ליז וולפרט הייתה דיוקן של בריאות. היועצת הפיננסית מדנבר רכבה על אופניה לעבודה, טיפסה על הרים המתנשאים לגובה של למעלה מ־4.2 ק"מ מעל פני הים, התאמנה בקונג־פו ושחתה. אבל בשנת 2015, בגיל 32, גילתה וולפרט שהיא סובלת מרמות גלוקוז גבוהות בדם – סימן אפשרי למצב של טרום־סוכרת. האינסטינקט הראשוני של וולפרט היה להתאמן קשה ומהר יותר. אך במהרה היא למדה שהיא צריכה לעשות בדיוק ההפך: להאט ולהתאמן בקצב נינוח הרבה יותר.
מי שגילה לוולפרט על "חוסר הגמישות המטבולית" שלה – וגם המליץ לה על אימונים בעצימות נמוכה יותר – היה איניגו סאן־מילאן, מנהל תוכנית ביצועי הספורט במרכז רפואת הספורט של אוניברסיטת קולורדו בעיר בולדר. סאן־מילאן, רופא ספורט שעבד עם אתלטים בכירים, מגדיר גמישות מטבולית כיכולתו של הגוף להחליף במהירות בין שומנים לפחמימות כדי לתדלק את אימוני הכושר.
אנשים שסובלים מסוכרת מסוג 2 לוקים באי גמישות מטבולית. משמעות הדבר היא שיכולתם להחליף בין שני המצבים אינה טובה. לאתלטים המתמחים בסיבולת, מנגד, יש יכולת מדהימה לעשות זאת. שומנים ופחמימות נוצרים במהלך חילוף החומרים במיטוכונדריה, כך שהפעולה המיטוכונדרית היא משתנה המפתח שקשור בגמישות מטבולית.
אתלטים בכירים, מסביר סאן־מילאן, יעילים במיוחד במשימה הזאת כי יש להם רמה גבוהה של בריאות מיטוכונדריאלית. "על המיטוכונדריה בתא מופקדת המשימה ליישם חילוף חומרים של שומנים ופחמימות במטרה לחולל אנרגיה", הוא אומר. "כתוצאה מכך, האתלטים הם אוכלוסייה שבפרט אינה לוקה בסוכרת מסוג 2". לאדם הממוצע, עם זאת, עשוי להיות מנגנון חילוף חומרים זריז פחות. "אם אינך גמיש מטבולית, תתקשה להגיע לשומנים ולשרוף אותם כדלק", מסביר סאן־מילאן.
וולפרט למדה זאת לאחר מסע עם אמה למעבדתו של סאן־מילאן. "קראנו על שיטות הבדיקה שלו, ועל כך שהוא מחפש אנשים ממוצעים שינסו אותן", מסבירה וולפרט. "חשבנו שאולי כדאי לראות אם אנחנו מתאימות לכך, ואם זה יוכל לסייע לי". הן וולפרט והן אמה ציפו שהבת תפגין יעילות מטבולית גבוהה יותר. "אני העובדת האמריקנית הממוצעת, שיושבת במשרד. איני אתלטית, ואני לא מתאמנת ברמה של ליז", אומרת דיאן וולפרט, בת 66. "נדהמנו לראות שיש לי יעילות מטבולית טובה, ושלליז אין כזו". דבר אחד שהאם עשתה היטב בניגוד לבתה היה אימון בעצימות נמוכה. "אני אכן יוצאת להליכות", מספרת דיאן. "בהתבסס על תוצאות הבדיקות שלי, איני צריכה לשנות דבר".
סאן־מילאן השקיע שנים בבחינת גמישות מטבולית בקרב אתלטים בכירים, תוך שימוש בשיטות יקרות ובטכנולוגיה מתקדמת. המבחן הרגיל כולל ביופסיה של השרירים, שאינה מעשית לשימוש נפוץ.
