"ביום בהיר ב-1959 התכנסו בצריפי משרד החוץ בירושלים 15 טירונים נרגשים והאזינו לשרת החוץ דאז גולדה מאיר… 'נפלה בחלקי הזכות לממש את חזונו של ד"ר הרצל… בעולם הנחלק בין אלה שיש להם, לאלה שאין להם, הניסיון הייחודי של ישראל בהקמת המדינה, מאפשר לה להושיט יד למדינות האפריקניות החדשות. צברנו מומחיות רבה שתוכל להועיל להן. לשם כך הקמתי מחלקה חדשה לשיתוף פעולה בינלאומי. שימו לב לדבריי, שיתוף פעולה בינלאומי ולא סיוע בינלאומי. אתם היושבים כאן, תיטלו חלק במשימה הזו. נשלח למדינות אפריקה עשרות, מאות ואפילו אלפי מומחים, מכל מסוג, לחלוק ברוחב לב עם עמי אפריקה את הידע'….'נעשה זאת ללא תמורה פוליטית, שום דבר'? הרהיב עוז מישהו לשאול. 'בסופו של דבר, כל מה שיינתן לאפריקה, יינתן ללא תנאים'".
מי שהיה עד לנאום הייחודי הנ"ל של גולדה מאיר, ומביא אותו בספרו, 'אדוני ראש הממשלה' (עמ' 96-100), הוא יהודה אבנר, יועצם של ארבע ראשי ממשלה. אבנר היה שם כשנולדה, 'משב', (ראשי התיבות של מחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי – לימים בוטלו ראשי התיבות). החזון שמצטט אבנר מפיה של גולדה בוער עד היום בלבם של אנשי משרד החוץ. "ב-1957 ישראל הייתה מדינה מתפתחת, עם תל"ג לנפש של כמה אלפי דולרים בלבד, מדינה של פליטים, מעברות, תלושי מזון, דלת משאבים. ובכל זאת, יושבים שר החוץ גולדה מאיר וראש הממשלה בן גוריון, ואומרים 'בוא נקים זרוע סיוע'. זו חוצפה ישראלית במובן החיובי", אומר גיל השכל, איש משרד חוץ מזה 26 שנה, לשעבר שגריר בקניה ובשנים אלה מנהל משב.
בעוד שבעולם המתפתח הסיוע של ישראל מוכר היטב, בארץ הציבור כמעט לא מודע לפעילות הענפה של משב. 300 אלף משתלמים מהעולם עברו דרך הסוכנות ב-60 שנותיה. בכל רגע נתון ישנם עשרה צוותים מטעמה, הנמצאים בפינה כלשהיא בגלובוס כדי לסייע. בישראל פועלות עשר שלוחות של משב המכשירות מידי שנה כ-2,500 איש. נוסף להן מגיעות 20 משלחות לסיורים בכל שנה. בחוץ לארץ מפעילה משב כ-40 חוות חקלאיות, כמחציתן בהודו וכן 15 מתקנים רפואיים מהם אחד בירדן, ומאות בתי ספר וגני ילדים המלמדים על פי שיטות חינוך ישראליות. "בכל המקומות יש הדגמה של טכנולוגיות כחול לבן, מה שתורם גם לכלכלה הישראלית", אומר השכל.
מתסכל אותך שבעולם יודעים על 'משב' אבל כאן בישראל לא יודעים?
"אנחנו לא בודדים בצרה הזו. ארגוני סיוע תמיד עובדים בחוץ ולא בפנים. אני לא בטוח כמה אמריקנים יודעים מהו USAID (ארגון הסיוע הבינלאומי של ארה"ב, א"כ). כמוהם, גם אנחנו לא עובדים פנימה אלא החוצה. דבר שני, וזה כבר קשור יותר לפסיכולוגיה תקשורתית ישראלית, אין דבר כזה מהדורה שתיפתח בידיעה חיובית. אם אנחנו לא זוכים באירוויזיון, אז כל דבר טוב שעושים, כל חדשות טובות, יבואו בסוף המהדורה כקוריוז נחמד. זו הסקרנות של הקהל. ולכן, ככל שאנו מנסים לשווק דברים יפים, זה בדרך כלל לא הולך. כן יודעים בארץ, שבמצבי אסון ישראל מתגייסת. בכל מקרה, אותי כל זה פחות מטריד, כי לי חשוב שהתהודה תהיה במדינות בהן אנו פועלים – וזה קורה. אני פחות צריך שידברו על משב בכל שיחת סלון בליל שבת".
