היחסים בין מדינת ישראל למגזר הבדואי סבוכים ומורכבים מאז ומתמיד, אך בשנים האחרונות חלה החמרה בגזרה הזו. במוקד המתיחות המתפרצת מעת לעת ניצב ניסיונן של רשויות המדינה להסדיר את יישובי הבדואים ברחבי ישראל, בעיקר בנגב אך לא רק. רבים מהבדואים מתגוררים בפחונים ובאוהלים על אדמות מדינה ללא אישורים ותוכניות מוסדרות, במה שמוגדר כיישובים בלתי חוקיים. המדינה מציעה להם חלופות מגורים אחרות בסביבה, אך החלופות הללו כמעט תמיד נדחות ופינוי בכוח לא מתבצע.
בימים אלה מתנהל בבג"ץ הליך משפטי המושך תשומת לב רבה, בעניינו של הכפר הבדואי חאן אל־אחמר. הכפר ממוקם בירידה מירושלים לים המלח, מטרים ספורים מכביש מספר 1, בין היישוב כפר־אדומים לאזור התעשייה מישור־אדומים. בעתירה שהגישו תנועת 'רגבים', פורום עוטף ירושלים וּועד כפר־אדומים, הם דורשים לפנותו. מלבד המגזר הבדואי מתעניינים בתיק גם הרשות הפלסטינית, האיחוד האירופי וארגוני השמאל, ומהעבר השני של המתרס – מערכת הביטחון וארגוני הימין. בלשכת שר הביטחון מוגדר המקרה כ"תיק דגל אסטרטגי". ליברמן משעין עליו את כל כובד משקלו, עד כדי מאבק של כיפופי ידיים מול משרד המשפטים והמנהל האזרחי.
בחאן אל־אחמר חיה קבוצה משבט בדואי גדול בשם ג'האלין. כמו לשבטים בדואים רבים, גם לג'האלין היסטוריה ענפה של משחקי חתול ועכבר עם מדינת ישראל. הג'האלין הוא שבט נוודים העוסק משכבר הימים ברעיית צאן, שבעבר נדד באזור תל־ערד. בשנות החמישים נדרשו בני הג'האלין על ידי צה"ל לעזוב את אזור מחייתם בערד, ונדדו צפונה אל האזור שבין יריחו לירושלים, שאז נמצאו בשליטת ירדן. הם המשיכו בנדידה עונתית, ושמרו על אורח חיים מסורתי. כמו רבים מאחיהם, גם בני הג'האלין זנחו עם הזמן את אורח החיים הנוודי והחלו להתיישב במתחמי קבע של אוהלים ופחונים. פרנסתם העיקרית נותרה רעיית צאן. לפי גרסת בני השבט, הם נמצאים על האדמות בתוקף הסכמי חכירה. בשנות השמונים, כאשר השטח כבר היה בידי ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, הכריזה מדינת ישראל על כלל האדמות שאינן פרטיות ביו"ש כאדמות מדינה. ההכרזה הזו יצרה מצב בעייתי באזור המדובר, שכן בחלק מן האדמות הללו חיים בני הג'האלין, ולא רק הם. בכל אזור מורדות ים המלח, המכונה E1, ישנם אלפי בדואים המשתייכים לכשלושה שבטים. מרבית השטח מוגדר כאדמת מדינה, ורק כשבעה אחוזים ממנו מוכרים כאדמות פרטיות של פלסטינים.
ב־1975 החל גרעין מתיישבים בהקמת מעלה־אדומים, וב־1979 הוקם כפר־אדומים. מי שעמד אז בראש ועד מעלה־אדומים ב', שמו הזמני של כפר־אדומים, הוא אורי אריאל, כיום שר השיכון של מדינת ישראל. במסמך שכתב אז הסביר אריאל כי בנייה יהודית נרחבת באזור E1 היא עניין אסטרטגי למדינת ישראל, תוך שהוא מדווח, כבר אז, על התיישבות בדואית שיש לפנותה. "בהיות האזור בשימוש צבאי, וחלק ניכר מהתעשייה בו משרתת את מערכת הביטחון, יש לסגור את השטח למגורי בדואים ולפנותם… מסדרון יהודי מהחוף, דרך ירושלים, לנהר הירדן, יקטע את רצף ההתיישבות הערבית בין יהודה והשומרון", כתב אריאל.
