לכנס את מליאת הממשלה כולה במעונו הרשמי בירושלים. כדי שלא ייתקל בעיתונאים ובסקרנים שחיכו לו ביציאה מהדסה, הוציאו אותו עוזריו מפתח צדדי בבית החולים.
מבחן למצרים
החלטת בגין להחיל את חוקי ישראל בגולן לא הונעה מסיבות אידיאולוגיות. מקורבו של בגין אליהו בן־אלישר, שגריר ישראל הראשון בקהיר ואחר כך יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עשה בספרו "לא עוד מלחמה" את מה שלא עשה בגין מעולם: הוא משרטט בדיוק ובתמצות את מפת ארץ ישראל על פי מנהיגו. וכך הוא כותב: "מנחם בגין, תלמידו המובהק של ז'בוטינסקי, האמין שארץ ישראל השלמה משתרעת מן הים עד המדבר, וכוללת גם את עבר הירדן המזרחי. זה היה השטח שהוגדר כתחום המנדט הבריטי על Palestine. חצי האי סיני ורמת הגולן לא היו חלק ממנו".
בריאיון במעריב במלאת עשור להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, הזכיר בגין ש"חוק רמת הגולן התקבל בכנסת ביום אחד, בשלוש קריאות, בתמיכת הליכוד וחברי מפלגת העבודה". הוא הוסיף: "יש לקיים חוק זה ואין למסור קילומטרים רבים מרצועה צרה הנותנת לכל הסביבה ביטחון". כלומר, הוא אישר במו־פיו, חודשים ספורים לפני שהלך לעולמו, שגמר אומר בליבו לחוקק את החוק בעיקר בשל נימוקי ביטחון.
אבל אם לא אידיאולוגיית ארץ־ישראל השלמה, מה הניע את מנחם בגין לקום ממיטת חוליו לפתע פתאום, להטריח את עצמו לכנסת בכיסא גלגלים, ולהשלים בחקיקת בזק את צירופו של חבל הארץ הצפוני למדינת ישראל?
הנה כמה תשובות אפשריות. באפריל 1982, חמישה חודשים לאחר שהחליק באמבטיה ונפצע, עמדה ישראל לשלם את חלקה במסגרת הסכם השלום עם מצרים ולעבור כתוצאה מכך טלטלה לאומית: מסירת חצי האי סיני למצרים, עקירת יישובים והריסת בתים בפתחת רפיח. בציבור הישראלי נוצר חשש פן ישראל תמלא את התחייבויותיה, אך המצרים יפנו לה עורף לאחר שיקבלו את סיני. החשש הזה קיבל משקל יתר באוקטובר 1981, לאחר רצח נשיא מצרים אנואר סאדאת, שותפו של בגין להסכם, בידי אסלאמיסטים קיצוניים בקהיר. מהלך הסיפוח היה עשוי אפוא לבחון את מידת דבקותו של נשיא מצרים החדש, חוסני מובארכ, בתהליך השלום.
אבל לא רק האירועים במזרח התיכון דחפו את ראש ממשלת ישראל להניח את חוק הגולן על שולחנו של בית המחוקקים הישראלי. בבוקר 14 בדצמבר 1981 עסקו הכותרות הראשיות של העיתונים בארץ ובמערב בנושא מרכזי אחד: מעצרם של מאות ממנהיגי תנועת "סולידריות" בפולין בעקבות התגברות העימותים בינם ובין רשויות האכיפה בפולין. במוצאי שבת, יומיים לפני כן, הכריזו שלטונות פולין על משטר חירום. ברית המועצות החלה לקדם כוחות לעבר הגבול המשותף שלה עם פולין. במערב סימנו את הימים הבאים כימי מבחן גורלי לשני הצדדים הניצים. אפשר לשער כי למקרא החדשות שמגיעות מפולין, העריך מנחם בגין שתשומת הלב של העולם ובמיוחד של ארה"ב תפנה למזרח אירופה ולא למזרח התיכון.