החוקר, שנחוש להרחיב את הנגישות לבדיקה שלו, פיתח גרסה פשוטה יותר, והשתמש בה במקרה של בנות וולפרט. מטופליו של סאן־מילאן התבקשו להתאמן בעצימות הולכת וגוברת ברכיבה על אופניים או בהליכון, כשהם חובשים מסכה המודדת את יעילות השימוש שלהם בשומן ובפחמימות. "הבדיקה הזאת דוחקת במיטוכונדריה לספק לנו איתותים ברורים מאוד על טיב פעולתה", הוא אומר. "אני עורך בדיקות דם תקופתיות מקצה האצבע, ואומד את המהירות שבה התאים מסלקים לקטט, תוצר לוואי מטבולי שעלול להוביל למחלות כשהוא מצטבר בגוף".
סאן־מילאן בחן את שיטותיו כדי להדגים את יעילותן אל מול הפרוטוקול הרגיל, שכאמור כולל ביופסיה של השרירים. לדבריו הן עמדו יפה באתגר. "כל הרופאים שאני משוחח עמם אוהבים את העיקרון של הבדיקה שלי, ורבים מפנים אלינו את מטופליהם לצורך שיקום מטבולי".
רוזלי נגליירי, אנדוקרינולוגית קלינית ממרילנד, סבורה שהגישה הזאת מעניינת, אך טוענת שכמה משתנים יכולים לשחק כאן תפקיד. "אני חושבת שלבדיקה הזאת אכן יש תקפות בניסיון לקבוע מדוע כמה אנשים נהנו מיתרונות כשהגבירו את אימוניהם, בעוד שאחרים בקושי נהנו מכך", היא אומרת. "יש לי מטופלים רבים שמתאמנים כל העת, ולא מאבדים קילוגרם ממשקלם. יש לי גם מטופלים כבדים מאוד שמתחרים במרוצי תריאטלון מסוג 'איירון גירל'. השאלה במקרה של מטופלים כאלה היא אם האימון אינו נכון בשבילם, או אם התפריט שהם אוכלים שגוי".
לדברי סאן־מילאן, הטיפול היחיד באי יעילות מטבולית הוא אימונים, ובמקרה של מי שמבלים שעות רבות יותר ביום בישיבה הוא צריך להיות בעצימות נמוכה מאוד. מנגד, כמה מחקרים הראו שאימון הפוגות בעצימות גבוהה (HIIT) יכול לסייע לאנשים הסובלים מטרום־סוכרת בדומה לתוכניות בעצימות מתונה. "השאלה המעניינת צריכה להיות מה מצבם המיטוכונדריאלי של המטופלים לפני מבדקי האימון בעצימות נמוכה הללו", אומרת נגליירי. "או, האם המחקרים הללו מבוססים באופן כלשהו על מדגם מעוות באוכלוסייה?"
מאז שנבדקה אצל סאן־מילאן בראשית 2016 החלה ליז וולפרט לצאת להליכות של 30־60 דקות כמה פעמים בשבוע. "לאחר כמה חודשים טיפסתי על אחד ההרים הגבוהים, וגיליתי שקל לי הרבה יותר", היא מספרת. "גופי החל לעבוד ביעילות רבה יותר".
כשנבדקה מחדש, מספרת וולפרט, היא התרגשה לגלות שהיא מצויה בטווח הנורמלי של היעילות המטבולית. בדיקת דם נוספת הראתה שסימני הטרום־סוכרת נעלמו. "הייתי צריכה להוסיף את הפעילות בעצימות נמוכה לשגרה שלי", היא אומרת.
"אני מסכימה שהאימונים הללו אינם מידה אחת המתאימה לכל", מסבירה נגליירי. "בוודאי יש הבדלים בתגובה המטובלית לאימוני כושר". לדברי סאן־מילאן, אנשים רבים מתאמנים, כמו וולפרט, בעצימות גבוהה מדי לרמת הכושר שלהם. "אתלטים בכירים עורכים 70־80 אחוזים מהאימונים שלהם בעצימות נמוכה", הוא אומר. "ברחוב אנו לעיתים קרובות רואים את ההפך: אוכלוסיית אנשים שאינם בכושר מתרוצצים בעצימות גבוהה".
התוצאה יכולה להיות שחיקה, פציעה או קצב לב גבוה מכדי שיוכל לבנות מיטוכונדריה. "מה שאנו באמת צריכים הוא גישה פרטנית לכל אחד", טוען סאן־מילאן, "אבל במקרה של ספורטאים מתחילים, הליכה היא מקום נהדר לפתוח בו. זו יכולה להיות תרופה נהדרת".
