הראש באדמה: בתוך סערת נטיעת העצים בנגב

אחד־עשר דחפורים כבדים וצהובים נוסעים אנה ואנה במרחבי החול השומם, מטרטרים במנועי הדיזל שלהם ברעש מחריש אוזניים. עיני המבקר התמים יראו פה עוד אתר של עבודות עפר כלשהן, אבל באתר הזה שום דבר לא תמים. מדינה שלמה עסקה השבוע במתרחש בשטח לא גדול בשולי כפר לא גדול בפזורה הבדואית. שלשום נסענו לשם כדי לראות במו עינינו את המתרחש.

אם תיאטרון הנגב לא היה מוסד פעיל ומוכר, היה אפשר בהחלט לייסד אותו השבוע באזור הנטיעות במולדה, או סעווה, כפי שתושביו הבדואים קוראים לו. מבחינת מזג האוויר, זוהי תקופה מושלמת לביקור במקום: לא חם מדי, אין גשם, וענני נוצה המרחפים מעל משמחים את אריק הצלם ומשלימים את התפאורה. מבחינת האנשים שנמצאים כאן – ושמספרם הכולל לא עולה על 100 – כל אחד מהם תופס את מקומו ומשחק את התפקיד שהועידה לו המציאות הישראלית 2022, שלא מסוגלת לעבור יום אחד בלי סקנדל או פסטיבל: כוחות משטרה שתפקידם לשמור על הסדר, תושבים בדואים שתפקידם להפגין נוכחות ומורת רוח, חברי כנסת שבאים לגזור את הקופון מהבייס שלהם, כמה נהגים של כלים הנדסיים כבדים, כמה שותלי עצים וכמובן גם כמה עיתונאים.

כל סיפור צריך להתחיל איפשהו, ואנחנו נתחיל אותו בהקמת המדינה. באותם ימים היו בנגב כ־12 אלף בדואים, שלאף אחד מהם לא היה שטר בעלות על קרקע בשל חוסר רצון לשלם מיסים לבריטים, שדווקא ניסו בתקופת המנדט להאיץ בבדואים לרשום אדמות על שמם. עד ביטול המשטר הצבאי ב־1966, מדינת ישראל לא עשתה הרבה בנידון. לאחר מכן, ובמשך כעשור, ניתנה אפשרות לבדואים להגיש תביעת בעלות על קרקע שבחזקתם באמצעות מילוי טופס. כ־3,200 תביעות בעלות כאלה הוגשו, אלא שאף אחת מהן לא עמדה במבחן בית המשפט. המינימום שמדינה יכולה לקבל כהוכחה לתביעת בעלות על קרקע לא התקיים כאן, כאמור מטעמים היסטוריים.

כדי לנסות ולפתור את הפלונטר, הקימה המדינה כמה יישובים עירוניים לבדואים ובהם רהט, תל־שבע, חורה, לקיה וכסייפה. הפתרון הצליח באופן חלקי, לאחר שכמחצית מהבדואים נכנסו לגור ביישובים אלה. הבעיה היא שהחצי השני הוא זה שתובע בעלות על קרקעות בהיקף אדיר. באמצע שנות התשעים החלו עמותות שונות לדרוש הכרה ב־45 כפרים בדואים ברחבי הנגב הצפוני. ב־2003 החליטה ממשלת שרון להכיר בשבעה מאותם כפרים – כשאחד מהם הוא מולדה, ביתו של שבט אל־אטרש.

העובדה שישראל הכירה בכפר הזה לא אומרת שאפשר לדמיין יישוב כפי שאתם מכירים, עם רחובות מסודרים, כבישים סלולים וגינות משחקים. רחוק מזה. ועדיין – כפר מוכר עם בית ספר וסניף של קופת חולים, משהו שלכפרים רבים ולא מוכרים אחרים אין.