ובכל שיחת סלון בקמרון או קניה יודעים על משב?
"לא כל סלון, אבל במדינות המתפתחות יודעים. לא רק בתפקידי הנוכחי אלא גם קודם לכן כשגריר ובתפקידים נוספים, באפריקה, באמריקה הלטינית ובמקומות נוספים, יודעים שישראל היא בין המסייעות הגדולות, גם אם לא תמיד יודעים את השם 'משב'. מה שכן מתסכל אותי יותר הוא המקרו".
כלומר?
"אין בארץ סיקור אותנטי ואמיתי למצבה של ישראל בעולם, כי המצב הוא הרבה יותר טוב ממה שמסוקר. ואני לא מדבר כרגע מגרונו של ראש הממשלה, שאומר שאין בידוד מדיני. יש הרבה ביקורת על ישראל בעולם. יחד עם זאת, יש הרבה מאוד אהדה לישראל ורצון להתקרב. כל שבוע יש לפחות ראש מדינה אחד ושר חוץ אחד שמבקרים פה, לפעמים יותר. הם באים לפה והלסת שלהם נשמטת כשהם רואים מה התפתח פה ב-70 שנה. אני חושב, ולא מהיום אלא כבר שנים רבות, שהרוח הכללית – ואני לא אוהב לתקוף תקשורת – היא שלא מעניין את התקשורת לסקר את הדברים הטובים והנעימים, וזה מוזר".
כדי לחזק את הטיעון מספר השכל על אחת מחוויותיו הראשונות כדיפלומט ישראלי שהיה שותף לאירועים היסטוריים אך אלה לא חדרו את שריון התקשורת הישראלית. "שירתתי בהודו שנה לאחר שכוננו איתה היחסים הדיפלומטיים ב-1992. עזר וייצמן הגיע לביקור ראשון אי פעם של נשיא מדינת ישראל במדינה הענקית הזו. היו כל כך הרבה הכנות לדבר הגדול ובסוף מה שנכנס זו תמונה קטנה במעריב של אחד מימי הביקור. המעצמה הכי גדולה בעולם המתפתח וכלום (בתקשורת). או הנשיא רבלין, נוסע לאפריקה (ביקורו של רבלין באתיופיה התקיים בשבוע שעבר, א"כ). מישהו יודע?! לא, ואני חושב שצריך לדעת. כי כשאדם בונה לעצמו את מארג ההתייחסות לשאלות, מי אני ומה המדינה שלי, הוא לא מקבל תמונה מלאה. יש לו תמונה מאוד סובייקיטיבית שזה שונא אותנו וההוא שונא אותנו, ואירופה נגדנו, כאילו אנחנו מותקפים ומותקפים. זה לא נכון, וזה מחלחל לדורות הצעירים, וחבל".
אנחנו נפגשים לקראת תערוכת אגריטך המתקיימת השבוע בתל אביב. זו הפעם ה-20 שהתערוכה מתקיימת בישראל ומלבד 49 שרי חקלאות מהעולם צפויים לבוא אליה כ-43,000 אורחים מהארץ ומהעולם. כולם למדו להכיר ולהוקיר את הטכנולוגיה החקלאית של ישראל. למשב, כמי שמפיצה את הטכנולוגיה הזו, יש מידי שנה חלק מרכזי באגריטך.
לפעילות משב יש מטרה מדינית ותמורה מדינית או שזה נעשה מסיבות ערכיות בלבד?
