אלכס מרגוליאן, האח האחראי במשמרת הקורונה, נשען על חלון הזכוכית של מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם בחיפה. ממוגן מכף רגל ועד ראש, הוא קרא באמצעות המיקרופון לעינת פרץ, מנהלת הסיעוד באגף המחלקות הפנימיות. "אני חייב פה סטודנט או מישהו אחר שיעזור לנו, לפחות ללילה. אין לי ברירה. בבקשה", אמר. מסכת הפנים מכוסת האדים כיסתה את עיניו הנואשות. "המחלקה סופר־פעילה, כל החולים זקוקים לטיפול אקוטי. ניסינו עכשיו להעמיד חולה שמחובר לאקמו, אבל ברגע שהשכבנו אותו על הגב הוא החל לקרוס והחזרנו אותו לשכיבה על הבטן. אני חייב כאן עזרה", הוסיף.
הוא ביקש ממנה גם להעביר למחלקה שתי עמדות מחשב לניטור ושליטה בטיפול הרפואי. "תדברי עם סמיון, הוא יביא לך". לבקשה הזו הגיבה עינת: "גם הוא חולה, אנסה לפנות למישהו אחר".
"שים לב", אומרת לי עינת ביציאה מהמחלקה. "הוא כבר לא מעז לבקש אחות טיפול נמרץ לסיוע. כל זוג ידיים הוא קריטי, והוא מוכן לקבל אפילו סטודנט לרפואה ברמה בסיסית כדי לסייע בטיפול ב־14 החולים שמאושפזים כאן. אין מקום להכניס אפילו מיטה אחת נוספת".
ביום שלישי השבוע הצטרפתי אליה ואל ח'ליל נאמורה, מפקח קליני באגף, לסיור במחלקות הפנימיות ובמחלקות הקורונה במרכז הרפואי הגדול ביותר באזור הצפון. הם ביקשו להפגיש אותי עם מציאות שהתקשורת כבר לא מדווחת עליה ושרבים מאיתנו כבר איבדו את הקשב כלפיה. התחנה הראשונה שלנו הייתה מחלקת טיפול נמרץ מונשמים.
"יש לנו כאן 8 חולים על מכשירי אקמו (המחליפים את עבודת הלב והריאות, י"ק). זה שיא השיאים, מעולם לא התמודדנו עם מורכבות כזאת", אומרת עינת. "כל חולה אקמו חייב שתהיה לידו אחות צמודה 24/7, ואין לנו די כוח אדם לזה. האחיות כאן הן הכי מיומנות והכי מנוסות, סיירת העילית של הסיעוד, והן נאלצות לעבוד בפנים במשמרות של 12 שעות. לבית החולים אין כעת יכולת לתת מענה לחולים נוספים שיזדקקו לאקמו".
אחת האחיות רוכנת בעייפות על השולחן בחמ"ל המחלקה. "מה שעוזר לי לשרוד כאן הוא אנשי הצוות שמחזיקים אחד את השני, אחרת זה היה בלתי אפשרי", היא מספרת מבעד למסכה. "אנחנו עובדות כאן מהגל הראשון, כבר שנתיים, עם הפוגות קצרות, ובתנאים פיזיים מאוד קשים. חמש משמרות בשבוע, כל אחת חצי יממה. אנחנו מתמודדות עם מראות קשים של חולים צעירים, מחלה עם הידרדרות מהירה ומספר נפטרים גדול. חלק מאיתנו עם פוסט־טראומה עוד מהגלים הקודמים, ועוברים טיפולים נפשיים". עינת מעבירה את ידה את כתפה של האחות, מבקשת לעודד ולתמוך: "אנחנו משתדלים לשמור על החוסן הנפשי של כולנו, אבל את הקשיים רואים בהמשך".
