באחד משיריו האהובים עליי ביותר, "בלדה על סוס עם כתם על המצח", מספר יורם טהרלב סיפור חסידי ישן על היהודי מוש'קה. הפריץ שולח את מוש'קה ליריד לקנות לו סוס נהדר – ותוך כדי המשימה הזאת, קורה למוש'קה מה שקורה לכל אמן יוצר כשהוא מבצע את משימות היום־יום, כשהוא חי את החיים עצמם: מה שקורה לו הוא שעולה ונוצרת בו יצירה חדשה.
משימות היום־יום ומאורעות החיים בכלל, הם החומר והלבֵנים שבהם נבנות יצירות אמנות. היוצר אינו אלא מתאר את היום־יום שלו, אינו אלא מכייר – במילים או במנגינה, בצורה או בתנועה – את החוויה האנושית כפי שהוא חווה אותה על בשרו ועל נפשו.
רק על עצמו, כמאמר רחל המשוררת, יודע היוצר לספר. לעד יתחולל מעשה האמנות במרחב המצומצם מנשוא שבין ארבעה קירות נפשו של היוצר, ולעד תהיה היצירה האמיתית ממוענת, כדברי עגנון: "מעצמי אל עצמי".
הפלא הגדול הוא שככל שאמן מבטא את עצמו באופן אישי, פרטי וספציפי יותר – כך יותר אנשים יוכלו למצוא ביצירתו את עצמם הם.
ב"בלדה על סוס עם כתם על המצח", שכתב יורם טהרלב והלחין מתי כספי ומוכרת לנו בעיקר בביצועה המרגש של חוה אלברשטיין, היצירה שנולדת במוחו של מוש'קה היא מוזיקלית: ניגון חסידי חדש. מוש'קה מוצא ביריד סוס עם כתם על המצח, וכתם על הגב, ושערה של כסף זוהרת בזנב. זה בדיוק הסוס שנפשו של הפריץ חשקה בו, אך מה לעשות ונפשו של מוש'קה, מנגד, חושקת בניגון שמפזם לעצמו המוכר הגוי. סופו שבמקום הסוס, מוש'קה קונה את הניגון, ואחר כך, מגוי אחר, הוא קונה ניגון נוסף ש"הקשיבו ושמעו! זה מין ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא!"
וזהו. בַּזֶּה נגמר לו התקציב.
"חוזר לו מוש'קה בלי הסוס, והפריץ – אהה, חובט בו וזורק אותו מתוך האחוזה, עם כתם על המצח וכתם על הגב, ואחריו מגורשים אשתו וילדיו. ובדרכים, מכפר לכפר, בין יער לבין עיר, גם ברעב וגם בקור הם לא חדלו לשיר". מה הם שרים? הם שרים את היצירה החדשה הזאת, את הניגון המקורי לגמרי שמוש'קה יצר, כאשר קנה את שני הניגונים הללו מידי שני הגויים וחיבר אותם זה לזה.
מה יהודי יותר מהיכולת הזאת להלך ביריד התרבות האנושית האוניברסלית, להאזין, ולהתבונן, ואז להבין כיצד להצמיח, מסך חלקיה, תרבות יהודית מתחדשת. ומה יהודי יותר מן ההליכה של כל המוש'קים ומשפחותיהם לאורך אלפיים שנות גלות, עם כתם על המצח וכתם על הגב אבל גם עם "קשר תפילין הראה לעניו", ועם השירים והסיפורים שרק עם ישראל מסוגל להוסיף לדברי ימי האנושות, ורק עם ישראל מסוגל לספר.
מתוך ארבעת הקירות של נפשו מבקש כל יוצר להושיט יד שתפגוש יד אחות, געגוע שיפגוש את געגועי הזולת. וכשאתה שולח את יצירתך על פני המים, הפרס הנפלא ביותר בעיניך הוא שאנשים יגידו לך שהיא מצאה אותם, ושהיא נגעה בנפשם.
לא כל שכן כשוועדת פרס שר החינוך של מדינת היהודים קובעת כי היצירה שלך נוגעת בנפשה של התרבות היהודית הצומחת כאן ועכשיו.
אני חושבת שמול הכרה שכזאת ביצירתו של כל אחד מאיתנו, ההרגשה שלי ושל חבריי לפרס שר החינוך על שם יקירנו אורי אורבך ז"ל, דומה לפחות בזעיר אנפין לזו של מוש'קה ובני משפחתו בהגיעם, לקראת סוף תלאותיהם ולקראת סוף הבלדה של יורם טהרלב, אל בית הרבי.
מאין באתם, שואל אותם הרבי, ולאן תלכו ללון? והם מנסים להשיב לו, אך יוצא להם ניגון. והחסידים שמסביב שומעים וצוחקים, אבל הרבי בקולו מרעים: "הן לניגון הזה חיכינו מתמיד / אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד".
