ביום ראשון השבוע עשה את דרכו יו"ר ש"ס אריה דרעי, אחד מחברי הכנסת הוותיקים והמוכרים ביותר, ללשכתו של יושב ראש הכנסת. באמתחתו, ולא בפעם הראשונה, מכתב התפטרות. הפעם, להבדיל מהפעמים הקודמות, לא ליוותה את דרעי עדת עיתונאים וצלמים. תמונה אחת ויחידה הופצה לכלי התקשורת, בצירוף הודעה לקונית על החלטתו להתפטר במסגרת הסדר טיעון. העיתוי היה מדויק: 48 שעות לפני מועד הדיון בבית המשפט על הסדר הטיעון שחתם, ושבמסגרתו יודה בשתי עבירות מס.
יומיים לאחר מכן, עם בואו לבית משפט השלום בירושלים, שטח דרעי לראשונה את מהלך העניינים מנקודת מבטו. "התברר לי שהתבדיתי, ויש כוונה להגיש נגדי כתב אישום", אמר דרעי, לאחר שתיאר כיצד היה משוכנע שהחקירה תיגמר בלא כלום. "העונש שקיבלתי בשנים האחרונות, ובשתיקה שלי, גם אם העבירות נעשו בצורה כזו או אחרת, אני חושב ששילמתי כבר עונש", הוסיף. "נטיית ליבי הייתה לא להסכים, חשבתי שאני בכל זאת איש ציבור. שקלתי והתייעצתי האם מותר לי על פי דין להתפטר מהכנסת ולהגיד לציבור 'בחרתם בי ואני בחרתי בחיים הקלים'. התלבטתי קשות. בסוף קיבלתי את זה במודעות, בלב לא קל. אני יודע מה זה משפט, איך מתחילים, איך גומרים, כמה זמן זה ייקח, וזה ירתום אותי ואת משפחתי ואת התנועה שאני מייצג. כשאתה מנהל משפט אתה רוצה להתגונן ואז יש התנגחויות. החלטתי שאני לא רוצה לחזור למה שהיה לפני 20־30 שנה, אלא בכוחותיי ובזמן שנשאר לי, להמשיך להשקיע בציבור, גם אם לא מהכנסת. החלטתי בלב לא קל, בהוראת הרבנים שאני מתייעץ איתם. לקחתי על עצמי אחריות".
דרעי הודה והורשע בשתי עבירות, אחת בעסקת גבעת־שאול, והשנייה בהכנסות מחברת גרין אושן. בפרשה הראשונה הוא חשוד שלא דיווח על השווי המדויק של נכס שמכר לאחיו שלמה, ובשל כך שומת המס הייתה שגויה. בפרשה השנייה הוא חשוד כי לא דיווח על העמלות שקיבל מגרין אושן בשנים 2013־2015, שהועברו לאחיו שלמה מאז שובו לפוליטיקה.
ביחס לתרועות שנשמעו עם פתיחת החקירה נגד דרעי, והשנים הארוכות שבהן התיק נותר פתוח, אפשר לומר שההר הוליד עכבר (או "אפילו לא עכברון" כלשונו של מנדלבליט, בהקלטה שנחשפה בחדשות 12). בוודאי ביחס לעבירות שבהן הורשע בשנת 1999 – שוחד, מרמה והפרת אמונים, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – העבירות שנותרו הפעם מהתיק קלות. זו הסביבה שבסביבת דרעי אף האמינו שהתיק ייסגר בלא כלום, אך זה לא קרה. דרעי חתם בסופו של דבר על הסכם טיעון שבמסגרתו יתפטר מהכנסת, ייגזר עליו עונש מאסר על תנאי ויושת עליו קנס כספי. בשבוע הבא ימסור בית המשפט את החלטתו הרשמית בתיק, שצפויה לאמץ את ההסדר. שאלת הקלון, אולי השאלה הדרמטית ביותר, נותרה פתוחה – ותתגלגל לעברו של היועמ"ש הבא, בית המשפט העליון או השופט שיעמוד בראש ועדת הבחירות לכנסת הבאה.
אך למרות ההתפתחות הזו, ואף שדרעי עוזב את הכנסת לפרק זמן ממושך ואל עתיד לוט בערפל, רוחם של נאמניו ותומכיו לא נפלה. להפך. בש"ס ובסביבתו של דרעי מברכים אפילו על תום תקופת העינויים שעבר. אם בקרב תומכיו של נתניהו, שניהל משא ומתן על עסקת טיעון ופרישה, הרוחות געשו ורבים קראו לו שלא לחתום – בגזרה הש"סית שוררת דממה, שמבטאת גיבוי מוחלט ליושב ראש. "אולי האופוזיציה צריכה לדאוג מהיעדרו של דרעי, אבל לש"ס אין מה לדאוג, הכול בסדר", אמר השבוע ח"כ משה ארבל, ובצדק. שמונה שנים וחצי לאחר שחזר לראשות ש"ס, דרעי מותיר אחריו תנועה מגובשת ומאורגנת. נדמה שבכל השנים מאז הוא התכונן לרגע הזה, וכעת הוא לא מהסס לפרוש בראש מורם.
