לא נותרה עין יבשה: מסע המשפחות של הרוגי מירון לקברות צדיקים באוקראינה

בין מגרש נטוש ואגם מושלג שוכן ציון קברו של המגיד מזלוטשוב, מראשוני החסידות. דקות ספורות של הליכה מבית המלון בעיר יאמפיל, אבל הקור האוקראיני מצמית. שכבת שלג עבה מכסה את השביל המוביל מהמלון לציון, כמעט כמו בכל קברי הצדיקים שבהם ביקרנו במהלך המסע. זוג מקומי עובר ומתבונן בתימהון על החבורה בשטריימלים וחליפות שרוקדת בשלג עם ספר התורה. מן הסתם הם לא ממש מבדילים בין הסגנונות השונים של האנשים, ששותפות גורל אכזרית קיבצה אותם לעיירה הקטנה בצפון מזרח אוקראינה.

הקבוצה הזו מכילה חסידים, ליטאים וספרדים, נשים, גברים וילדים. 26 מתוך 44 משפחות ההרוגים נענו להזמנה להצטרף למסע תפילה, חיזוק וגיבוש על קברי הצדיקים באוקראינה. אפילו תינוקת בת חודש הצטרפה. "גם לה יש שטריימל", אומרת בחיוך אימה, שמחה רז, ומצביעה על כובע הפרווה שמעטר את ראש בתה. שני אחיה של שמחה, משה ויוסף אלחדד ז"ל, נהרגו באסון הנורא. אביה, הרב מאיר אלחדד, מוביל את המסע. אחֶיה עמלו על הפן הטכני עד השעות הקטנות של הלילה, והיא ודודתה ניצחו על הפן הקולינרי.

בשביל המושלג פוסע כעת אביה עם ספר התורה, שכתיבתו הסתיימה בהשתתפות בני המשפחות. אירוע הכנסת ספר התורה מתרחש סמוך לכניסת השבת. ההתרגשות עצומה. "עדות ה' נאמנה, מחכימת, מחכימת פתי", רוקדים הנוכחים בדבקות ובהתעלות. ספר התורה הזה, שכמו כל המסע נתרם על ידי הנדבן רבי משה לנדאו, המכהן כרב ביאמפיל, הוא מבחינתם נקודת אור. הפעם הם מתקבצים יחד כדי לשמוח, לחגוג.

התהלוכה עם ספר התורה לבית העלמין

אני מוציאה את הנייד לצלם, אך אחרי דקה־שתיים האצבעות נכנעות לקור. לידי הצלם ישי ירושלמי, שהיה בעצמו באסון ותיעד את הערב הנורא. הוא מספר כי מראות ההרוגים מכוסים חלפו על פניו כמו בסרט נע. התמונות הנדירות שצילם נפוצו בכל רחבי הגלובוס. את חלקן בחר שלא להפיץ. כעת הוא סוגר מעגל וזוכה לתעד את המשפחות ברגעי קדושה ואושר. הוא התרגש כשנבחר להצטרף למסע, ולהיות עם המשפחות ברגעים הללו.

בני המשפחות נכנסים לבית העלמין עם ספר התורה. הרב אלחדד מספר שבספרי הקבלה מובא כי כאשר יתומים ואלמנות נכנסים עם ספר תורה לבית קברות, נעשה רעש גדול בשמיים: "מדוע זה באים הבריות הללו עם ספר תורה על קברי מתים". לאחר מכן הם פוצחים בניגונו של המגיד מזלוטשוב, המכונה "התעוררות רחמים רבים". חסידים מספרים כי המגיד מזלוטשוב, ר' יחיאל מיכל, היה מחונן בכוח הנגינה. רבו הבעל שם טוב אמר עליו שהוא נכנס בקביעות להיכל השיר, ובוחר שם ניגוני התעוררות ותשוקה. טרם הסתלקותו ביקש הבעש"ט שינגנו לפניו את ניגון הרחמים. לאחר שניגנו אותו אמר: "מבטיח אנו שמתי, היכן ומי שינגן ניגון זה, בכל היכל שרק אהיה – אני אשמע. וגם אני אנגן ואעורר רחמים על בעלי התשובה שמנגנים".

התוועדות בשמיים

כשמונה חודשים וחצי עברו מאז אותו לילה נורא, שבו קיפחו את חייהם 45 איש שבאו להתפלל על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. "הנבחרת", הם מכונים על ידי המשפחות. לכל אחד מהם סיפור חיים משלו, שיכול למלא ספר. לאחר שעלתה המחשבה הראשונית לארגן את המסע נוצר קשר עם הנדבן לנדאו, והוא נעתר לעניין ואף נרתם לתרום את ספר התורה המהודר, שהוכנס לבית הכנסת שבתוך המלון ביאמפיל. מדובר בבית כנסת משוחזר על שם ה"נודע ביהודה", מגדולי הפוסקים, שכיהן כרב העיר באמצע המאה ה־18.