ככל ששטח היישובים הישראליים גדל כך העמיקה ההתנגשות עם השבט הבדואי שרצה לשמור על אדמותיו. לא רק ההתיישבות היהודית גדלה במהלך השנים, אלא גם זו הבדואית והבלתי־חוקית. המדינה החלה להוציא צווי הריסה, אך נמנעה מלאכוף אותם. בעקבות בניית בית ספר בחאן אל־אחמר במימון ממשלת איטליה, הגיש ועד כפר־אדומים ב־2009 עתירה לבג"ץ בדרישה לממש את צווי ההריסה. המדינה הודיעה כי תהרוס את המבנים ב־2010 והעתירה נמחקה, אולם ההתחייבות הזו לא קוימה. ב־2011 הוגשה עתירה נוספת, הפעם על ידי עמותת רגבים ופורום עוטף ירושלים, בדרישה מהמדינה לעמוד בהתחייבותה. המדינה הגיבה שבכוונתה לבצע הריסה, אלא שקודם לכן היא מבקשת למצוא חלופה לכפר בשטחים אחרים, בהסכמת השבט. אם לא תימצא הסכמה, הודיעה המדינה, המקום יפונה ב־2013. גם ההודעה הזו לא קוימה, ולפיכך הוגשה עתירה שלישית, שגורלה היה כגורל קודמותיה. ב־2017 הוגשה עתירה רביעית, והיא הנידונה כעת. כלומר, זה כעשור שהמדינה מתחייבת לפנות את המתחם, אך מתמהמהת מלעשות זאת. גם הפעם הודיעה המדינה כי נמצאה לבדואים חלופה סמוכה וכי בכוונתה לפנותם במהלך חודש יוני, לאחר סיום שנת הלימודים בבתי הספר הפלסטיניים.
"במשך עשר שנים המדינה דוחה את הטיפול בבנייה הבדואית הבלתי־חוקית מפני שהיא מתעקשת לעשות זאת בהסכמה ובדרכי שלום בלבד, במקום להיות ריבונית ולפנות", אומר עו"ד אבי סגל, המייצג את העותרים. לדבריו, "המדינה הציעה לתושבי חאן אל־אחמר חלופה נהדרת: חצי דונם לכל משפחה ובית ספר עם שבע כיתות, ובמרחק של שמונה קילומטרים בסך הכול ממקומם הנוכחי. זו מתנת ענק. המדינה מוציאה מיליוני שקלים ומשפרת באופן ניכר את תנאי המחיה שלהם, ובכל זאת הם לא מוכנים. ולמה? כי הרשות הפלסטינית, יחד עם גורמים נוספים, לוחצים עליהם שלא להסכים להתפנות בעבור שום חלופה. בניגוד לגוש קטיף, לעמונה או לבתים בעפרה שעד היום אין להם חלופה, לבדואים החלופה כבר מוכנה. בפסק הדין של מגרון קבע בג"ץ שאכן תמיד עדיף שתהיה חלופה בעת הפינוי, אבל גם אם אין חלופה מוסכמת צריך לפנות משום ששמירת החוק גוברת על האינטרסים של התושבים. אין מחלוקת על כך שהבנייה היא בלתי חוקית. המחלוקת היא סביב השאלה כמה מדינת ישראל תגרור רגליים ותימנע מלפנות כדי לנסות להגיע להסכמה. לטעמנו, אחרי עשור חלון הזמן נסגר מזמן".
עו"ד אבי סגל: "המדינה הציעה לתושבים חלופה נהדרת: חצי דונם לכל משפחה במרחק 8 ק"מ ממקומם הנוכחי. זו מתנת ענק. הם לא מוכנים כי הרשות הפלסטינית לוחצת עליהם שלא להתפנות"
גזענות או אסטרטגיה?
הדיון האחרון עד כה בתיק, ואולי בכלל, התקיים ביום חמישי שעבר. התכונה באולם ד' של בית המשפט העליון הייתה רבה. במקום נראו פעילי שמאל, בדואים חובשי כאפיות ונציגי המדינה. ההמולה השתתקה עם כניסת השופטים: ענת ברון, יעל וילנר וראש ההרכב נעם סולברג. בין ספסלי בית המשפט בלטו הסופר דוד גרוסמן וקבוצה קטנה של תושבי כפר־אדומים שביקשו להצטרף לעתירה, אך במטרה לחזק דווקא את התושבים הבדואים. הם יוצגו בדיון על ידי פרופ' אביעד הכהן. עוד לפני הדיון הוגשה לבית המשפט עצומה בחתימתם של 41 תושבי כפר־אדומים לצד אישים שונים בציבוריות הישראלית, הקוראים להסדר מוסכם עם הבדואים. בין החותמים: עורך מוסף הספרות של 'הארץ' בני ציפר, הרבנית הדסה פרומן, ראש הישיבה החילונית 'בינה' תמיר ניר, מנהל יחידת הטראומה בשערי צדק ד"ר עופר מרין, הרבנים יואל בן־נון ואביה הכהן והסופרים א"ב יהושע, איל מגד, צרויה שלו, יהודית קציר, עמוס עוז ועוד.
