סא"ל שמעון שטרית, קצין ההגנה המרחבית (הגמ"ר) היוצא של אוגדת יהודה ושומרון, בורר את מילותיו בעדינות כשהוא נשאל על "אלימות מתנחלים" – המונח שזכה לאחרונה לעניין מחודש, בעקבות הציוץ של השר לביטחון פנים עמר בר־לב, דיון מיוחד שכינס שר הביטחון גנץ בנושא, והכינוי "תתי אדם" שהדביק סגן השרה יאיר גולן למתיישבי חומש.
"ההגדרה התקשורתית היא פחות מעניינִי, אבל מהיכרותי עם האוכלוסייה, 'אלימות מתנחלים' היא אמירה מכלילה מאוד", אומר סא"ל שטרית. "האוכלוסייה היא לא רק נורמטיבית ושומרת חוק אלא אידיאליסטית, כזו שעומדת עם הצבא כתף אל כתף. זה משקף לדעתי את העמדה של מרבית מפקדי צה"ל. יש אירועים נקודתיים מקומיים של אלימות, בעיקר של נוער, שקורים בגזרת יהודה ושומרון, ואני לא בטוח אם חלקו או אפילו רובו של הנוער הזה גדל באיו"ש. אם יש אירועי אלימות, מוקיעים אותם".
התפקיד שמילא עד לחודש שעבר, אמון על קו התפר העדין שבין האוכלוסייה האזרחית ביהודה ושומרון ובין הכוח הצבאי המוצב בה. והוא מסיים אותו שבע רצון. "יש הרבה מנגנונים טובים ואנשים טובים בתחום הביטחון האזרחי ביהודה ושומרון", הוא אומר, "צריך להעלות על נס את העבודה הטובה שלהם". אם לשפוט על פי הכתרים שקשרו לראשו נציגי ההתיישבות בערב הפרידה שנערך לכבודו, התחושה היא הדדית.
שטרית התגייס לנח"ל בשנת 2000 וטיפס בסולם הפיקוד עד לתפקיד מפקד פלוגה. בתחילת הדרך הוא לא חשב על קריירה צבאית. "אחרי מלחמת לבנון השנייה רציתי להשתחרר. נשארו לי כמה חודשים, והתגוררתי אז עם אשתי ביישוב עלי, בשכונת היובל. היה תפקיד זמני שהיה צריך למלא בהגמ"ר, והציעו לי לעשות אותו בינתיים. באתי, התאהבתי בסיפור של ההתיישבות והביטחון, ומאז הכול היסטוריה".
המרחב שבו שירת שטרית ב־16 השנים האחרונות, התפתח לא מעט במהלך התקופה הזו. "מאוד מחמם את הלב לראות איפה היינו אז ואיפה היום. אינו דומה טיפול ב־200 אלף תושבים לטיפול בחצי מיליון תושבים. לא דומה מצב של טיול בודד בתקופה, למציאות שבה ישנם המון טיולים, סיורים, ואתרים שיש רצון להנגיש אותם. גם ההבנה הצבאית של הצרכים בהתיישבות השתנתה. ברמה הטקטית־מבצעית, לא דומה יישוב עם אמצעי ביטחון שהיו אז, כמו גדר, לאמצעים הטכנולוגיים שקיימים היום. ב־2006 היינו שלושה אנשים בהגמ"ר, היום זה גוף ממוסד, רחב ומקצועי, אף שהעומס עדיין רב".
להבין את הראש ההתיישבותי
ארבע שנים וחצי שימש קצין הגמ"ר של האוגדה, לאחר שלוש שנים שבהן היה סגנו של הקצין הקודם. שטרית, שנולד במושב רוויה שבעמק בית־שאן וגדל בפתח־תקווה, הגיע לראשונה ליו"ש כשלמד במכינה הקדם־צבאית בעלי. כיום הוא תושב קדומים, נשוי ואב לשבעה. מי ששירת עד עתה כסגנו הוא תושב עתניאל. קציני הגמ"ר נוספים תחת פיקודו גדלו או מתגוררים ביו"ש. "אין חובה כמובן שמי שמשרת בתפקיד הזה יהיה תושב יו"ש, אבל אני חושב שמי שמבין את הדינמיקה, מכיר את האנשים ויודע להבין את הראש ההתיישבותי – זה בהחלט יתרון בתפקיד. אם כי כאמור, בהחלט לא חובה. מי שיחליף אותי, סא"ל אליצור טרבלסי, הוא תושב אשקלון והוא מצוין".
