יותר מחצי מיליון ממצאים אותרו עד כה – ב־16 שנות סינון – בעפר שהוציא הווקף מאורוות שלמה ב־1999. במאמר מדעי טרי מתמקדים מנהלי מפעל סינון העפר, הארכיאולוגים צחי דבירה וד"ר גבי ברקאי, בממצא יחיד שאיתר בו בשנת 2005 אורי סרי־לוי מהיישוב תקוע: בולה, הלא היא טביעת חותם, שהתגלתה חרוכה ושבורה כשעל גביה כתובת קטועה ובה שבע אותיות ששרדו שלמות: "(ל…) ליהו (בן) אִמֵּר", ועוד שריד של אות שנראית כצד"י. שני החוקרים הציעו שזו כנראה טביעת חותם של אדם ששמו הצליהו בן אִמר, חבר במשפחת כוהנים ששלטה באוצרות הממלכה והמקדש ערב חורבן בית ראשון.
בולה היא גוש טין, חרס, ששימש לאבטחת דלתות של בתי אוצר וכלי אחסון בתקופת המקרא. גוש הטין הוצמד לקשר של חוט שאבטח ידית דלת או את פתחו של כלי אחסון, ומנהל האוצר הטביע על גוש הטין את חותמו או את חותם הממונה עליו. הנוהג בממלכות העידן ההוא (תקופת הברזל II, בלשון המחקר הארכיאולוגי) היה לחתום בבולות תבואה חקלאית שהועלתה כמס מרחבי הממלכה אולם גם צרורות כסף.
בגב הבולה אפשר להבחין בטביעה של אריג, ממצא נדיר יחסית בעולם הבולות אולם שכיח יחסית דווקא בעפר הר הבית וכן בחפירות העופל שלמרגלות ההר. על גבן של כ־6 אחוזים מהבולות שנתגלו בירושלים מופיעה טביעת אריג. אלו מגיעות בעיקר משני מוקדים עיקריים: מהעפר המסונן מהר הבית וממרגלות הכותל הדרומי.
הכוהן שהופקד על חדר האוצר שהבולה הגיעה ממנו היה כאמור, לדעת שני החוקרים, הצליהו בן אִמר. "אימר" פירושו "טלה" בעברית־ארמית של הימים ההם, כשמה של משפחת כהונה חשובה הנזכרת לא מעט בתנ"ך – בין השאר בספר ירמיהו, ולאו דווקא לטובה. בעקבות נבואות הזעם של ירמיהו נגד עבודת האלילים בעיר ובגיא בן הינום הסמוך, התמלא בן המשפחה הזו חימה על הנביא והשליך אותו לכלא: "וישמע פשחור בן אימר הכהן, והוא פקיד נגיד בבית ה', את ירמיהו ניבא את הדברים האלה, ויכה פשחור את ירמיהו הנביא וייתן אותו על המהפכת אשר בשער בנימין העליון אשר בבית ה'. ויהי ממחרת ויוצא פשחור את ירמיהו מן המהפכת, ויאמר אליו ירמיהו: לא פשחור קרא ה' שמך כי אם מגור מסביב" (ירמיהו כ', א'־ג').
התואר התנ"כי לפשחור, "פקיד נגיד", מכוון כנראה לכך שפשחור היה ממונה על ניהול אוצרות המקדש. דבירה וברקאי מניחים שכמנהג הימים ההם פשחור בן אימר העסיק בעבודת האוצר גם את קרובי משפחתו ובין השאר את אחיו הצליהו. אגב, בשוק העתיקות הופיעה בולה נוספת שנחתמה כנראה בידי אח שלישי ממשפחת בני אימר: "עבדיהו בן אִמֵּר".
"בסינון העפר מהר הבית נתגלו עד עתה 32 בולות שתוארכו לפי סגנונן לתקופת הברזל II", כותבים ברקאי ודבירה. "מתוכן שבע הן כאלו שיש על גבן טביעת אריג. נראה שחלקן חתמו צרורות שבתוכם נשמרו מטילי מתכות יקרות, והבולה של בן אימר ובולה נוספת חתמו ככל הנראה תבואה חקלאית שאוחסנה בקנקן אשר כוסה באריג".
בולות בעלות טביעת אריג היו בשימוש בעיקר בבתי אוצר. שיעור גבוה במיוחד של בולות עם טביעת אריג, כ־40 אחוזים מכלל הבולות, נרשם כאמור גם בחפירות העופל. בעידן ההוא, טרם הופעת המטבעות הראשונים בעולם, הסחר נעשה בין השאר באמצעות מטילי כסף שנשקלו היטב בידי הסוחרים. אוצר הממלכה התרכז כנראה במבנה מלכותי מפואר מסוף ימי בית ראשון שאותר מדרום להר הבית, ובו נמצאו בולות רבות כאלו.
להערכת דבירה וברקאי, הפסולת הושלכה בעידן ההוא היישר ממוסדות הממלכה והמקדש שבעופל אל מורדות נחל קדרון. ייתכן שכאשר הורדוס הרחיב את תחומי הר הבית בסוף ימי הבית השני, ונזקק לעפר רב, הוא נטל לשם כך עפר ממורדות ההר ובתוכו גם את הבולה ההיא, שנזרקה אחר כבוד מאות שנים קודם לכן. לדברי השניים, צבעה האפרפר של הבולה הוא כנראה תוצר של האש הנוראה שהשתוללה בהר בעת חורבן בית שני.
בתוך המבנה המלכותי מסוף ימי בית ראשון שאותר בעופל התגלו קנקנים רבים, ועל אחד מהם מופיעה כתובת חרותה באיזמל, "לשר האו…". היו שהציעו לפענח את הכתובת הזו כשייכת לשר האופים, אולם שני החוקרים מציעים שהקנקן שייך דווקא לשר האוצרות. אגב, בין הבולות שנמצאו סמוך למבנה המזוהה כבית האוצר הממלכתי התגלתה גם בולה של חזקיהו מלך יהודה. כן, כל שנותר מאוצרות הממלכות הקדומות הוא כמה שרידים זעירים חרוכים.
מיזם סינון עפר הר הבית מתקדם לאט מהרצוי בשל קשיי מימון. אף שהמפעל הוא בעל ערך לאומי ברור, המימון לפעולותיו הגיע עד כה רק מתורמים פרטיים. זאת על אף הבטחות של בכירים בממשלה הקודמת ובממשלה הנוכחית. במפעל מבקשים ממי שמוכנים לסייע בכל דרך ליצור איתם קשר בטלפון 02-5667067, או בדוא"ל: tmsifting@gmail.com.