מנהל בית החולים רמב"ם, פרופ' מיכאל הלברטל: "כבר שנתיים שאנחנו מנהלים את האירוע הזה בצורה משברית ובקרבות בלימה, כאילו לא למדנו לקח מהגלים הקודמים"
דרך מבוך מסדרונות וגרמי מדרגות שלא נגמרים, לוקחים אותי עינת וח'ליל אל מחלקה פנימית ב'. "אנחנו במצב קיצון, אין לנו מקומות במחלקות הקורונה שפתחנו עד כה, והתקבלה החלטה להפוך את מחצית מחלקות האשפוז הפנימיות שלנו למחלקות קורונה", היא מסבירה תוך כדי הליכה מהירה. "לא מספיק שהעומס בפנימיות גבוה בגלל מחלות החורף, עכשיו הן נחתכו בחצי לטובת חולים שמאושפזים במחלקה פנימית אבל חלקם בכלל זקוקים לטיפול במחלקה כירורגית למשל, ותופסים מיטות יקרות לחולים שזקוקים למיטה במחלקה פנימית". אנשי מחלקת הבינוי של בית החולים הקימו במהירות מחיצות אטומות וחילקו את המחלקות העמוסות לשתיים. דלת נעולה, שכדי לעבור בה נדרש כרטיס אלקטרוני, מפרידה בין חולי השפעת, דלקות הגרון והריאות ובין שאר החולים שנושאים בגופם את הנגיף המידבק – גם אם לא הוא סיבת הגעתם לבית החולים.
2 אחיות ל־18 מטופלים
המונח "קריסה" בהקשר של הקורונה הוצמד בתודעתנו למראות של שיירת משאיות קירור לאחסון גופות בפתח בתי החולים, בדומה לתמונות שראינו בגלי התחלואה הראשונים באיטליה ובניו־יורק. עינת פרץ מדברת על קריסה במונחים אחרים. "מבחינתי, מערכת בריאות בקריסה היא כשאני לא מצליחה לתת את איכות הטיפול שאני מסוגלת לתת. אין לי תמיכה מלמעלה. גם בלי קשר לקורונה, המחלקות הפנימיות עובדות בעומס שהולך ונהיה כבד יותר ויותר עם השנים בשל התבגרות הציבור. ההורים שלנו, הסבים והסבתות שלנו, ראויים לטיפול הטוב ביותר, וכעת איכות הטיפול נפגעת.
"בטיפול נמרץ, על כל שני חולים דרושה אחות סיעודית צמודה, וכעת כל אחת מטפלת בשלושה חולים. במחלקת אשפוז נדרשת אחות על כל שישה מטופלים, וכעת אנחנו במצבת של שתי אחיות על 18 מטופלים. זה מטורף, ויש לזה מחיר של שחיקה ומחלות גופניות. לא אחת אנחנו נאלצים לשחרר מאושפזים מוקדם יותר כי המערכת באי־ספיקה. בכל בוקר אני שואלת את ששת מנהלי המחלקות הפנימיות כמה שחרורים צפויים אצלם היום. זה הדבר הראשון שמעניין אותי. בכל רגע נתון ממתינים בממוצע 40 חולים שזקוקים למיטות אשפוז במחלקות הפנימיות, והם מחכים בפרוזדורים ובמיון למיטה פנויה. זה כמו מחלקה שלמה נוספת שממתינה. לזה קוראים קריסה".
החמ"ל המרכזי, שמרכז את כל פעילות הקליטה והשחרורים של חולי הקורונה ברמב"ם, נמצא בכניסה למחלקת כתר א'. זו המחלקה הוותיקה ביותר, שנפתחה בגל הראשון, ומאז לא נסגרה. בהפוגות בין הגלים אושפזו בה חולים "רגילים". בשנה שעברה טופלו כל חולי הקורונה בחניון התת־קרקעי, אבל התנאים שם היו קשים. כעת עושים ברמב"ם הכול כדי להשאיר את חולי הקורונה מעל פני האדמה.
זיווית זלץ, אחות חמ"ל ובשגרה מנהלת רצף טיפול, מתפנה לשתף אותנו בתחושותיה. היא לא מספיקה להשלים משפט, ואל החמ"ל נכנס בסערה אח ומעדכן על חמישה מטופלים שמאושפזים במחלקות רגילות ונדבקו בקורונה, וצריך להעביר אותם בדחיפות למחלקה סטרילית. "האשפוזים כאן הם לא בשיטת 'המיטה החמה' אלא הלוהטת. לא מספיקה להתקרר לרגע, ומיד משכיבים עליה מטופל חדש", היא מעידה.
אומרים שהאומיקרון קל יותר מהדלתא, למה האתגר גדול כל כך?