המסע נפתח במלון חושן באומן, על קברו של ר' נחמן מברסלב. משם המשיכו לתפילה על קבריהם של הבעל שם טוב, ר' לוי יצחק מברדיטשוב ועוד. באחת התחנות התקבצו האלמנות שהגיעו למסע. בחודשים האחרונים נרקם ביניהן קשר מיוחד של שותפות גורל. כעת כל אחת מספרת על הקשר המיוחד שהיה לה עם הבעל המנוח. הדמיון בין התכונות וקווי האופי של בני הזוג מפתיע אפילו אותן.

"ראיתי את האחים והאבות השכולים רוקדים עם ספר התורה, ודמיינתי את ההרוגים רוקדים עכשיו למעלה", אומרת רות, אלמנתו של ישראל אלנקווה. בעלה היה במסדרון המוות, ולפי עדויות שהגיעו אליה הוא ניסה לפתוח את האיסכורית ולהיחלץ, נחבט בראשו ונפל. עכשיו היא פה להתפלל לעילוי נשמתו, לאחות מעט את הפצעים. היא ושאר הנשים המרואיינות העדיפו שלא להצטלם לכתבה.

רבים מבני המשפחות מספרים על תחושת נוכחות רוחנית של המנוח ברגעים מיוחדים במסע, וגם על חסרונו המורגש שוב ושוב. "מאז שהוא נהרג החוויה של כל אירוע בלעדיו תוקפת אותי", משתפת נחמי רובין, אלמנתו של יהודה לייב. "גם כאן חסרה לי מאוד הנוכחות שלו. מוזר לי שאני פה לבד. נגמרת הסעודה ואני הולכת לבד לחדר, זה מוזר. יש לי שלושה ילדים קטנים, החיים פתאום נשברו לי ואני מחפשת לחזק אותם. אני בן־אדם של חלומות, ואחת המתנות שקיבלתי היא שאני חיה את הרגע. עכשיו השם הביא לי נסיעה, אז אני יוצאת. צדיקים יש להם כוח, הם צינורות. אנשים שהצינור שלהם לקדוש ברוך הוא פתוח. אני לא יודעת מה יהיה הלאה. אני רוצה לנתב את הכאב ואת המקום הזה לתקווה ותפילה שיבואו עליהם ימים טובים".

כשסיפרה לאביה על הנסיעה, גילתה רובין שהם צאצאים של המגיד מזלוטשוב. "פתאום הרגשתי חיבור. באתי למסע הזה להתחבר לצדיקים, לשורשים, ויש פה אחדות מדהימה. עשה לי מאוד נחת לראות את הגברים יושבים, אחד עם כובע גור, אחד ספרדי, אחד חסידי, אחד ליטאי, כל אחד מהזווית שלו ויושבים צוחקים ושמחים. הייתה לי תחושה של התוועדות שיש עכשיו גם למעלה, כי גם האנשים שבאים למירון הם כל אחד מזרם אחר. בברית של הבן שלי, בעלי עמד לדבר וביקש מכולם לדבוק באחדות. בעיניי זו הייתה חלק מהצוואה שלו, ועכשיו זה מתגשם".

עבור אסתר גפנר, אלמנתו של אליעזר, זוהי יציאה ראשונה מגבולות הארץ: "הרגשתי שהוא מוציא אותי, שהוא שלח אותי. זו פעם ראשונה שאני עולה על מטוס, לא היה לי אפילו דרכון. רציתי להתאוורר ולהיות יחד ולעשות משהו חזק, חוויה רוחנית. להיות אצל הבעל שם טוב זו פסגת השאיפה של חסיד, ולא האמנתי שאזכה להיות שם". מלכי דיסקינד, אלמנתו של שמחה בונים, מספרת שהיא התבוננה וחשבה כיצד כולם כאן חוו אובדן וכעת מנסים להתנחם. "זו הזכות שלנו בתור יהודים, האפשרות להיאחז במשהו קדוש", היא אומרת.

"לא רוצה יותר להאשים"

השקיעה באוקראינה נמשכת זמן רב לאחר הדלקת נרות שבת. הגברים מאריכים בתפילה, והנשים מחליטות לערוך קבלת שבת משלהן בחדר אחר במלון. שש אלמנות שרות לכה דודי לקראת כלה. אחרי קבלת השבת הן ממשיכות לשיר. על השירה מנצחת נחמי רובין, זמרת במקצועה. אחרי השבעה התפרסם שיר שכתבה לפני כמה שנים: "לא רוצה לחשוב שמישהו/ מבלעדיך עשה לי משהו/ לא רוצה יותר להאשים/ לא צומח, לא דומם, לא אנשים".