תחום האחריות של שטרית בהגמ"ר כלל את מרכיבי הביטחון היישוביים: רבש"צים, כיתות כוננות, סיירים וכלל האמצעים הפיזיים לשמירת יישוב, החל בביתן השומר ומכשירי הקשר וכלה באמצעים טכנולוגיים.
מה לגבי יישובי ההתיישבות הצעירה, המוחים בשנים האחרונות על כך שרמת ההגנה שלהם פחותה?
"בשל החלטה שאינה של הצבא, כמות המשאבים, האמצעים הפיזיים שמותר לתת להם – היא מוגבלת. אבל ישנה פעילות צבאית וחיילי הגנ"ש שמאבטחים שם".
הקשר עם ההתיישבות היה אחד המרכיבים המרכזיים בתפקידו. "קראתי לזה – לבנות גשרים ולחזק אותם. בעיניי, בראש ובראשונה זה משרת את משימת הביטחון. לקשר הזה בין הצבא להתיישבות יש תכלית. כשיש עם מי לדבר, יודעים לפתור דברים וזה חשוב. אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות האזרחית פה מושפעת מאוד מהמציאות הביטחונית, וחייב להיות שיח. כך למשל, הייתי שותף בכל ענייני התב"עות (תוכנית בניין עיר) כדי לוודא שכאשר תוקם שכונה או תורחב – יהיו לה מרכיבי ביטחון.
"יש הרבה ניואנסים לכך שלנוכח המציאות הסטטוטורית והחוקית פה, כוחות הביטחון והאזרחים חיים בכפיפה אחת. אם הרשויות רוצות לקיים מרוץ, לערוך הפנינג – הכול מתואם איתנו. וכדי לאפשר אירועים כאלה נדרשת חשיבה אזרחית בתוך הצבא, כי לפעמים ההחלטות הצבאיות הקלאסיות לא יודעות לקחת בחשבון את השיקולים האזרחיים. אם אתה רוצה למשל לאשר למועצת שומרון לקיים 'חניון יום העצמאות' בנחל קנה, אתה חייב להבין שיש לזה השפעה על מחסום אליהו ביציאה מהשומרון. אתה דואג לא רק להציב שם חיילים, אלא מוודא שהמאבטח במחסום ידע שיהיה עומס. לאחוז גם את הצורך האזרחי וגם את הביטחוני".
קרה לך שהדברים הגיעו לכדי עימותים?
"לא הייתי קורא לזה עימותים. לפעמים יש אירועים שלא יכולים לקרות בכפיפה אחת. למשל בחנוכה האחרון, ביקשו שנאפשר כניסה לבית־צור המקראית כדי להדליק שם נרות, ובאותו ערב הייתה כניסה לקבר יוסף בשכם והיו אירועים נוספים. לא יכולנו מבחינת סדרי הכוחות לקיים הכול באותו יום, וצריך להחליט מה כן. או מרוץ שהתקיים ביום שישי של סוכות, וצריך גם לקחת בחשבון איך החיילים שמאבטחים אותו יגיעו אחר כך הביתה בלי חילול שבת. לא הייתי מגדיר את דחיית האירועים כהתנגשויות, אבל יש מקרים שבהם השיקול הביטחוני גובר".
היו מפקדי פיקוד קשובים יותר לצורך ההתיישבותי וכאלה שפחות קשובים?
"לא. רוב האלופים מבינים את הצורך ועושים כל שביכולתם כדי ללכת לקראת, אבל יש מערך של איזונים. אגב, לא פעם הבאתי במערך האיזונים את הצד של ההתיישבות אל ההתיישבות. למשל, כשראש מועצה מבקש לקיים מרוץ שכולל סגירה של כביש 60 ביום שישי, אני אומר לו: אין לנו בעיה לאבטח, אבל קחו בחשבון שזה יום שישי רביעי רצוף שאנחנו סוגרים את כביש 60 בשביל צעדה או מרוץ, ותחשבו אם זה מתאים לתושבים שלכם".
היו גם ביטולים שנראו שרירותיים יותר, כמו הטיול שהיה אמור להתקיים לפני כשנה באתר הארכאולוגי תל־ארומה, שיש בו השתלטות פלסטינית מכוונת. הצבא הסיר את האישור לסיור ימים ספורים לפני קיומו.