"אני לא יודעת מה קל יותר, אני רואה פה קטסטרופה. בין אם זה טיפול בחולי אומיקרון או דלתא – השיטה היא אותה שיטה. המחלה אולי קלה יותר, אבל דרישות הבידוד והטיפול זהות. אי אפשר להחזיר חולים לבתי האבות שלהם כי הם עדיין מאומתים ומדביקים, ומצד שני הם לא זקוקים לטיפול רפואי באשפוז ואנחנו צריכים את המיטה שלהם. חולה מאומת לא יכול לחזור הביתה במונית או בתחבורה ציבורית אלא באמבולנס, ואנחנו יכולים לחכות לפעמים שעות לאמבולנס כי יש מחסור. אנחנו הופכים את הארץ כדי למצוא מקומות פנויים במוסדות גריאטריים בודדים שמקבלים אליהם חולים עם קורונה. אם נשאיר אותם כאן, נצטרך לאשפז חולים במיטות קומתיים. בגל הזה מרבית החולים הם קשישים וזקנים מאוד שמצבם קשה, ולרוב הם לא מחוסנים או בעלי מערכת חיסונית חלשה עם מחלות רקע מורכבות. כל מי שמצבו מאפשר זאת, נשאר במסגרות אשפוז ביתיות באחריות קופות החולים".
את אלכס קרמסקי, האח האחראי של מחלקת כתר א' אנחנו פוגשים ליד המעלית. הוא כנראה איש הצוות ברמב"ם ששהה הכי הרבה שעות בתוך מחלקות הקורונה. "יש הבדל של יום ולילה בין האנשים שהיו מאושפזים בגלים קודמים למאושפזים עכשיו. פעם היינו דואגים שיהיה פה חדר כושר בפנים, היום אף אחד לא קם מהמיטה, כולם סיעודיים. יש גם צעירים שלא מחוסנים, וגם הם מתקשים לקום", הוא מציין.
בשלב מסוים בסיור חשתי כי שמעתי די. הייתי המום ומוטרד, ורמזתי לעינת ולח'ליל שאני מבקש לסיים ולהיפרד מהם. אך הם ביקשו ממני להמשיך. "חשוב שתעבור בכל המחלקות, הצוותים שלנו זקוקים לזה", אמרה עינת. "שירגישו שרואים אותם ומתעניינים בהם, שאכפת למישהו מהעומס עליהם. שהם לא לבד".
שוב אנחנו חוצים מסדרונות ומעליות, וצועדים בין המוני מבקרים ומאושפזים. במחלקה פנימית ג', החצויה לשתיים, אנו פוגשים את יפה זליג, האחות הראשית. לא הופתעתי לשמוע שוב: "קשה לנו מאוד, אני בלי כוח אדם. בכל יום עוד אחיות ורופאים ואנשי צוות נדבקים, או שבני משפחתם חולים והם נעדרים, ואנחנו צריכים לשנות את כל סידורי המשמרות. אני חייבת לאוורר את האחיות באגף הקורונה, כי אי אפשר להיות שם יותר משעתיים בתוך המיגון האטום".
לראשונה השבוע אפשרו ברמב"ם לבני המשפחות לבקר את יקיריהם במחלקות המבודדות למשך שעה ביום. "זמני הביקור חייבים להיות קצובים ובמיגון מלא, ולכן האחיות שיוצאות להפסקה נדרשות במקום זה להתייצב, להלביש את המבקרים עם כניסתם ולהפשיט את הביגוד מעליהם ביציאה. היציאה והכניסה חייבות להתבצע בבקרה קפדנית", מתארת יפה את משמעות ההחלטה מבחינת העומס המוטל על הצוות. עם זאת, בשבוע הבא מקווים להרחיב את זמני הביקור לכמה שעות שבהן יוכלו הקרובים לסעוד את יקיריהם, לקלח ולהאכיל אותם, ואולי להקל בכך מעט על האחיות. ח'ליל מספר שכמה מעובדי בית החולים מתנדבים מעבר לשעות עבודתם בפרויקט "מחוברים ללב", שבמסגרתו הם נכנסים למחלקות הקורונה, משוחחים עם החולים ומסייעים להם ביצירת קשר בשיחות וידאו עם בני משפחתם.