מתאספים לקידוש ולסעודה. הנשים, לבושות בהידור, סביב שולחנות עגולים. הגברים מאחורי המחיצה. שמואל חיות בן ה־11, אחיו של ידידיה בן ה־13 שנספה במירון, פוצח בשירה. הוא ואביו אביגדור היו במסדרון המוות בליל האסון, כמעט נמחצו, וחייהם ניצלו על ידי כוחות הביטחון. כעת הוא שר בחיוך גדול. הנשים מסיטות מעט את המחיצה כדי לצפות בו. פרחים מעטרים את השולחנות, חבקים מוזהבים סביב המפיות, סלטים כיד המלך, גפילטע פיש לצד דג מרוקאי. זר שהיה נכנס לחדר היה עלול לחשוב שמדובר בשמחה משפחתית. ואולי זה באמת מה שהיה שם. אירוע משפחתי שהשמחה והאבל משמשים בו בערבוביה.

הסעודות בהובלת הרב אלחדד, הן בלילה הן בבוקר, מתנהלות לפי לו"ז שמיימי, מתארכות הרבה מעבר לצפוי. מעין התוועדות חסידית בלתי נגמרת. לקראת שקיעה הנשים מברכות ונוטלות ידיים שוב, כדי להספיק סעודה שלישית. אחד האבות מתבטא כי מאז האסון לא חווה שמחה כזו בסעודת שבת. "הייתה אווירה מרוממת ומרגשת שלא שמנו לב לשעון", אומר לי אחד המשתתפים.

אחרי ההבדלה, השיחה בין הנשים גולשת לדיון על ועדת נאור שחוקרת בימים אלו את האסון במירון. חלקן חושבות שהעיסוק בוועדה מסיט את תשומת הלב הציבורית מהקשיים של המשפחות אל חיפוש אשמים. "כל הדיבורים האלו על אשמה מורידים מהערך של העניין", סבורה מלי סלר, אלמנתו של חיים עוזר. "נגיד שימצאו מישהו אשם, אז אני אכעס עליו? אני חושבת שכל מה שקורה צריך לקרות. הדבר היחיד זה למנוע אסון נוסף. מה יעזור שימצאו אשם? שעוד מישהו ייהרסו לו החיים?"

חמיה של סלר נפטר כמה ימים לפני המסע מהתקף לב. בנו התבטא בלוויה שלמעשה הוא מת כבר בל"ג בעומר, יחד עם בנו שנספה באסון. חמותה דחפה אותה לנסוע בכל זאת. סלר עצמה ילדה בן שבוע לפני האסון, וכעת מצאה כוחות לצאת למסע. היא חשה שאם זה מה שהיה צריך לקרות, זה זכות שהוא נפטר במקום קדוש כמו מירון. אלמנה נוספת נשארה בישראל, משום שחיכתה ללידה. למחרת הנחיתה של הקבוצה בישראל היא ילדה בן, שמונה חודשים לאחר פטירת אביו.

"אנחנו לא נמצאות במצב רגיל", אומרת מלכי דיסקינד. "אני צריכה לחיות באמונה, זה מה שמחזיק אותנו, אז אנחנו מגיעות לכל הסיפור הזה ממקום אחר, מקום של 'זה מה שהיה צריך לקרות', ואנחנו מוצאות על מה להודות בתוך הקושי המטורף הזה. לכן כל ההסתכלות שלנו היא שונה. אם היינו נחשפות יותר למה קורה בוועדה ושומעות בפירוט על כל הכשלים, יכול להיות שכן היה בנו יותר כעס על מה שנעשה".

הדיבורים על ועדת החקירה מעלים סוגיה כואבת נוספת. הדיון בשאלת כספי הסיוע למשפחות מתעכב בהמתנה למסקנות הוועדה. חברי הוועדה הבהירו כי דו"ח הביניים נועד לאפשר את ההכנות להילולה השנתית, ואינו עוסק בשאלת האחריות. בקרב המשפחות קיימת ביקורת עזה על ההתנהלות מולן. חלקן מספרות שאף נציג מהמדינה לא פנה אליהן להציע עזרה, וכי רק ארגוני סיוע נכנסו לתוך הוואקום. "למה העזרה שאנחנו מקבלים צריכה להיות מארגוני חסד ותלושים של כל מיני תרומות? אם למישהו באמת אכפת מאיתנו היו דואגים לנו גם עכשיו, לפני שיש מסקנות", הן אומרות.