"בהחלט יש ביטולים. בסוכות השנה הייתה אמורה להיות כניסה לשא־נור ולתל דותן, אבל בעקבות מבצע 'תנין הפוך' בג'נין נאלצנו לבטל. וכן, יש מקומות שבהם ההתנגדות הפלסטינית היא גם גורם משפיע. אבל לרוב נוכחתי לדעת שגם אם יש ביטול, הוא ביטול זמני. אם יש התרעה בקבר יוסף או ריב חמולות בתוך שכם, אז ייתכן שהכניסה לא תהיה היום אלא תידחה לעוד שבועיים".
"באופן יחסי, המצב בכבישי יו"ש בהחלט טוב. הבעיה היא הטרור העממי. זה מורכב וקשה, משקיעים מאמץ אמיתי, לא מקילים ראש בשום זריקת אבן"
אילוצי המפקדים
סא"ל שטרית אומר כי בכל הנושא הכאוב של פגיעה באתרים ארכאולוגיים ואתרי מורשת, אין לצה"ל יכולת פעולה בשטחי A ו־B. "המקום שלי בתוך הסיפור הזה הוא להבין את החשיבות של אתר כמו תל־ארומה בעבור ההתיישבות, ולהביא את החשיבות הזו אל שולחן הדיונים הצבאי. לומר אפילו שייתכן שלאפשר שם טיול יהיה גורם מרגיע בראייה הכוללת של הדברים, מול הכעס בשטח על מה שמתרחש שם".
לפני שבועות ספורים נחשף כי רבש"ץ היישוב ענתות הושעה מתפקידו, לאחר שהשתמש בנשק בעת חיכוך עם פלסטינים. מה מידת הגיבוי שאתה נותן לגורם אזרחי שנראה כי בסך הכול מילא את תפקידו?
"בלי להתייחס לסיפור הספציפי, רבש"ץ הוא הגורם הביטחוני האזרחי הכי חשוב שיש לנו פה. מבחינתי זו אוכלוסייה שצריכה להדליק משואה. בסוף הם הגורם הטקטי, המבצעי, שבזכותו התושבים ישנים בשקט. הרבש"ץ מקבל את כל סמכויותיו מצה"ל, וגם את כל אמצעי הלחימה שהוא נדרש להם כמו נשק. ככל שיפעל תחת ההוראות והסמכויות, יקבל גיבוי מלא. בשבע השנים שלי בהגמ"ר אני לא זוכר שהדחנו רבש"ץ על שגיאה מבצעית".
גיבוי ברמה כזו שתלך איתו לחקירה במשטרה אם יוזמן אליה?
"יכול להיות. היו שני מקרים של אלימות רבש"ץ שאני זוכר שגרמו לסיום תפקידו של הרבש"ץ. אבל ברוב האירועים, והם נמצאים באירועים מורכבים מאוד, הרבש"צים מגיבים בצורה מקצועית ומצוינת. תפקידם הוא להגן על היישוב שלהם, אין להם מה לצאת לעבר הכפר הסמוך".
ואם יש אירוע והצבא לא מגיע מספיק מהר?
"היו אירועים מעטים שבהם כוחות הביטחון השוטף היו עסוקים בגזרות אחרות, ורוחב הגזרה חייב את הרבש"ץ לתת מענה באירוע כי אחרת הייתה בו סכנת חיים. אבל ברגע שמגיע מפקד הפלוגה לשטח, הוא חייב לזוז אחורה".
לפעמים נראה שמצד המערכת יש חיכוך מיותר, למשל כאשר הורסים מבנים בחומש בזמן השבעה על יהודה דימנטמן ז"ל.
"כל נושא האכיפה הוא פחות מעניינו של קצין הגמ"ר".
אתה יכול לומר במקרה כזה למערכת שלדעתך זה יגביר חיכוך כרגע?
"הרבה פעמים זה נאמר, אבל לא אני אומר את זה. גם מח"ט יכול לומר", משיב סא"ל שטרית, ומתייחס להיבט נוסף של ימים כאובים אחרי פיגועים. "כאשר ישנו רצון לקיים אזכרה במקום הפיגוע או צעדת מחאה, אתה מבין את הרצון של אנשי ההתיישבות, אף שהמחשבה הצבאית במקרה כזה היא בדיוק הפוכה: למה דווקא עכשיו, בזמן ביטחוני רגיש אחרי פיגוע, צריכה להיות נוכחות של עשרות נערים בצומת? אבל אתה מבין שזה צורך, ובדרך כלל אנחנו יודעים לאפשר ולעשות את זה טוב. מבחינת המפקד בשטח, הסיטואציה היא שהוא מתבקש לאבטח הפגנה לשעה, ולא פעם היא מתמשכת לשעתיים ויותר, והוא כבר חושב על המעצר שהוא צריך לצאת אליו בלילה, וזה עלול להגיע לידי חיכוכון בינו ובין המפגינים שלא צריך לקרות. אבל המקרים הללו הם מיעוט שבמיעוט, וגם מההתיישבות נדרשת פה הבנה".