במחלקת פנימית ב' אנחנו פוגשים את פאטן סאדיק, סגנית אחות אחראית. רק לפני ימים ספורים החלימה מקורונה, וכעת היא שבה לעבודה המאומצת במחלקה. אני תוהה אם היא חשה אולי גם הקלה, בכך שזכתה לכמה ימי חופש ומנוחה בבית. "אפילו לא לרגע", היא משיבה. "סבלתי, היו לי כל הסימפטומים, לפי הספר. אי אפשר גם באמת לנוח כשאתה קורא את ההתכתבויות והשיחות בקבוצות הווטסאפ של המחלקה. לראות את החברים והחברות שלך נואשים בכל פעם ששומעים על חבר שנדבק, ועכשיו העומס עליהם רק יגדל. רציתי לחזור לעבודה כבר אחרי חמישה ימים, אבל היו לי עדיין כאבי ראש וכאבי שרירים ושיעול. עדיין יש לי כאבים וה'ראש' לא חזר לאיתנו, אבל אין זמן לבכות, צריך לעבוד. אם אבכה ואגיד שלא טוב לי, החברים יתרחקו ממני ואחליש אותם. אנחנו חייבים לשמור על מצב רוח ולחזק אחד את השני".
רק לפני חודש אמרו מנהלי בתי החולים שהם ערוכים לקראת הגל הזה, אני אומר למנהל בית החולים, פרופ' מיכאל הלברטל. "מי שאמר את זה", הוא משיב, "הם בעיקר ראש הממשלה, שר הבריאות ומנכ"ל משרדו. אני לא חשבתי כך".
אבל כל הזמן סיפרו לנו שבתי החולים לא יקרסו.
"המילה קריסה היא חלק מהבעיה, כי השאלה היא עד כמה אנחנו מתפשרים כדי לתת מענה. אני חשבתי שהמערכת לא מוכנה לתרחישים שהציגו אז, והמציאות הנוכחית מוכיחה שאנחנו נאלצים היום להתפשר. כבר שנתיים שאנחנו מנהלים את האירוע הזה בצורה משברית ובקרבות בלימה, ועוד לא עברנו ליזמות ולמחשבה. לפני שישה חודשים ישבנו עם ראש הממשלה בתהליך שהובלתי, וראש הממשלה עצמו הבין את הצורך בחיזוק מערכת הבריאות הישראלית, שהוא הגדיר אותה מורעבת. נקבע שיש להוסיף בבסיס התקציב 2.5 מיליארד שקל, לתוספת של 2,400 תקני כוח אדם לבתי החולים הממשלתיים, בשלוש פעימות. לצערנו הרב, את הפעימה הראשונה אומנם קיבלנו אבל את השנייה והשלישית לא. לא רק זה, גילינו שאנחנו נדרשים לממן רבע מ'המתנה' שקיבלנו.
"לגל החמישי הגענו לא מוכנים, כאילו לא למדנו לקח מחוסר המוכנות בגלים הקודמים. כל אירוע היה שונה מקודמו, והייחודיות של הגל הנוכחי היא ההדבקה המהירה וההמונית שהביאה לכאן ברגע נתון זה כבר 90 מאושפזים, בהם רבים במצב קשה, נוסף על מאות אנשי הצוות שבבידוד. כדי לאפשר את הפעילות של בית החולים סגרנו שלושה חדרי ניתוח, ויחס המטופלים למטפלים עלה כי אין לנו ברירה, אין לנו מי שיטפל בחולים. אנחנו דוחקים את אנשי הצוות הרבה מעבר לקצה היכולת שלהם. זו הפעם החמישית שאני שומע ש'נגמר הטקס' ושזה הגל האחרון, אבל הנבואה ניתנה לשוטים.
אנחנו חייבים להתכונן לבאות ולא להיכנס לחלומות באספמיה".
כבר לא כועס
יום לפני הביקור ברמב"ם נסעתי לבית החולים לגליל בנהריה – השני בגודלו בצפון. ברחבת הכניסה לחדר המיון חנו שלושה אמבולנסים ובתוכם חולי קורונה, שהמתינו לתורם להיכנס למיון המבודדים העמוס לעייפה. זה היה עוד יום של עלייה במספר מאושפזי הקורונה: 90 חולים, מהם 30 במצב קשה, כולל שישה מונשמים ועל סף הנשמה.
עם כניסת החובשים הממוגנים, הם דוחפים את מיטות החולים באולם המבואה בכניסה למערך המיון, תוך צעקות "קורונה קורונה, לזוז לזוז". בני משפחה ומאושפזים ממהרים לפנות את הדרך. שלוש מחלקות הקורונה בבית החולים מלאות זה מכבר, וביום רביעי הנחה מנהל המרכז הרפואי, פרופ' מסעד ברהום, לפתוח מחלקת קורונה רביעית במקום אחת המחלקות הפנימיות. זו המחלקה הפנימית השנייה שהוסבה לקורונה, מתוך שש מחלקות. דובר בית החולים, גל זייד, מתלווה אליי לסיור בין המחלקות.