"זה ערבוב של הכל יחד וכך זה אצל כל מדינה. כשמשב הוקמה, בן גוריון וגולדה הבינו שפעילות סיוע תאפשר להם לגייס תמיכה של מדינות באפריקה, שבאותה עת, בשלהי תקופת הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והפורטוגלי, עוד לא נולדו. זו הייתה ראייה חזונית יוצאת דופן והם לא רק חשבו אלא השקיעו בכך משאבים. מלבד תיקון עולם והעובדה שיש יותר מסכנים מאיתנו, זו הייתה גם החלטה אסטרטגית מדינית להגיע לאותן מדינות דרך הסיוע. עד היום, יש מדינות שהגשר היחיד ביננו לבינם הוא סיוע חוץ".
אז כשאתה יושב בכיסא מנהל משב וצריך להחליט, למי לתת וכמה, השיקול שלך הוא ערכי או תועלתני?
"אין נוסחה מתמטית כיצד לבחור את המדינות. יש שיקולים שונים, כגון מדינות שפיזית נוח לי לפעול בהן. כי יש בהן שגרירות ישראלית. או, מדינה שיש לי מולה ערוצי תקשורת יעילים. וזה לא מובן מאליו כי יש מדינות שאין לך עם מי לדבר. אלה שיקוליים מעשיים אבל כמובן שיש גם שיקולים מדיניים. למדינה אוהדת במיוחד יש לנו מוטיבציה גדולה יותר לסייע. בסל השיקולים להיכן להפנות את הסיוע, יש חד משמעית שיקול מדיני".
הפעילות של משב, מגלה השכל, נעשית גם מול מדינות ערביות שאין לישראל קשרים רשמיים איתן. "אנחנו מציעים לכולן ויש כאלה שנענות ושולחות משתלמים. פעילות בשטח כמעט ואיני עושה במדינות שאין בהן נציגות דיפלומטית. עם זאת, גם בעבר הקרוב הייתה פעילות כזו".
אתה שותף לדעה שמשרד האוצר והמערכת הפוליטית לא מספיק מכירות את הפעילות של משב ולכן לא מספיק מודעות לחשיבות שלה?
"חד משמעית כן. מאוד קשה להוכיח קשר חד ערכי בין סיוע חוץ לבין דיווידנד מדיני מיידי. קל הרבה יותר להוכיח תועלת לטווח הארוך, גם מדינית גם כלכלית. אבל זה לא נמדד בנוסחה שאפשר להניח על שולחנו של פקיד האוצר נוסחה, 'השקענו 200 אלף דולר וקיבלנו מיליון'. זה לא עובד ככה. אבל כשאתה בוחן זאת לאורך שנים, אתה רואה שמדינות שישראל השקיעה בהן, בסופו של דבר יש איתן יותר פעילות כלכלית ויותר תועלות מדיניות".
יש לך דוגמאות?
"רואנדה, טוגו, חוף השנהב, גוואטמלה, הונדורס, פארגוואי. קניה, מדינה שאוהדת אותנו מבחינה מדינית ויש מולה את הפעילות הכלכלית העניפה ביותר באפריקה. זה לא אומר שבכל הצבעה באו"ם היא איתנו. אבל, אהדה מדינית פירושה שבהצהרות מדיניות הוא מדברים בזכותה של ישראל ובזכות פעילות זו אחרת שישראל עושה. זו מלכודת מסוכנת למדוד הכל על פי הצבעות באו"ם".
מדוע? זה מה שהציבור מכיר, זה מה שהפקיד באוצר מכיר – הצבעות באו"ם.
"הרבה מההצבעות באו"ם הצהרתיות בלבד. כאשר מגיעים להחלטות או"ם חשובות, משמעותיות, אופרטביות, אנחנו רואים קשר ישיר בין ההשקעות שלנו לבין ההתנהגות של אותן מדינות. אם הן לא יצביעו איתנו, הן יימנעו, או יצאו מהחדר, או ינקטו בתכסיס כזה ואחר. בכל המדינות שהזכרתי, ובאחרות, אנחנו פעילים בהיקפים גדולים הרבה שנים, ורואים תוצאות. גם בהודו, אנחנו רואים לאחרונה שינוי מסוים, בה יש כיום את פעילות משב הגדולה ביותר כיום".
מה יקרה אם מדינת ישראל תכפיל את פעילות משב?