ישראל דיסקינד, אחיו של שמחה בונים ז"ל: "כל המסע הזה הוא ברגשות מעורבים. רגע אחד רוקדים עם ספר תורה בשמחה, רגע אחד בוכים"

שכר פסיעות בתעריף שלג

אוקראינה היא מדינה ענקית, והנסיעה בין נקודה לנקודה נמשכת כמה שעות. "מנהרת חושך", מכנה זאת אחת הנשים. אולי כך מפתחים האוקראינים את סבלנות הברזל שלהם. במהלך הנסיעות הרב אלחדד מספר סיפורי צדיקים על המקום שאליו מגיעים. בשאר הזמן מנסים לתפוס תנומה חטופה. בקברו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב פותחים בשירת "אני מאמין" בניגון שנהוג לשיר לפני הדלקת המדורה בל"ג בעומר במירון. זה היה אחד הניגונים האחרונים שהנפטרים שמעו. הרב אלחדד מתפלל, ולפתע פונה בזעקה: "אבא, אם לא תביא לנו את המשיח, למי תביא?". עין לא נותרה יבשה.

"זה היה כמו להתפרק ולהיבנות מחדש", אומר ישראל דיסקינד, אחיו של שמחה בונים, על המסע. דיסקינד נחשף לסרטונים שבהם נצפה אחיו ברגעיו האחרונים, ומאז הוא מזהיר בכל הזדמנות כמה מסוכנת התופעה של העברת מידע לא מסונן בווטסאפ. גם הוא מספר על חסרונו של האח: "התבאסתי שהוא לא איתי ברגע המיוחד הזה. כל המסע הזה הוא ברגשות מעורבים. רגע אחד רוקדים עם ספר תורה בשמחה, רגע אחד בוכים. שרים, מתפללים ובוכים". דיסקינד הוא צאצא של הבעל שם טוב, ואף קרוי על שמו.

באחת הנסיעות אני תופסת לשיחה את רות מטלון, אלמנתו של שמעון. היא כאן עם חמותה. היא משתפת אותי בשיר שכתב, ובבוקר האסון העביר אותו לחבר. "במקום לטבוע במים – לומר הכול משמיים, במקום להאשים את העולם – לזכור מי הגדול מכולם". היא מספרת שהשיר תורגם לכמה שפות. הנסיעה ארוכה, והשיחה גולשת למחוזות אחרים. לרגע אני כמעט שוכחת שהנשים המחייכות מולי עברו אסון נוראי שטלטל את המדינה.

שמחה וצער מעורבבים במסע הזה. אולי כמו בליל האסון, כאשר ערב של אור, שירה וריקודים, הפך ללילה שחור משחור. בכל פעם כשמגיעים לקברו של צדיק, סכר הדמעות נפרץ. המשפחות נושאות תפילה, והכאב החד מפלח את האוויר. ניגונים, קריאת התיקון הכללי, הדלקת נרות. הנשים מוציאות פתקים עם שמות לתפילה. "מה שמך, אני רוצה להתפלל גם עלייך", שואלת אותי אסתר גפנר. אני מודה לה ומספרת שזו פעם שלישית שלי במסע לקברי צדיקים באוקראינה. לאורך השנים פגשתי כאן נשים רבות ומיוחדות, אבל האמונה הטוטלית והטהורה של הנשים בנסיעה הזו כובשת את ליבי.

אנחנו מסיימות את התפילה בקברו של ר' זושא מאניפולי וחוזרות לאוטובוס. השביל המוביל לקבר, בוצי בדרך כלל, מכוסה כעת בשלג רטוב שחלקו הפך לקרח. פסיעה אחת לא נכונה, ואת משתטחת עליו במקום על הקבר. האגם ליד השביל קפא, השמש מלטפת אותו בקרניה ויוצרת סדקים על פני הקרח. אני מתפתה להוציא את הטלפון לתעד, והתוצאה היא החלקה מרשימה למדי, שלישית לבוקר הזה. סביבי עשרות טביעות נעליים של הצועדים לציון. שכר פסיעות, אני חושבת לעצמי, ועוד תעריף שלג. מתקרבים לאוטובוס. שני סוסים רתומים לעגלה חולפים על פנינו. על העגלה שתיים מהמשפחות ברגע של השתטות מתוקה. שמואל אלחדד מרים ידיו לשמיים, כנושא תפילה.

המשפחות הללו, אני מהרהרת שוב, מתמודדות עם השכול בדיוק בדרך שבה קרוביהן עלו השמיימה. מתוך קדושה, אמונה וגם שמחה טהורה. אחת הנשים אומרת לי: "כולם מדברים על ועדה ואשמים, אנחנו רוצות שההילולה תתקיים בצורה מכובדת ובטוחה, אבל שלא סתם ימנעו מהאנשים להיכנס".

נקודה אחת חשובה להן מאוד, והן מבקשות להדגיש אותה: "אנחנו רוצות שייחדו למשפחות מקום משלנו בהילולה, שיחשבו גם עלינו, שייתנו לנו מקום, שתהיה התייחסות. אנחנו רוצות להיות שם עם הנפטרים".