געגועים לחברה מפעם והמון המלצות על "מסעדת שף חלבית מיוחדת ושונה" הובילו אותי אל מזכרת־בתיה. עם כניסתי למושבה הוותיקה מיד שרה עליי מצב רוח נוסטלגי. בתי האבן העתיקים, ה"קזרמות" – מבנים הייחודיים למושבה, הרחובות שכמו קפאו בזמן מימי העלייה הראשונה. הגיוני שאפשר לכמוה למקום ולתקופה שבכלל לא חיית בה?
כשניצבתי מול המבנה בן מאה השנים שמאכלס את "רובידה", ידעתי שהגעתי למחוז חפצי. מהשטיחים ועד לצלחות, מהפסנתר ועד לארגזי ירקות השוק – הכול הכול באווירת סבתא־שיק קסומה.
רובידה הוקמה על ידי עמוס חיון, שף ויזם קולינרי, שכיכב גם על המרקע כפיינליסט ב"משחקי השף", הכין בעברו קינוחים לכוהנת הלייף סטייל האמריקנית מרתה סטיוארט ובישל עבור נשיא איסלנד.
חוץ מכל הווינטג' אי אפשר לפספס את המטבח הפתוח שניצב ממש בלב המסעדה ומאפשר לא רק לסועדים לבחון את עבודת הטבחים, אלא גם לצוות לראות בעבור מי הם מבשלים. כמארח בכל רמ"ח איבריו, חיון מצטייר כמי שלא רוצה להפסיד את כל האקשן ונהנה לשוחח עם הבאים בשערי ביתו־מסעדתו.
הגענו בשעת צהריים, מה שכמובן אִפשר לסעוד בארוחה עסקית משתלמת. כאן היא כוללת מנת פתיחה, עיקרית ושתייה במחיר מוזל. למרות שהיינו רק שתיים ולמרות שהגענו ביום גשום ולמרות תקופת הבידודים ולמרות שמדובר באמצע היום – חברתי המקומית ייעצה להזמין מקום מראש, וצדקה. המסעדה הייתה מלאה מפה לפה.
רק שימו לב שבין השעות 15:00 ל־18:00 המקום סגור להפסקת צהריים (כמה אירופי מצידם), אינדיקציה נוספת לרצינות ולהשקעה שבהן חיון לוקח את המטבח שלו.
הגשם שבחוץ הוביל אותנו להזמין מיד סנגריה חמימה ומתוקה, שהתגלתה כאחת מהגרסאות הכי מוצלחות שאי פעם שתיתי ליין המתובל הזה. מיץ תפוזים העניק חמצמצות והסמיך את הנוזל ואילו התבלינים העניקו ארומה עמוקה ומתקתקה. אין ספק שכשאני עוצמת עיניים וחושקת בסנגריה – זה בדיוק המשקה שאני חולמת עליו.
פתחנו עם לביבות קישואים ונענע: שתי יחידות רכות ונימוחות, מעט מלוחות־חריפות מדי, שהגיעו מלוות ביוגורט (שסייע להשקיט את תיבול היתר) ומטבל של סחוג עם עלי גפן.
ישר אחריהן עלתה ובאה פולנטת התירס שהייתה גושית ודייסתית כדבעי עם דוקסל פטריות עסיסיות שהוקפצו בחמאה וביין לבן וגם טוויל פרמזן יפהפה לקישוט. הכול הוגש באופן אסתטי מאוד, ביד אמן בוטחת. לפני שעברנו לעיקריות, המקומית התעקשה שניקח גם גוזלאמה – ושוב, צדקה, שכן המאפה הטורקי היה לא פחות ממושלם. מילוי עלי המנגולד והגבינות היה טעים ונכון, נוטף אך לא רטוב מדי, ובצק היוגורט שעטף אותו וטוגן קלות הוסיף את מידת השחיתות הרצויה.
ומה על העיקריות? מנת הפסטה טליוליני־שחור בהחלט הייתה מקורית ועשירה בטעמים, עם קארי תאילנדי בחריפות ממכרת וקוביות מוסר ים; גם פילה הברמונדי שנח על מצע של תבשיל פריקה לבנוני ופירה גזר תוניסאי (!) היה מוצלח ושודך לכרישה מופלאה שנצלתה בטאבון עם טעמים מסחררים ונוכחות מרשימה שגנבה את ההצגה.
בהתחשב בעובדה שחיון גם מחזיק ברזומה זכייה בריאליטי הקינוחים האמריקני "Sweet Genius" באנו עם ציפיות גבוהות למנה האחרונה, שלא התממשו עד תומן. קראמבל תפוחים חם – שאומנם צופה בפירורים אבל הזכיר פאי יותר מקראמבל – שבבי שקדים, קרמל וויסקי וגלידת וניל. לא שלא היה טעים ולא שלא היה מעניין, אבל הוא לא חרג מגבולות הסבבה.
