כשתנועת הנוער האירית "בריגדת הבנים" שלחה בשנת 1985 פנייה לא שגרתית לנשיא המדינה חיים הרצוג, "בשל העובדה שגרת בצפון אירלנד", אורה אשתו היא שנענתה למשימה. "נשמח מאוד אם תואיל לשלוח לנו מתכון, שנוכל לפרסם בספר המתכונים שאנחנו מתכוונים לפרסם בסתיו הקרוב", כתב דיוויד דיוויס מהעיר בלפסט, מטעם התנועה. "כל המתכונים ייכתבו בידי אנשים מפורסמים בתחומים שונים. מכיוון שחיית בעבר בצפון אירלנד, חשבנו שיהיה נחמד מאוד אם תשלח לנו מתכון משלך".
תגובת הגברת הראשונה של ישראל לא איחרה לבוא: "אני שמחה לשלוח לך מתכון ישראלי טיפוסי, מְתאבן מלון", כתבה, ופירטה הוראות ההכנה: "חצי מלון (עדיף מסוג עוגן), חצי אשכולית, לחתוך את המלונים לחצי ולהוציא את הגרעינים; לחתוך את האשכוליות לסגמנטים; למלא את המלונים עם הסגמנטים של האשכולית, לפזר סוכר וליקר סברה או ליקר אחר לפי הטעם; לקשט בעלי מנטה ולקרר לפני ההגשה".
אורה הרצוג נפטרה בשבוע שעבר, בגיל 97. לאחר שקם מהשבעה על אימו, ציין השבוע הנשיא הרצוג השני, יצחק הרצוג, שהוא זוכר היטב את אותה מנה פשוטה, אך "נורא ישראלית" כלשונו. "היא מוכרת לי כמנה ראשונה", סיפר בשיחה ממשכן הנשיא. "בבית שגדלתי בו יש עץ אשכוליות בגינה, שעדיין מניב פירות. אני זוכר שאבא היה חותך אותם לחצי ומפזר סוכר". אביו, מספר הרצוג, אהב לא רק לפזר סוכר על פירות חמוצים, אלא היה גם "מפזר מלח על אבטיח… הוא למד על זה בביקורים בדרום ארה"ב". אימו הרבתה לשלב חמוץ ומתוק בבישוליה.
חיפוש בארכיון המדינה השבוע העלה אלפי מסמכים, כתבות, תמונות ויוזמות שאורה הרצוג הייתה חתומה עליהן. בין השאר היא הייתה המייסדת של המועצה לישראל יפה ושל חידון התנ"ך העולמי, בתפקידה כמזכ"ל הוועדה לאירועי שנות העשור למדינה. בקובץ המכיל מאות מכתבי תודה שנשלחו אליה, אפשר להתרשם מהנושאים שהיא עסקה בהם: מפגשים רבים עם ארגוני נשים מהארץ ומהעולם, וגם הקמת הסניף הראשון של נשות הדסה בישראל. מכתבים רבים הגיעו מראשי ארגונים יהודיים ומנדבנים יהודים ברחבי העולם. אגב, רבים מהמכתבים שנשלחו בכתב יד נכתבו על דפים שנשאו את הלוגו של מלון המלך דוד בירושלים, מלון פופולרי באותם ימים בקרב האליטה היהודית מהעולם.
כך למשל, במסגרת עיסוקה בנושאים הקשורים למעמד האישה, נפגשה אשת הנשיא עם מפקדות ומורות־חיילות שעסקו בתרבות תורנית: "מילותייך החמות ואווירת ההוד המשולבת בחום ומשפחתיות הינם חוויה ייחודית לכולנו", כתבה לה קצינת ח"ן ראשית עמירה דותן ב־1984.
זיכרונות חמים מארץ הנילוס
אורה הרצוג ז"ל נולדה באסמאעיליה שבמצרים. הוריה הגיעו לשם מיפו לאחר שגורשו מארץ ישראל בידי הטורקים ב־1915, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כחלק מ"גירוש יפו" של יהודים בעלי נתינות רוסית. אביה, שמחה אמב"ש, חזר אז מלימודי הנדסה בצרפת. "הוא לא הספיק לפרוק את המזוודות ולהתאקלם מחדש ביפו. הגירוש הגדול התחיל, ובתוך כמה שעות מצא את עצמו על הרכבת לקהיר", סיפרה אורה הרצוג בריאיון לעיתון "חדשות" ב־1985. "ברכבת הוא פגש את אימא, לאה שטיינברג. אביה, ממוצא עילית, היה יהודי ידוע מאוד ביישוב. עד היום, כשנוסעים לירושלים רואים את בית החרושת לרעפים שהקים. אימא הייתה ממוצא אשכנזי, ואבא היה מעורב".