איפה נכנסות לסיפור הנטיעות של קק"ל? בדיוק כאן, בשולי שטח השיפוט של מולדה. הבתים, שלא לומר הפחונים האחרונים בפאתי הכפר מכיוון מערב, נמצאים במרחק של כמה עשרות מטרים מהטרקטורים הצהובים העצומים. ברור לחלוטין שמי שהחליט לנטוע פה עשה זאת כדי שתושבי הכפר יראו ויבינו את גבולות השיפוט שלהם. הגישה של המדינה באמצעות רשות מקרקעי ישראל וקק"ל ברורה ולא מתנצלת: נטיעות הן דרך לשמור על הקרקע מפני פלישה והתרחבות לא חוקית של הכפר לכיוון מערב. לא צריך משקפת כדי לראות באופק המערב את בתיה הנישאים של העיר באר־שבע. ברור שמדובר בחיץ טבעי שהמדינה מנסה להקים כדי לגדר ולהגביל את שטח הכפר, שניתן לתושביו בנדיבות – כמעט 11 אלף דונם.

ערב ביקורנו במקום, התרחשו בנגב מהומות שכללו הנחת בלוקים על פסי רכבת, שריפת רכב של עיתונאי ואירועי השלכת אבנים שבעטיין כביש מספר 25 נסגר לתנועה לכמה שעות. כשהגענו למולדה, התחושה הייתה מתוחה. כוחות השיטור הרבים הפרידו בין הבדואים המוחים לאתר העבודות. הדבוקה הבדואית נראית גדולה מרחוק, אבל כשמתקרבים מתברר שמרבית הנוכחים כלל אינם תושבי הכפר אלא באו ממקומות שונים בנגב כדי להביע סולידריות, יש שיאמרו כדי להתסיס. המסר האחיד: מדובר בניסיון עקירה שלנו מהקרקע, ולא נסכים לכך. בתוך המסר הזה ישנם קולות מגוונים, שכוללים גם חוסר הסכמה על עובדות פשוטות. כגון – האם שטח המריבה נמצא בתוך תחומי היישוב, או שמא מחוצה לו.

ד"ר מאזן אבו־סיאם הוא חבר מועצת רהט, שבא להזדהות עם תושבי מולדה: "שתילת עצים זו התיישבות. כל שטח של קק"ל מיועד בשלב ב' להתיישבות יהודית, בעיקר ליהודים שבאים מחו"ל. הקרקעות האלה שייכות למועצה האזורית אל־קסום, מועצה שמוכרת על ידי הממשלה והמדינה. לא ראיתי את המדינה נוטעת עצים במרכז תל־אביב. שתיטע עצים, אבל לא על אדמות פרטיות, ועדיף שקודם תסלול כביש. הבעיה היא שהמדינה לא מכירה בבדואים כאזרחים אלא כפליטים. אנחנו לא פליטים אלא גרים כאן מאות שנים. המשטרה מתגרה בילדים, עוצרת בני עשר ובני שמונה, כשאף אחד לא נגע בשוטר. השוטרים נכנסים לכפר על פרשים, למרות שאנחנו חשופי ידיים. כשאתה מתגרה בילד, אתה לא יכול לקחת אחריות על מה שהוא יעשה אחר כך".

עטייה אלאעסם הוא יו"ר המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, גוף שאינו מוכר על ידי המדינה. לדבריו, הנטיעות לא מתקיימות בשטח היישוב: "לא כולם יודעים איפה הקו הכחול עובר. הנטיעות הן מחוץ ליישוב, שטח שהמדינה לא מכירה בו. אבל הזכות והצדק הם שהקרקע הזו שייכת לבדואים שגרים פה. הנה, נמצא פה סולימאן אל־אטרש. הוא מעבד כבר שנים את הקרקע הזו, שנמצאת מאה מטר או פחות מהבית שלו. נראה לך הגיוני לשתול פה עצים רק כי יש איזה קו דמיוני שמאחוריו כבר מותר למדינה לעשות הכל?"