"אני הצעתי לראש הממשלה תכנית שנקראת משב 50/50 והוא אימץ אותה. על פי התכנית, נשקיע כמיליון דולר לשנה בחמישים מדינות לפחות לחמש שנים קדימה – אני מאמין שעל בסיס זה נוכל לגבש גוש מדינות תומכות בארגונים הבינלאומיים, במיליון דולר לשנה. ב-60 שנות משב פיתחנו יכולות לעשות דברים משמעותיים, במעט כסף".
כלומר אם נשקיע יותר, נקבל תמורה מדינית?
"חד משמעית. חשוב להדגיש שרמת התמיכה של ישראל בסיוע החוץ בין מדינות ה-OECD היא הקטנה ביותר. בניגוד למדינות ה-OECD, בציבור בארץ ובקרב מקבלי ההחלטות אין הכרה שכספי משלם המיסים הישראלי צריכים ללכת לסיוע למדינות המתפתחות. בעבר זה לא היה כך. בתחילת שנות ה-60 ההפרשה הייתה אחוז וחצי מהתל"ג. האו"ם וה-OECD קבעו שמדינה מפותחת צריכה להפריש 0.7 אחוז מהתל"ג. אנחנו כיום מפרישים 0.07 מהתל"ג, כלומר עשירית מהיעד שמצופה מאיתנו. בעיני זה לא מכבד את מדינת ישראל. בפורום המדינות התורמות שישראל גאה להשתייך אליו, אחת מ-15 הכלכלות האיתנות על הכדור הזה, כולם מסתכלים עלינו ואומרים, 'נו, מתי אתם תעשו קפיצת מדרגה?!' האירופאים אומרים זאת, גם האמריקנים אם כי יותר בעדינות".
אבל קודם דיברת על 300 אלף בוגרים ולעשות מעט מהרבה, אז אנחנו קטנים או גדולים?
"אנחנו קטנים עם השפעה גדולה"
חואן אורלנדו הרננדז. צילום: קובי גדעון לע"מ
לסיום, שאלה אקטואלית, מה חשבת על העליהום שקיבל כאן נשיא הונדורס?
"מאוד הצטערתי על זה. כידוע לך הרעיון להביא אותו היה שלי. לא חשבתי על הדלקת משואה אבל חשבתי שההבאה של הבוגר הבכיר ביותר של משב המכהן כיום, היא רעיון טוב. הונדורס מדינה ידידותית שהקשרים איתה מתחזקים. אני חושב שהייתה הרבה מאוד בורות בקרב אלה שתקפו. רק בחודש האחרון, נעצר הנשיאים לשעבר של דרום אפריקה, צרפת וברזיל נעצרו. נשיאת דרום קוריאה נכנס לכלא ל-24 שנים. בצורה פשוטה, אם כל מדינה תגביל את עצמה לקיים קשר דיפלומטי רק עם מדינות שאין שום עננה על אף אחד ממנהיגיה, כנראה שמעט מאוד מדינות יקיימו קשרים עם מעט מאוד מדינות. נכון שבעולם הפוליטי והתקשורתי של היום יש הרבה גורמים שיש להם הרבה טענות להרבה מנהיגים. זה חלק מהריאל-פוליטיק של ימינו. לא כל מנהיגי עולם נשבעים כל בוקר לסט שמירת זכויות האדם. אני לא שמח על זה. ודאי שהייתי מעדיף שזכויות האדם היו נשמרות לכל רוחב הגזרה. אבל זה לא המצב, בכלל זה במדינות מערביות".
אז להזמין אותו זה בסדר אבל שידליק משואה?!
"הדלקת המשואות היא טקס פולקלוריסטי ויפה מאוד, אבל מדליקי המשואות לא חייבים להיות דווקא ישראלים. בשנים האחרונות מדליקים משואה יהודים מרחבי העולם. מיום שנולדה, לישראל חשוב מאוד לטוות קשרים עם מדינות העולם. אין זה מענייני אם היה מדליק משואה או לא, אבל היה חשוב להזמין מנהיג מהעולם לטקס. זה היה מוסיף נדבך משמעותי. לכן לדעתי העליהום לא היה במקום".