"אני עשרים שנה בכפר־אדומים, ובכלל לא ידעתי שהגישו עתירה בשמי להרוס בית ספר ובתים של ילדים יחפים חסרי כול", אומר פרופ' דן טרנר, מנהל היחידה לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים ב'שערי צדק'. "הבדואים האלה גורשו מתל־ערד, ובאו והתיישבו פה על אדמות מה שהיה פה קודם – כפר ענתא. המדינה הכריזה על האדמות שתחת כפות רגליהם כאדמות מדינה. מי שחושב שמוצדק לגרש אנשים מביתם רק בגלל שהם לא יהודים, כדי לוודא ייהוד של האזור, אין לי דין ודברים איתו. זו עמדתו, אנחנו חלוקים. זה דבר אחד להקים התיישבות על הר ריק מאדם, ודבר אחר להקים את זה על ידי סילוק אדם אחר. אנחנו באנו לבנות חיים, ולא להרוס חיים של אחרים. המהות של כפר־אדומים, הגרעין של היישוב, זה 'יש בדואים, צריך לסלק אותם'".
זו מדינת חוק, מחובתה לאכוף בנייה בלתי־חוקית.
"עמדת המדינה היא נגזרת של השאלה האם יש לגיטימיות לבדואים לשבת שם, או שהם כבכול עברייני בנייה ופושעים. כשאני סוגר מרפסת בלי אישור אני עבריין וצריך להרוס לי ולא להקשיב ולתת לי אלטרנטיבה. אלא שגם המדינה וגם בג"ץ מבינים שזה לא המקרה. מגרשים אותם כדי להרחיב בעתיד את כפר־אדומים, ולא כי אולי תכנונית חאן אל־אחמר לא מתאים. חאן אל־אחמר נבנה שנתיים לפני שכפר אדומים עלה בכלל לשטח. מאז הייתה גדילה טבעית שהגיעה ל־28 מבנים. גם הבית שלי נבנה בלי רישיון ובלי היתר, כמו שבונים התנחלויות, ורק בדיעבד הביאו היתר. למתיישבים שבונים על אדמות מדינה לא הורסים. ההבדל בין תושבי כפר־אדומים לבדואים שאת אלה הסדירו ואת אלה לא, ולכן הבדואים הם עבריינים. תסדירו כמו להתיישבות היהודית, הם לא יהיו עבריינים. הם ביקשו שוב ושוב להסדיר אותם היכן שהם נמצאים, אבל דחו את הבקשות. ולמה? כדי לשמור על כביש 1. ממה לשמור? מדובר על אנשים שלא פגעו באף אחד. החלום שלהם זה לקבל אזרחות ישראלית, בני דודים שלהם בנגב משרתים בצה"ל. אבל 'לשמור' זה שלא יהיו ערבים באזור. זו הסיבה, כל השיח של בנייה בלתי חוקית, האיחוד האירופי והרשות, זה יצירת אויב דמיוני של 'רגבים', כי לא יפה לומר בעיתון שצריך לסלק אותם כי הם ערבים".
המדינה מציעה חלופה ראויה, מדוע שלא יתפנו לשם?