גבר נוסף שמוכן להזדהות בשם עזיז, מחריף את הטון: "המדינה רוצה לקחת את האדמה מאיתנו. היא מכינה את הקרקע להתיישבות יהודית. יש פסק בתורה שאסור לתת לערבי לגור באדמה של קק"ל. כל שטח שקק"ל שמה עליו יד זה הקדש ליהודים. לא רואים בנו אזרחים אלא חיות ותתי־אדם. המשטרה תקפה כאן ילדים ונערים. בשביל מה בן־גביר צריך לבוא לפה לשתול עץ? זה מראה שהכוונה היא טיהור אתני".

שחאדי אל־אטרש, תושב הכפר, לוקח אותי הצידה ומדבר בנועם. "אני שירתי בגדס"ר הבדואי. רוב הכפר כאן מתגייס לצבא ולמשטרה. בתמורה, כבר כמה שנים רצופות נציגי המדינה באים לכאן והורסים בתים. עכשיו הם עברו לקרקעות. תבין, זו המדינה שלנו. אנחנו חיים בדו־קיום, יש פה בעיה ממשלתית שצריך לפתור אחת ולתמיד, בלי רעש והסתה נגד הבדואים. פוליטיקאים משתמשים בזה בשביל עוד כמה קולות, וזה מגעיל ולא מכובד".

איך אתה מסביר את העובדה שהבדואים מיד נוקטים באלימות? לפחות ככה זה נראה.

"אנחנו נגד אלימות. לפעמים אנשים מוציאים את הכעס שלהם ככה, אבל אנחנו נגד. המשטרה משתמשת באלימות, מתגרה בצעירים, הרוחות מתלהטות והצדדים נכנסים אחד בשני. עצרו כאן אתמול נערים מתחת לגיל 18 ונערות. בשביל מה? מה ילד בן 14 יכול לעשות לשוטר? כוחות משטרה כאלה גדולים באים לכאן, נקבל אותם בזר פרחים? שוב, אנחנו נגד אלימות ומגנים אותה. אנחנו מדברים עם הנוער שלא ילכו לכיוון האלימות, ונכון שלפעמים זה לא עובד. אני לא יכול לעצור לבד עשרים ילדים, ואז מישהו זורק אבן, המשטרה נכנסת לבתים והמהומה רק גדלה".

אתה באמת מאמין שקק"ל רוצה להקים פה יישוב יהודי שמונים מטר מהבית שלך? זה נראה לי מופרך לגמרי.

"אין לי בעיה שיבוא יהודי לגור פה, כמו שמקבלים אותנו בבאר־שבע ובתל־אביב. כולנו אזרחים וזו לא בעיה. אין לנו התנגדות ליישוב יהודי בנגב, אבל רוצים לעקור אותנו מהאדמה שלנו. ברגע שהשטח שייך לקק"ל אנחנו לא יכולים להיכנס אליו, זה מוגדר של יהודים".

מצד שני יש הרבה יהודים שחוששים שהחלטתם לכבוש את הנגב.

"אז חשוב לי לומר להם: אין לכם מה לפחד. אנחנו אזרחים כמוכם, הקמנו את המדינה עם היהודים, תמכנו בהם, קיבלנו אותם ונלחמנו איתם. דגל המדינה שלך הוא גם המדינה שלי. לצערי הרב נראה שהמדינה החליטה לגרש את הבדואים. מה שקורה פה זה בושה למדינה. תראה לי עוד מדינה שהורסת בתים ועוקרת עצים של האזרחים שלה".

נרטיב עקירת העצים חוזר על עצמו בלא מעט שיחות שאני עורך עם תושבי הכפר. כשאני מבקש מהם להראות לי עצים שנכרתו, הסיפור מתכווץ לכדי עץ זית אחד, רחוק יחסית משטח הנטיעות, שניכר כי נעקר מזמן ולא לאחרונה. כמו סיפורים רבים בארץ הזו, לנרטיב יש לפעמים כוח רב יותר מאשר למציאות בשטח.