"העומס הולך ומתמשך, ואנחנו לא רואים את הסוף", משתף אותנו חנא קוסטה, אח אחראי במחלקת קורונה גריאטרית. "30 אחוז מהצוות שלי מאומתים, ואלו שעוד לא חלו או שרק החלימו – עובדים כאן שישה ושבעה ימים בשבוע, 60 שעות במצטבר. בתקשורת לא מדברים עלינו, מדברים על הממשלה ועל בידודים ותקנות ומכריזים 'תם הטקס', אבל אנחנו קורסים. חמישים אחוז מהזמן שלנו מוקדשים לשיחות עם בני משפחה שלא יכולים להיכנס ולבקר ונקרעים ממתח ודאגה. אנחנו מאפשרים ביקורי פרידה הומניים, כי אין לנו אפשרות לפתוח ביקורים ולהקצות כוח אדם לסיוע ומעקב לתהליך המיגון של בני המשפחה. אנחנו מחויבים למטופלים שלנו, ואפילו אם קורסים, ממשיכים לעבוד ומשלמים גם מחיר בריאותי. אומרים שבעוד שבועיים אולי יירגע קצת".
במתחם החמ"ל בכניסה למחלקה, עוברת אינאס שעבאן, העובדת הסוציאלית של המחלקה, על רשימת הנפטרים מהיממה שחלפה ומעדכנת את פרטיהם. "מתחילת השבוע היו לנו 9 פטירות ב'כתר מונשמים'. אנחנו עייפים מאוד. הצוות כאן נכנסים לשעות ארוכות לתוך המחלקה, ויוצאים נוטפים זיעה בלי אוויר. מנסים לעודד את האחרים ולעשות פה אווירה נעימה וקלה. כן, גם בוכים הרבה. בכל פעם שאחד מאיתנו נדבק בקורונה יש פה דמעות וקושי, כי כולנו מבינים שהעבודה נעשית קשה יותר".
היא עובדת במחלקות הקורונה עוד מהגל הראשון. "ההדבקה הפעם ממש מהירה. מגיעים לכאן מטופלים בלי סוף, רבים מהם זקנים שקשה לתקשר איתם וצריך להסביר להם שוב ושוב שהם בבית חולים בבידוד ושהמשפחות שלהם לא יכולות לפגוש אותם, והם מתקשים להבין".
בבית הותירה אינאס בעל ושלושה ילדים חולים בקורונה. בכל יום היא עושה בדיקת PCR, עד כה נמצאה שלילית והיא ממשיכה לעבוד. "לפעמים אני רוצה להידבק ולהיות חולה כדי לנוח קצת", היא מודה. "קמתי היום בשלוש וחצי כדי להכין אוכל לילדים ולצאת לעבודה. השארתי להם בקצה המדרגות של הקומה השנייה, כי הם מבודדים למעלה ואני למטה. הייתי רוצה להישאר בבית ולדאוג למשפחה שלי, אבל אין מה לעשות, אני כאן".
בדרך לבית החולים היא שמעה שמדברים ברדיו על ביטול הבידודים במערכת החינוך והתו הירוק, ושהאומיקרון חלש ממה שהכרנו עד כה. "אתה רואה שמתים פה מקורונה ושמגיעים למצבי תחלואה קשים, מה הסיבה לזה, צינון?" היא שואלת בתסכול. כל עובד שהחלים וחוזר לעבודה, משובץ מיד למילוי החורים של אלה שנדבקו אחריו. "יש עובדים שחוזרים עם לונג־קוביד ולא מתאוששים מהר. אתה יכול לראות לפעמים אחיות ואנשי צוות שמסתובבים עם פנקס קטן ורושמים בו כל הזמן את המשימות שלהם, כי לא מצליחים להישאר מרוכזים ולזכור".
"המטרה שלנו היא לטפל בחולים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לעמוד בה", אומר איהאב מתא, ראש צוות במחלקת כתר ד'. "המערכת תשרוד, אבל כמה אפשר?"