צילום: נאסר אשתיה, פלאש 90
במסגרת תפקידו הגיע שטרית לאינספור זירות פיגוע מדממות וקשות. כשהוא מתבקש להיזכר ברגע קשה במיוחד, עולים בזיכרונו רצח הנערה הלל אריאל בקרית־ארבע והפיגוע בגבעת־אסף בדצמבר 2018 שבו נהרגו שני חיילים, יובל מור־יוסף ויוסי כהן. "הגיע לשם ראש מועצה והתחיל לזעוק שאלו הילדים שלנו. הכאב שלו היה גדול כל כך, שחשבתי לרגע שהם באמת הילדים הביולוגיים שלו. זה המחיש את עוצמת האובדן ואת עוצמת החיבור".
אחרי אירועים קשים, קצין ההגמ"ר הוא גם מי ששומר על קשר עם משפחות הנפגעים. מיידע אותן, למשל, כשנתפס המחבל שהמיט עליהן את האסון. "אתה מרים טלפון למשפחה ומודיע, משתתף בכאב שלהם וגם מנסה קצת להעביר להם את העבודה והמאמץ של הלוחמים שהושקעו במסירות רבה כדי להביא לכך שהמחבל ייתפס במהירות. באירועים האחרונים הצלחנו לתפוס את המחבלים ממש בתוך ימים. ולא רק בתפיסת המחבל, גם בהמשך הדרך, אני איש הקשר של המשפחות. למשל בנימין הורגן, בעלה של אסתר הורגן ז"ל שנרצחה ביער ריחן בשנה שעברה, ביקש ממני להגיע ולדבר עם הלוחמים שהלכו להרוס את בית המחבל שרצח את אשתו. לחזק אותם ולומר להם שאין לו עניין בנקמה אישית, רק בהרתעה עתידית כדי למנוע מקרים נוספים".
מול מה שנראה לאחרונה כהתעצמות של מקרי יידויי האבנים בכבישי יו"ש, שטרית אומר כי המצב הביטחוני כיום בכבישים דווקא טוב. "באופן יחסי, בטח בטרור הקשה, המצב בהחלט טוב. הבעיה היא הטרור העממי, ולא מקילים בזה ראש. זה מורכב, זה קשה, משתדלים לעשות כל מה שצריך באמצעות מארבים, אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. כוחות רבים עובדים על זה קשה מאוד לילה־לילה, משקיעים מאמץ אמיתי, לא מקילים ראש בשום זריקת אבן.
"פעם לקחתי מאחד המוקדים האזוריים הקלטה של שיחת טלפון שבה שומעים תושבת שמתקשרת וזועקת לעזרה מיד אחרי שיידו עליה אבן. השמעתי את זה בהערכות מצב, כדי שהחיילים והמפקדים יבינו שלא מדובר רק בנזק פח, אלא מה המשמעות בעבור אותה אישה שנסעה במכונית והיא עכשיו מבוהלת ובוכה. ההתיישבות צריכה לקבל מאה אחוז ביטחון, כי היא חיה פה. הצבא מבין את זה, גם הוא רוצה את זה. אני אומר למפקד בשטח שאת אותה אישה שחטפה אבן כשהיא עם שני ילדים באוטו, לא מעניין שלפני שש שנים היו באותו כביש פיגועי ירי בכל שבוע והצבא מיגר זאת לחלוטין. והם מבינים. בכלל, רוב המפקדים יודעים שלא לקחת באופן אישי את הביקורת כשהיא מגיעה, כל עוד זה מגיע בצורה מכובדת.
"פעם נכחתי בשיחה עם תושבים שאמרו למח"ט שהם מרגישים כמו ברווזים במטווח. לטעמי זו דמגוגיה. המציאות היום היא שכל תושב ביו"ש מניע את האוטו בכל שעה שהוא רוצה ונוסע לאן שהוא רוצה. תסכימי איתי שהחשש היום של מי שיוצא לדרך בכבישי יו"ש, הוא הרבה יותר מהפקקים מאשר מאיומים ביטחוניים".
