ארצנו הקטנטונת הייתה מגרש המשחקים של כישרונו האדיר.
מגרש שבו הפליא יורם טהרלב במילותיו,
והמילים שלו היו בעצם לסיפור של כולנו.
הוא ראה בה חלקת אלוהים ופיסת שמיים,
וגם אנחנו חווינו אותה כך בדיוק, בשיריו ובפזמוניו,
וכמה רצינו, בדיוק כמוהו, שתשקוט ארבעים שנה.
יחד גילינו את הארץ ששורשיה כבר בתוך תוכנו,
יחד נשאנו תפילה אילמת, לא מנוחמת, אל ארץ ישראל,
יחד האמנו בכל ליבנו שעם כל הכבוד למה שהיה ולמה שיהיה,
מה שבאמת משנה – הוא היום הזה.
עשרות שנים פסע יורם טהרלב
בחיפושיו אחר אהבת חייו – אהבתו לארץ ולאנשיה.
היא הייתה בעיניו כלה יפהפייה,
והיא אכן קיבלה אותו אל שיריה,
פתחה לו שערים.
השערים האלו היו גם שערים אל ליבנו,
זה שנמלא בהתרגשות בכל פעם שעוד שורה הציתה געגוע,
או כשהעלינו חיוך רחב למול עוד אחד ממשפטי שירתו השנונה.
והנה, לדאבון הלב, תם המסע הזה,
תמו נעוריו של הצעיר הנצחי.
האיש אשר הצליח בכישרון רב כל כך
להביא אל הכתב את מה שכולנו חשים.
מים רבים לא יוכלו לאהבה שהביא אל חיינו,
וגם הדמעות או העצב
לא יסגרו את השער שנפתח,
שער חייו ויצירתו של יורם טהרלב.
נמשיך לשאת את שיריו ויצירותיו בשפתותינו מדור לדור.
יהי זכרו ברוך.