אני שואל את שחאדי אל־אטרש אם מבחינתו יש הבדל בין ממשלת השינוי עם רע"ם לממשלות נתניהו. "טכנית עבאס יכול לפרק את הממשלה", הוא משיב, "אבל כנראה יש לו רצון אחר. אגיד לך את האמת, בכלל לא מעניין אותי מי ראש הממשלה ומי בממשלה. מעניינות אותי הזכויות שלנו. עשרות שנים המדינה מזניחה את המגזר הבדואי, וזה לא מתאים. צריך לטפל בנו כמו בכל אזרח אחר בפתח־תקווה. צריך שיעשו פה סדר, ואנחנו בעד סדר".

בדרך חזרה לאזור הנטיעות אנו נתקלים בקבוצת נערות שעומדת על גבעה קטנה ומשמיעה קריאות לאומניות קצובות. אני פונה למי שנראית המנהיגה שלהן, נערה בחיג'אב שרק עיניה חשופות ובורקות, לא ברור אם מזעם או מהעניין העיתונאי שנוצר סביבה וסביב חבורתה. הנערה, ששמה נג'אח אל־אטרש, חוזרת על אותן סיסמאות ולא מהססת להשתמש בביטוי "מלחמה". נילחם עד שנקבל כל מה שאנחנו רוצים, היא אומרת, ומצדיקה את האירועים האלימים שהתרחשו אמש כאן וברחבי הנגב.

אריק הצלם ואני חוצים שוב את שטח המריבה ומגיעים לאזור היהודי, שבו נמצאים בין השאר חברי ארגון השומר החדש. הם אלה שיטעו פה תכף את השתילים, לאחר סיום הכשרת השטח. המנהל יהודי, השותלים עצמם בדואים, שמכסים את פניהם במסכות, כובעים ושאר בדים. אוי להם אם מישהו יצלם אותם כאן. אבל אין עבודה המביישת את בעליה, והם מכירים את משחקי החתול והעכבר: השתילים יינטעו, למחרת ייעקרו, וחוזר חלילה. ובמילה אחת: פרנסה.

מצעד הח"כים לנטיעות מולדה לא עוצר לרגע. בזמן שבו שהינו במקום ביקרו בו חברי הכנסת ניר ברקת מהליכוד ואיתמר בן־גביר מהציונות הדתית. ברקת נקט בקו ממלכתי: "חבלי ארץ ישראל שייכים לעם ישראל, ונטיעות זה הדבר שמקובל מאז ומתמיד כדי לשמור עליהם. לא מתקבל על הדעת שמישהו יטען שנטיעות זה עניין בעייתי. לגבי ההתיישבות הבדואית, צריך להסדיר אותה ולהעביר אותה למערכים עירוניים. אני מזכיר שבירושלים יש יותר ערבים מאשר בכל הנגב, וצריך לדעת איך לעבוד איתם ולשדרג אותם – אבל לא על חשבון אדמות ארץ ישראל. אני מאמין שאני יודע לעשות את זה, ובמקביל אסטרטגית לשמור על הנגב. המסר שלי לבדואים: אני מחויב לקדם את כל אזרחי המדינה, אבל לא בדרך שהממשלה הזו עושה. בכל מקרה, אני בעד הנטיעות הללו".

ד"ר מאזן אבו־סיאם (בתמונה): "לא ראיתי את המדינה נוטעת עצים במרכז תל־אביב. שתיטע אבל לא על אדמות פרטיות, ועדיף שקודם תסלול כביש. הבעיה שלא מכירים בבדואים כאזרחים אלא כפליטים"