באסמאעיליה היו יהודים מעטים, הוסיפה וסיפרה, וחברותיה הטובות היו בנות הדוד שגרו בשכנות. "ההורים החזיקו אומנת מארץ ישראל, כך שבבית דיברנו עברית וצרפתית. פעמיים בשנה היינו מבלים בארץ, את כל הקיץ. אחד מזיכרונות הילדות החזקים שלי הוא גן הילדים שבו שהיתי במסגרת של קייטנה. בשבילי זה היה שיא המודרניזם. במצרים לא היה גן ילדים כזה עם כל היופי שלו. בגלל הביקורים והאומנת שדיברה איתנו עברית, אפשר להגיד שגדלתי במצרים ובארץ". ערבית היא למדה בגיל מבוגר יותר: "כשהייתי ילדה לא היה הכרחי ללמוד ערבית, אלא שאבי ראה את העתיד ורצה שנדע גם ערבית. לדאבוני שכחתי את השפה. לפעמים אני מבינה, תלוי מי מדבר. הרי ערבית שונה בכל ארץ וארץ.
"אני מאוד אוהבת את מצרים", אמרה הרצוג. "המצרים הם עם חם, אנושי, טוב לב. יש לי זיכרונות נהדרים משם. פרט לאותם רגעי ההיסטריה וההשתלהבות, שגם בהם מצטיין העם המצרי, ושמבחינתי היו מפחידים מאוד".
"לאימא היה חיבור עמוק לארץ ישראל מילדותה", מתאר גם בנה הנשיא. "כל קיץ הם היו נוסעים ברכבת שחוצה את חצי האי סיני, מגיעים למוצא ומבלים את הקיץ שם. גם מצרים שבה נולדה הייתה צרובה בדמה. בקהילה היהודית במצרים היה אז שילוב קוסמופוליטי. משפחות אשכנזיות וספרדיות חיו שם יחד והפכו לאליטה".
אבל הפרק המצרי בחייה של משפחת אמב"ש לא הסתיים בטונים נעימים. "אימא למדה בבית ספר צרפתי, וכשהייתה בת שבע העמידו אותה מול הקיר וזרקו עליה אבנים תוך צעקות 'אתם צלבתם את ישו'. אחרי כ"ט בנובמבר והמהומות שפרצו שם הם עזבו מהר מאוד, תוך שהם משאירים שם נכסים. למרות הכול אימא אהבה את מצרים, ואחרי שנים הגיעה לבקר בבית שגדלה בו. זה ריגש אותה. היו אז רק שבע משפחות יהודיות באסמאעיליה, וזה לא היה פשוט לה". כל חייה, מוסיף ומספר הנשיא הרצוג, הייתה אימו מערבבת בין עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית.
במכתבים רבים שכתבה, וגם בנאומיה, ביטאה אורה הרצוג את זיקתה העמוקה למצרים. פרופ' שמעון שמיר, מהמרכז האקדמי הישראלי בקהיר, הודה לה על השתתפותה בוועידה שעסקה בנושא הקרוב לליבה: "יהודי מצרים בעת החדשה". "נוכחותך בפתיחה ודברי הברכה שנשאת נתנו למעמד את החגיגיות והחשיבות שהנושא ראוי להן, ועל כך אנחנו מכירים לך כולנו תודה", כתב.
הנשיא יצחק הרצוג: "אימא הייתה אישה מקורית, עם אנרגיות מתפרצות ויצירתיות. היא סיימה תואר ראשון במתמטיקה, פיזיקה ואסטרונומיה – אישה יחידה בין 200 גברים"
האימא של חידון התנ"ך
בהספד שנשא בהלוויית אימו אמר הנשיא הרצוג: "תמיד ביקשת שיזכרו אותך כהוגת חידון התנ"ך במסגרת חגיגות העשור למדינה שאותן ריכזת, חידון שממנו אנחנו כל כך נהנים מדי שנה". לפני כמה שנים פורסמה הקדשה שכתב לה מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז טדי קולק ובה נאמר: "כיוזמת חידון התנ"ך מוגש לך בזה לאות הוקרה ספר תנ"ך ובראשו חתימת ידם של המשתתפים בחידון התנ"ך הבינלאומי". קולק כתב עוד ש"'הקדמה' זו לספר תזכיר לך את אחד האירועים שלנו בשנת העשור, חוויה שאפשר להגיד עליה, ללא חשש, שהיא בלתי נשכחת".
מהיכן הגיע הרעיון לערוך חידון תנ"ך? שאלתי את הנשיא הרצוג. "אימא הייתה אישה נורא מקורית, עם אנרגיות מתפרצות ורעיונות יצירתיים. היא סיימה תואר ראשון במתמטיקה, פיזיקה ואסטרונומיה מאוניברסיטת ויטווטרסראנד שבדרום אפריקה – אישה יחידה בכיתה של 200 גברים. היא חשבה למרחוק. כך גם בנושאים הקשורים לאיכות הסביבה ולתרבות. היא הייתה אשת מעשים: הקדישה ארבעים שנה למועצה לישראל יפה, והכול בהתנדבות. היא ואחותה סוזי קיבלו גֶנים של אנשי ביצוע, פעלתנים מאוד. יש לנו המון מה ללמוד מהן".
