במערכת הביטחון מסכמים הבוקר (ג') את הצלחת הניסוי במערכת חץ 3 בחגיגיות גדולה. האדרנלין הגבוה ניכר בקולם של המתדרכים, ובצדק. קשה להעביר את הסיפוק שבתחושה של הצלחה וחיבור בין כל כך הרבה קצות חוט אחרי שנים של עבודה כל כך קשה. לפי הודעת משרד הביטחון, המערכת ביצעה ניסוי מוצלח ביירוט שני טילים מחוץ לאטמוספרה, ומאחורי הקלעים במערכת הביטחון אומרים: "אנחנו יכולים לנשום לרווחה ולהגיד לציבור שיש למדינת ישראל מענה לאיומים הרחבים במזרח התיכון".
שיגור שני המיירטים של חץ 3 הוא אכן רגע היסטורי, שכן עד היום לא בוצע ניסוי כזה. לטענת אנשי משרד הביטחון, נרשם שיפור דרמטי באלגוריתם שנותן יותר יכולות למערכת מול מגוון רחב של איומים. המיירטים נותנים מענה לאיום ממשי, ומסוגלים להשמיד טילים מכל סוג שיכולה מדינת אויב לשגר לעבר מדינת ישראל, כולל טילים קונבנציונאליים וטילים גרעיניים.
הניסוי הוא גם מסר למדינות שמתיימרות להעמיד יכולות מאתגרות מול ישראל. כמובן שזה לא אומר שאויבי ישראל יפסידו לנסות לבנות יכולות מתקפה מולנו, להפך, אין ספק שקרב המוחות הזה רק ימשיך להסלים. אך החץ 3 מעניק לישראל את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר להגנה מפני טילים בליסטיים. זה לא רק סיפור של השמדת מטרה שמתעופפת לעבר מדינת ישראל, זו גם שבירת תקרת זכוכית של גילוי מוקדם וניתוח מדויק של סוג האיום, הנתיב שלו, היכן הוא אמור ליפול והחלק החשוב ביותר: סנכרון של כלל מערכות ההגנה האוויריות מול מערכת אחת – "מוח טכנולוגי", שבוחר איזה טיל מיירט ישוגר, אם בכלל. זו רק שאלה של זמן עד שכלל מערכות היירוט יאוחדו תחת שם אחד, מאחר שהן כבר עובדות בסינרגיה מופלאה ומוכיחות שבמקרה הזה סך החלקים מרכיבים שלם כמעט מושלם.
וכאן צריך לשאול שאלה: האם ההגנה היא ההתקפה הטובה ביותר?
בסוף, לצד חגיגות הצלחת הניסוי צריכה מדינת ישראל לשאול האם היא לא עוטפת את עצמה ביותר מדי שכבות הגנה. מצד אחד, האינסטינקט הראשוני הוא לבחור בהגנה על אזרחים, מתקנים אסטרטגיים ורצף תפקודי שהוא נדבך חשוב בחוסן בזמן מלחמה. אך מצד שני, כל כך הרבה מערכות הגנה עלולה גם להיות חיסרון במקרה הזה.
אם ישראל לא הייתה מעמידה מערכת הגנה כל כך אפקטיבית, לא בטוח שבצד השני היה יושב עכשיו אויב כל כך עוצמתי. לפעמים, יותר מידי הגנה מאפשרת לצד השני להשתולל בחוסר רסן, בדיוק כפי שאפשרה ישראל לחיזבאללה להתעצם בצפון. בסוף 2006, כשישראל חיפשה דרך לשקם את ההרתעה שלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, התקבלה החלטה שלא לאפשר לחיזבאללה להתעצם שוב. אך בכל פעם שהמודיעין ראה עוד מחסן טילים מוקם על אדמת לבנון, עלתה השאלה מה עושים, ובכל פעם ההחלטה שהתקבלה הייתה שעלות העימות גדולה מתועלת השמדת הטילים. וכך, ככל שהצד השני התעצם יותר, עלות המחיר של עימות על השמדת היכולות שלו עלתה. ואחד הגורמים שהוביל לאסטרטגיית ההכלה שגויה של ההתעצמות בלבנון היית ההנחה שעד שהאיום יהיה ממשי באמת, לישראל יהיו מערכות הגנה טובות יותר והיא תדע להתמודד עם אלפי הטילים שנצברים בצפון.
מי שחשב כך טעה בענק. אחת הסיבות לטעות היא המחשבה שישראל מוגנת, ישראל משקיעה מיליארדים של דולרים, ואת המוחות הכי טובים בתחום כדי להגן על עצמה. יש כאן הצלחה כבירה והעולם כולו מתפעל מההישגים שלנו בתחום ההגנה האווירית, אך נוכח העובדה שישראל משקיעה מיליארדים בהגנה שעלולה להתברר כאסטרטגיה שגויה, ומשקיעה בה יותר מאשר בבריאות, בחינוך, בתשתיות, ברווחה ועוד, עולה השאלה: מה בדיוק חוגגים פה?