בן־גביר כבר תיאטרלי יותר, ושולח את עוזרו להביא דגל ישראל גדול שלמרבה הבושה נותר ספון ברכב. אני שואל אותו למה לנטוע עצים דווקא פה, הרי כל הנגב ריק. "למה דווקא פה, למה אתם נושמים, למה אתם חיים", הוא עונה בסרקזם דק. "אנחנו כאן כי אנחנו בעלי הבית, ואם היינו נוטעים במקום אחר הם היו באים גם לשם. יהודי שנושם הפך פה לפרובוקציה. הכי מצחיק אותי שאומרים לי 'אתה יכול להבעיר את הנגב'. כאילו הנגב לא בוער כבר, כאילו נשים בבאר־שבע לא מפחדות ללכת למכון כושר, כאילו בדימונה אין פרוטקשן. אני כאן כי זה שלנו, נחלת אבותינו ואנחנו בעלי הבית. וחשוב לי לומר שאני לא מכליל את כל הבדואים. יש פה אוכלוסייה שרוצה לחיות בשלום. אבל יש כאלה שבונים איפה שהם רוצים ומה שהם רוצים, ואז כמו קוזק נגזל הם כועסים על זה שאתה נוטע על אדמות מדינה. ממש הרצחת וגם ירשת".

נטעת כאן עץ, מחר הוא כבר ייעקר.

"אם הייתי בממשלה, לא הייתי מסתפק בנטיעות אלא מקים פה ובעוד מקומות בנגב יישוב".

יהודים יבואו לגור פה, בצמוד ליישוב בדואי?

"אם ייתנו להם בחינם כמו שמאפשרים לבדואים, בהחלט יבואו. במרכז אין כבר איפה לחיות. הבעיה היא שזה לא בסדר העדיפויות".

היית בא לגור כאן?

"בשמחה. אל תשכח שאני בא מעיר של 250 אלף חמאסניקים. אני לא מתרגש מזה שגרים ערבים סביבי".

מאיר דויטש, מנכ"ל תנועת רגבים, נמצא גם הוא בשטח: "המטרה של הנטיעות היא לשמור על הקרקעות ולמנוע השתלטות. צריך להמשיך ולשמור על הנטיעות האלה עד שהן יכו שורש, ויש כל מיני אמצעים לכך".

יהודים לא באים לגור בנגב. אולי פה הבעיה?

"הסיבה שעם ישראל לא בא לנגב היא שהנגב הוא כבר לא חלק ממדינת ישראל. זו בדואיסטן, עם מערכת חוקים אחרת לגמרי, והמדינה מקבלת את זה. אם ממשלת ישראל תחזיר לעצמה את הנגב, גם היהודים יחזרו לנגב. המדינה חייבת לייצר מערכי הסדרה להתיישבות הבדואית ולייצר מפה של הנגב לעוד 50 שנה – שנדע מה אנחנו רוצים שיהיה פה. היום התכנון הוא כיבוי שרפות לפי קביעת עובדות בשטח של הבדואים".

אתה רואה קשר בין הבדואים בנגב לערביי יו"ש, ערביי ישראל וערביי עזה?

"מצד אחד, הבדואים עצמם מניפים לעיתים דגלי אש"ף ואומרים שהם פלסטינים. מצד שני, אין פה תכנון בדואי לייצר רצף שיחנוק את המדינה. אבל בפועל, נוצר רצף כזה מלבנון ועד עזה, דרך הגליל, יו"ש, הר חברון וצפון הנגב. זה משהו שחייבים לתת עליו את הדעת".

אנחנו עוזבים את פאתי מולדה ועולים על כביש 6 בחזרה לאזור המרכז. חצי שעה לאחר מכן כבר מתפרסמות ידיעות על פשרה שבמסגרתה עבודות הנטיעות יושהו עד לסיומו של משא ומתן מול הבדואים. לכל מי שהיה בימים האחרונים בשטח המריבה, ברור שמדובר רק בסיומה של עוד מערכה אחת בהצגה ארוכה ובלתי נגמרת, שבה כל צד משחק את תפקידו ואיש לא באמת רוצה לסיים. כי סיום כזה יחייב לרדת אחת ולתמיד לשורשן של הבעיות הלאומיות והזהותיות של הבדואים בנגב. ובכלל לא בטוח שמישהו מוכן לקחת אחריות על חשיפת השורשים האלה, שהם עמוקים, סבוכים וכנראה גם אפלים הרבה יותר משורשיהם הרכים של שתילי הנטיעות שניטעו השבוע במולדה.