המהלך הדרמטי בגולן נועד לפתור גם בעיה פוליטית פנימית של בגין. בדצמבר 1981 נשחק מעמדו הפוליטי של בגין. בעיתונות נפוצו עוד ועוד ידיעות על בריאותו הלקויה ועל כך שהוא נאלץ ליטול תרופות למכביר כדי לתפקד כהלכה. פובליציסטים וכותבי טורים העריכו – מי במרומז ומי במישרין ואף בסגנון מרושע – שהטיפול הרפואי שמוענק לראש הממשלה משפיע גם על תפקודו המנטלי. פה ושם החלו לבצבץ דיווחים על תחילתם של מאבקי ירושה בליכוד. באופן לא מפתיע, בלטה דמותו של אריאל שרון ברשימת האישים שהציגו את עצמם כיורשיו.
בגין היה מודע היטב לכרסום השיטתי בפופולריות שלו ובדימויו כמנהיג תקיף, בטוח והחלטי. הוא חש את שרון נושף בעורפו, וגם היה מוטרד מהאיבה העקבית שהפגינו כלפיו גאולה כהן וחבריו לשעבר מימין מאז הסכים למסור את סיני למצרים. בגין העריך שיוזמה מדינית מפתיעה ויצירתית עשויה לתת מזור מיידי לתלאותיו הפוליטיות ולשקם באחת את תדמיתו החבוטה; הוא ידע שחוק רמת הגולן יזכה לתמיכה גדולה בכנסת ולקונצנזוס נרחב בציבור, יביך את יריביו מהמערך שרבים מהם תומכים בעצמם בסיפוח רמת הגולן, ויציף אל מעל לפני השטח את המחלוקות הפנימיות שמפוררות את המפלגה. התזמון שיחק לידיו במובן נוסף: באותו השבוע שהו שני ראשי המערך, שמעון פרס ויצחק רבין, בחוץ לארץ. האופוזיציה התנהלה, למעשה, כעדר ללא מנהיג.
בעל הבית בכפר
בחזרה למשכן הכנסת. ככל שנקפו הדקות, ככל שהתקרבה ההצבעה בקריאה הראשונה, כך התעצם קולו של מנחם בגין. למול פניהם המשתאות של באי המשכן, הוא חזר והפך לפרלמנטר מלא העזוז, הרטוריקן המבריק, הישן, המוּכָּר והטוב.
"ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה", הפטיר ח"כ יוסי שריד לעבר ראש הממשלה בעיצומו של הדיון, אך את ההצבעה בקריאה ראשונה חצתה הקואליציה בקלות. 60 חברי כנסת תמכו, 17 התנגדו, לא היו נמנעים. בדיוק כפי שצפה מנחם בגין, נחצתה סיעת המערך לשני חלקים: שבעה הצביעו בעד חוק רמת הגולן, שבעה הצביעו נגד.
הנה כי כן, שעות לפני ההצבעה הסופית כבר הצליח בגין לרשום לעצמו הישג פוליטי גדול. הוא אותת לאופוזיציה מימין שהוא היה ונותר נץ מדיני. טקטיקת ההפתעה שנקט פוררה את האופוזיציה משמאל והציגה אותה בחולשתה. אבל יותר מאלה, הוא הצליח לחולל באבחת חקיקה אחת מהפך בתדמיתו, ולחזור ולקבע את מקומו כמנהיג הכריזמטי שתומכיו אוהבים כל כך לאהוב.
"מה שבגין עשה השבוע דומה לתמונה ידועה מהמערבונים", סיכם העיתונאי הבכיר ישעיהו בן־פורת. "הקאובוי הטוב מתפרץ לבית המרזח, יורה שלוש פעמים באוויר, והכול מבינים במה דברים אמורים. שוב יש בעל־בית בכפר".
האם יוזמת חוק רמת הגולן הניבה את הפירות המקווים גם מבחינה אסטרטגית־מדינית? על כך בחלקה השני של הרשימה, שיתפרסם בשבוע הבא.
ד"ר גיל ליטמן הוא היסטוריון ואיש תקשורת. הרשימה מבוססת על עבודת מחקר לתואר שני שהגיש לאוניברסיטת חיפה