"לא התייעצו עם הבדואים. המדינה מציבה רק את החלופה שלה, ולא מוכנה לשמוע על אחרות. יש סיבות למה לא מוכנים לעבור לחלופה. קודם כול אין פיצויים בכלל, שלא כמו עשרות המיליונים לעמונה ולנתיב האבות. שנית, מדובר באנשים שגרים בהתיישבות כפרית קהילתית, שכעת המדינה רוצה לעייר אותם. אומרים להם בפטרונות 'זה יותר טוב לכם'. שתי משפחות במגרש, היכן בדיוק ישימו אלף ראשי צאן? מעבר לכך, על קרקעות החלופה יש תביעות בעלות של פלסטינים, כלומר ייתכן שהבדואים יעברו לחלופה ואז בית הדין הפלסטיני יסלק אותם. למדינה זה לא אכפת. אמרו שיבנו בית ספר, בדקתי ומדובר בשלושה קרוונים בלבד. בחברה הפלסטינית הבדואים הם התחתית של התחתית, שונאים אותם ויש גזענות גדולה נגדם, והחלופה להצמיד אותם לפלסטינים לא ישימה בהיבט הזה. זה כמו שיעתיקו את כפר־אדומים למאה־שערים ויגידו 'נו טוב, אלה יהודים ואלה יהודים, שיסתדרו'. הבדואים גם לא יכולים לומר במפורש כן לחלופה, כי אז הרשות תתנכל להם. המדינה צריכה לנהוג בשום שכל ולהתחשב בהם".
כשאני שואל את טרנר מי הגורם הבעייתי מבחינתו, תשובתו ברורה: "מאז שליברמן החליף את בוגי יעלון, המדינה לא מוכנה לאלטרנטיבות ונחושה לפנות". על התיאור הזה אין חולק. עם כניסתו של ליברמן למשרד הביטחון הוא הורה לסיים את התיק בהקדם האפשרי ולפנות את הבדואים ללא דיחוי. בלשכת שר הביטחון מבינים, כפי שהבין אורי אריאל ב־79', כי אזור E1 הוא אזור אסטרטגי למדינת ישראל. השטח המדברי ממורדות ירושלים אל ים המלח מתרבה בתושבים בדואים. בלשכת שר הביטחון רואים בכך בעיה, שכן משמעות הדבר היא רצף טריטוריאלי וחגורת התיישבות ערבית שתפריד את ירושלים ממעלה־אדומים, ויצירת שטח שיהיה מוכן מבחינה טריטוריאלית להצטרף למדינה הפלסטינית העתידית. גם לפני הקמת מדינה פלסטינית, במשרד הביטחון מוטרדים ממגמות הפרת החוק במגזר הבדואי במדינה ומהתרקמות בעיה ביטחונית במרחק מטרים ספורים מכביש 1.
מה שארגוני השמאל מכנים אפוא פוליטיקה או גזענות, בלשכת ליברמן מגדירים כשיקולים אסטרטגיים ומדיניים. אמנם מדובר בכפר אחד, לא גדול, אך מבחינת ליברמן זוהי סנונית ראשונה. בעיניו, זה הזמן להעביר מסר חד־משמעי לאוכלוסייה הבדואית באשר לכוונות ישראל בשטח. חאן אל־אחמר הפך בשנים האחרונות סמל עבור הבדואים ועימם רבים בקהילה הבינלאומית. שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, מתעניינת מעת לעת, וממשלת איטליה מיתנה את התערבותה במקום רק לאחר מסרים תקיפים מצד ישראל. קבלת העתירה בבג"ץ תבטא את נחישותה של ישראל מול הלחץ האירופי. דרישת הפינוי הוגשה על ידי גופים אזרחיים, אך בקריה בתל־אביב יש מי שמחבקים אותה בחום. אם היא תבוצע, זו תהיה כנראה הפעם הראשונה שמדינת ישראל תפנה כ־42 משפחות בדואיות.
שינוי מפתיע
בדיון האחרון בבג"ץ היה נראה שיד משרד הביטחון על העליונה. השופטת יעל וילנר לחצה מאוד את עורכי הדין של הבדואים ואת תומכיהם מכפר־אדומים סביב השאלה האם יש בידם חלופה אחרת, שלישית, להצעת המדינה. הם השיבו בחיוב, אך התחמקו מלהציגה. פרופ' הכהן אמר בדיון כי תושבי כפר־אדומים המתנגדים לפינוי הבדואים מבקשים למנות בורר. השופט שאל את נציגת המדינה, עו"ד הדס ערן ממחלקת הבג"צים בפרקליטות: "במסגרת הידברות תהיו מוכנים לשמוע על מקום חלופי?". עו"ד ערן השיבה מיד: "אבקש להתייעץ בעניין הזה, כמובן יהיה מותנה בהנחת הצעה קונקרטית". השופטת וילנר חידדה שוב: "האם תהיו מוכנים לשמוע את ההצעה ולבחון את ההצעה הקונקרטית?". עו"ד ערן השיבה: "הצעה קונקרטית שהיא אפשרית ועניינית".