במשרד הבריאות, בהתאם למדיניות השר ניצן הורוביץ וראש הממשלה בנט, נערכו לגל האומיקרון על בסיס התקווה שבדומה לדרום אפריקה, שבה פרץ הווריאנט, היקפי התחלואה והאשפוזים יהיו נמוכים. הקונספציה הייתה שהאומיקרון הוא סוג של הצטננות לא נעימה, אולי שפעת שכיחה, ולא הובאו בחשבון ההבדלים בין האוכלוסיות בשתי המדינות. זמני האשפוז הממוצעים בגל הזה נחתכו בחצי לעומת גל הדלתא, מעשרה ימים בממוצע לפחות מחמישה, אבל יש לכך גם השלכות בעייתיות. הטיפול הנדרש בחולה שמאושפז לזמן ארוך יחסית פשוט יותר. עד שהמטופל עובר את תהליך הקליטה והצוות הרפואי והסיעודי לומד את צרכיו ואת הטיפול הנדרש, מתחיל כבר סבב ההיכרות עם החולה החדש. רוב החולים כאן הם קשישים סיעודיים, ומיעוטם צעירים לא מחוסנים.
"המטרה שלנו היא לטפל בחולים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא לעמוד בה", אומר איהאב מתא, אח בכיר וראש צוות במחלקת כתר ד'. "מערכת הבריאות תשרוד, אבל כמה אפשר? זה פוגע בבריאות שלנו. אנחנו נקרעים. לא מוצאים רגע לשתות כוס מים במשמרת".
התפוסה במחלקה פנימית ב' עומדת על 150 אחוזים. משכיבים כאן מטופלים בחדר האוכל, ואם צריך גם במסדרון. "זו עונת החורף ויש גם מחלות אחרות", מסבירה ראדה שייח', האחות האחראית. "ברגע שהפכו מחלקות פנימיות לקורונה, העומס בטיפול בחולים הרגילים מתעצם. ברגע זה חסרות לי 10 אחיות, שמאומתות לקורונה. זה כמעט מחצית ממצבת כוח האדם אצלי. אנחנו משתדלים לשמור על רמת טיפול ושירות ולתת את הנשמה למטופלים, ומסיימים יום בכבדות ובתחושת שחיקה".
שתי קומות מעליה, בכתר ד', יושב בחדרו מנהל המחלקה ד"ר בוריס סבירסקי. הוא לא הופתע מהסערה שנקלענו אליה. "בשבועיים־שלושה הקרובים יהיה קשה יותר, ונהיה במציאות שלא הכרנו מאז תחילת המגפה", הוא מעריך. "יש לי במחלקה מקום ל־32 מיטות, מאושפזים אצלי כבר 38 חולים, ואקבל עוד. אנחנו על אדי הדלק, גמורים. מותשים ושחוקים. עובדים הרבה על אוטומט. לצערי לעיתים קצת פחות סבלניים. אנחנו בני אדם".
רבים מהמטופלים כאן לא מחוסנים, בהם גם צעירים שמצבם קשה. אתה חש כעס כלפיהם?
"אני כבר לא כועס. בגל הרביעי הייתי מתעצבן ביני לבין עצמי, עכשיו אני מתייחס לכל מקרה בצורה רפואית בלבד. כשמגיע אליי מטופל מחוסן אני יודע שהוא יעבור את זה בצורה קלה יחסית, ולא אתנפל עליו עם תרופות אגרסיביות. חולה שהוא לא מחוסן יפַתח כנראה מחלה קשה יותר, ואז אתחיל לתת לו טיפול מוגבר. אני כבר לא שופט. אתמול בלילה עברתי ליד אולם אירועים וראיתי שהחניה מלאה, אמרתי לעצמי 'לא רע, לא רע'. אני כבר לא רוצה לשפוט. החיים צריכים להימשך. בגל השני הייתי בעד הגבלות, עכשיו אני ליברלי. לא מחפש אשמים".
בממשלה בונים על כך שלא תקרסו.
"אני לא אוותר. תעמיס, ואני אעבוד קשה יותר ויותר. ככה חונכתי, זו רפואה. אבל טעות להסתכל על זה ככה. אתה מעמיס ומעמיס, ובסוף גם חמור נופל. יש מצבים שאני חסר אונים ובא לי לעזוב הכול וללכת, אבל אני לא אלך. אני אשאר, אאלתר, אתן יותר ותמיד אנסה למצוא פתרון".