חיים ואורה הרצוג ידעו לאזן בין ההשתייכות לאליטה ובין החיבור לעם. בין אלפי המכתבים שקיבלו אפשר למצוא מכתבי תודה מבעלי הון, כמו בעלי חברת המזון האמריקנית "טסקו", על כך שאירחו את הנכד שלהם לכבוד בר המצווה שלו, וגם של ישראלים ויהודים רגילים מרחבי העולם, שביקשו לומר תודה או להעלות בקשה. בני הזוג עמדו בקשר גם עם עיתונאים שונים. אחד מהם הוא תומס פרידמן מהניו יורק טיימס, שבשנות השמונים שימש שליח העיתון בישראל. במאי 1985 הוא שלח לגברת הרצוג מכתב תודה על אירוחו (אולי יחד עם עיתונאים נוספים) לארוחת צהריים בבית הנשיא. "אני מצרף חבילת פינוק קטנה, שאני מקווה שאת והנשיא תוכלו ליהנות ממנה בזמנכם הפנוי", כתב על נייר רשמי של העיתון.
הרצוג הייתה בקשר גם עם ידוענים ישראלים וגייסה אותם כדי לקדם נושאים חשובים כגון בטיחות בדרכים. בקיץ 1983 שלחה מכתב תודה לשחקנית ציפי שביט בעקבות השתתפותה במשדר "קיץ בטוח" שהתקיים במשכן נשיאי ישראל ושודר בקול ישראל. "הופעתך בהתנדבות הוסיפה גוון מיוחד ושמח לאירוע, וחלק חשוב בהצלחת המבצע. ידוע לי שההאזנה הייתה רבה וקיבלנו הדים חיוביים רבים".
ארגונים יהודיים ביקשו מאשת הנשיא להתערב במקרים הומניטריים. אחד המברקים שקיבלה מתייחס ליהודי בריה"מ. "כיועץ קבוצת ה־35 למען יהודי רוסיה אני מציע שבשולחן הסדר במעונכם יוקצה כיסא ריק לאסירת ציון אידה נודל, עם שמה, תמונתה והמשפט 'לשנה הבאה בירושלים'". על המברק נכתב בתחילה שהוא הועבר לנשיא להחלטה, ולאחר מכן נכתב שהעניין אושר אך "לא לצילום".
הבקשות היו רבות, חלקן משעשעות, ומטבע הדברים לא לכולן נענתה אורה הרצוג. שתי נשים מרעננה ביקשו מהגברת הראשונה להשתתף בהשקת סלון היופי החדש שפתחו, ואף הציעו להעניק לה טיפול על חשבון הבית. הרצוג סירבה.
"הציונות לא חלפה עם הבורסה"
אורה הרצוג, כפי שמתאר בנה ומספרים גם מכריה, לא הייתה רק "עזר כנגדו" של הנשיא השישי. בריאיון ל"מעריב" בשנת 1984 תיארה העיתונאית תמר אבידר את התרשמותה מהפער בין הציפיות שנתלו אז בגברת הראשונה, ובין מה שרצתה לעשות באמת. "בני הזוג הרצוג חשו שזו בעיה. אנו חיים בתקופה שאישה אינה רוצה לחיות בצל בעלה. הנשיא אמר לרעייתו שהיא יכולה להצטרף אליו לכל דבר, לפי בחירתה. אם היא מעדיפה שלא להשתתף באירוע מסוים – היא פטורה".
הרצוג עצמה סיפרה לאבידר: "אני זו הקובעת אם אהיה או לא אהיה באירוע. בעלי אוהב שאני נמצאת עימו בסיורים, ואני מודעת לכך. הפסיביות, שלכאורה נכפית עלייך בתוקף התפקיד, היא לפעמים הצד הקשה של התואר. אני אישה אוהבת מעש, וכאשר אני בטקסים, נלווית אל בעלי, ומתבוננים בשמלה שלי, בליפסטיק שלי – זה אולי חשוב אבל לא העולם שלי".
אך כמה חודשים לאחר המעבר הזוגי למשכן הנשיא, הבינה אורה הרצוג שבעצם היא יכולה לעשות כאן בדיוק מה שרצתה וחלמה כל חייה: "את יכולה ליזום דברים. שלא לדבר על היתרון, או על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי, לחוש ולראות את המדינה בגדולתה. כשאתה מסייר בארץ ורואה את החלוציות על הגבולות – אז אתה יודע שהציונות לא חלפה עם הבורסה, כמו שנוהגים לומר. מפעל זכוכית בקיבוץ מנרה על גבול הצפון, תוכנית אמנותית שאנו צופים בה ב'מרכז ספיר' בערבה, שהיא ברמה כמו בקרנגי הול בניו־יורק – זה משהו שמרגש אותי. הדבר הכי נהדר בתפקיד הוא לראות את השמחה בעיני הילדים כשהם פוגשים בנו".
מלבד בנה הנשיא, אורה הרצוג הותירה אחריה גם את בניה עו"ד יואל הרצוג, ושגריר ישראל בארה"ב מיכאל (מייק) הרצוג, ואת בתה רונית הרצוג־ברונסקי, פסיכולוגית קלינית.