תשובתה של עו"ד ערן גרמה לתנודות מורגשות בכיסאות מאחוריה, שבהם ישבו אנשיו של ליברמן. דבריה חשפו את עמדת גורמי המקצוע במשרד המשפטים, כי יש להמשיך לחפש חלופות מוסכמות ולהימנע מאכיפה. בסביבת ליברמן מתנגדים לעמדה זו, משום שהם סבורים כי לאחר עשר שנים, הימנעות מאכיפה משמעותה איבוד ריבונות בשטח אסטרטגי. עוד חוששים שם כי הסכמה נוספת להידברות תדחה את האכיפה בשנה ויותר, תקופה שבמהלכה עשויות להיערך בחירות שאחריהן עלול אדם אחר, נחוש פחות, להיכנס למשרד הביטחון. ברוח עמדה זו הגיב מיד עו"ד סגל, המייצג את תנועת רגבים: "זה משחק שאנו לא יכולים לתת לו יד".
בשלב זה יצאו אנשי ליברמן ל"התייעצות" עם עו"ד ערן ממחלקת הבג"צים ועם פקידי מדינה נוספים. מהחדר שבו התכנסו נשמעו הדי ויכוח סוער. טרנר, שנכח בדיון, חש גם הוא את המתח שבין הפרקליטות לאנשי ליברמן: "בכל פעם שהשופטים שאלו שאלה, ראיתי את קובי אלירז (עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות; נ"ב) קופץ ולוחש לפרקליטה באוזן מה להגיד. הוא לא הניח לה לדבר בחופשיות, וכל הזמן היה עם פלאפון ודיווח למישהו מאחורי הקלעים".
כשהחבורה שבה מה"התייעצות" התחולל שינוי מפתיע. עו"ד ערן, שכמה דקות קודם לכן אמרה כי המדינה מוכנה לשמוע חלופות מצד הבדואים, הוציאה פתק וקראה ממנו כמי שכפאה שד, או ליברמן: "ערכנו בדיקה חוזרת, אין ולא קיימת חלופה קונקרטית מכוחה ניתן להוציא היתרי בנייה. מהלך של בחינה של חלופה כללית נועד להרוויח זמן. אין מקום לדעתנו לבחינה נוספת. הדבר עלה לדרגים הבכירים".
משחק השחמט שבין אנשי ליברמן למחלקת הבג"צים חשף אפוא את אחורי הקלעים של "תיק הדגל", שהאכיפה בו הוקפאה במשך עשור. כאשר ליברמן נכנס לתפקיד והחל לטפל בתיק הוא גילה מכבש של מגבלות שמציבים לו אנשי המנהל האזרחי, משרד המשפטים וגורמים נוספים בפקידות המדינה. לשכת השר החלה להיאבק מול המנהל האזרחי, ולפני כשנתיים הצליחה לגייס את המנהל לטובתה. זה קרה בין השאר בעקבות חשיפה של העיתונאי קלמן ליבסקינד, שגילה כי מי שמנהל את המו"מ מול הבדואים במרחב־אדומים מטעם המנהל האזרחי, הוא ראש המנהל לשעבר תא"ל במילואים דב (פופי) צדקה, שמכהן במקביל כחבר ב'קרן לשיתוף פעולה אזורי' של יוסי ביילין, עמותה הממומנת גם בידי האיחוד האירופי ומסייעת למאבק האוכלוסייה הבדואית נגד מעבר לאתרי קבע. לאחר החשיפה הוא הודח מתפקידו, ומוקש אחד נוטרל.
בהחלטה שנתנו השופטים בתיק ניתנה ארכה אחרונה, של שבוע ימים, שתאפשר לבדואים העותרים להציע פינוי מוסכם "לאתר שיש לגביו תוכנית מתאר מפורטת תקֵפה שמכוחה ניתן להוציא היתרי בניה, כפי שניתן לעשות כיום בחלופה שהעמידה המדינה להעתקת מתחם חאן אל־אחמר לג'האלין מערב". התנאי שהציבו השופטים הוגדר בקרב הבדואים כבלתי־אפשרי. שורות אלה נכתבות לפני פקיעת המועד שהציבו השופטים – יום חמישי השבוע. "אחרי שראיתי את החלטת השופטים, כנראה שהטרקטורים יגיעו", סיכם טרנר.