בתקופת כהונתו כשר הייתה דלתו של דרעי פתוחה בפני נציגי ההתיישבות, הוותיקה והצעירה, וכשר פנים הוא הוביל החלטות על שלילת אזרחות
החזיר את הגוון החרדי
באוקטובר 2012 התרחש מפץ בצמרת ש"ס. אריה דרעי, היו"ר לשעבר ובעל מניית מייסד, שב לפתע לראשות התנועה. זה קרה לאחר שהוא פיזר שמועות על הקמת מפלגה מתחרה, ובזכות ברית שכרת עם אויבי אלי ישי, מי ששלט בתנועה ביד רמה לאורך שנות היעדרותו. דרעי חזר לש"ס יציבה בסקרים, המונהגת על ידי הרב עובדיה יוסף ואלי ישי, רחוקה שנות אור מהמפלגה שעזב. בתנועה קם דור חדש אשר לא ידע את דרעי, קווי החלוקה של החברה הישראלית השתנו מאז שנות התשעים, וסדר היום הפוליטי אף הוא היה אחר בתכלית.
דרעי בגרסתו החדשה לקח על עצמו שלוש משימות כדי למצב מחדש את ש"ס, הפרויקט הגדול של חייו. הראשונה היא פנימית. מאז עזיבתו נכנסה התנועה לקיפאון. עצרות ההמונים ואירועי הענק נעלמו לחלוטין, הצבעוניות והתסיסה הצעירה התחלפה בפוליטיקת ג'ובים למקורבים בלבד. ש"ס של תחילת העשור הקודם הייתה מורכבת מחברי כנסת ותיקים, שכל אחד מהם נציג של קבוצה או קהילה אחרת, ולכל אחד שק של אינטרסים שהוא סוחב מהבית. סביב כל אחד מרבני התנועה התאסף מחנה פוליטי קטן, היו"ר ישי התחרה בשר הפופולרי אריאל אטיאס, ובניו של הרב עובדיה יוסף נאבקו ביניהם על התפקידים הרבניים שש"ס יכלה להציע.
המשימה שסימן דרעי הייתה כפולה: סילוק יריביו מהמפלגה ואיחודה המלא מאחוריו, והעלמת המחנאות מצמרת המפלגה. מש"ס שהיא מקבץ מסוכסך של קהילות ומוקדי כוח והשקועה במאבקים קטנוניים, לש"ס אחת שסרה כולה למרותו של היו"ר החדש־ישן.
לשם כך הוא נאלץ להתמודד מול מפלגתו של אלי ישי ובתי הרבנים שתמכו בו – מאיר מאזוז ויורם אברג'ל. המאבק הזה גרם לדרעי להפסיד את ראשות העיר אלעד, ובהמשך גם את בית־שמש. על מזבח המלחמה הזו הוא התקוטט עם רבנים רבים, והדיח בכירים רבים מצמרת התנועה והרשימה. אבל בסופו של דבר הוא רשם הצלחה מלאה. כיום דרעי יכול לישון בשקט בלילה כשהוא חושב על חברי רשימתו. הנאמנות שלהם גבוהה מנאמנות חברי הליכוד לנתניהו. הרבנים שהתרחקו מדרעי בתחילה, שבו לש"ס החדשה מחוסר ברירה.
ש"ס של שנות השמונים והתשעים הייתה מפלגה שהונהגה על ידי בני תורה, אך רבים ממצביעיה לא היו בוגרי ישיבות חרדיות. עם שובו של דרעי המצב היה כמעט הפוך: מפלגה שרוב נציגיה אינם בוגרי ישיבות חרדיות, ושהקהל שלה חרדי מאוד. דרעי היה ער לשינוי. לצד השבת אירועי הענק, העצרות והופעות הזמר, הוא צבע את הרשימה מחדש בגווני השחור ובשפה ישיבתית, כזו שתדבר לדור החרדי הצעיר אשר לא ידע את דרעי ועכשיו התאהב בו מחדש. אפילו רבנים ספרדים שבמשך שנים היו קשורים ליהדות התורה, מצאו מחדש את ביתם הפוליטי בש"ס.
המשימה השנייה, והקשה לא פחות, הייתה בניית האמון מול הימין בכלל ומול נתניהו בפרט. דרעי הוא אחרון קושרי אוסלו בפוליטיקה הישראלית. עמיתיו לממשלה ההיא בקושי מוזמנים לאולפנים, אך הוא שב להיות אחד ממנהיגי המדינה הבכירים, שותף על מלא של הימין העמוק. ולא רק שותף, אלא פוליטיקאי אהוב ומוערך. דרעי היה צריך להזיע הרבה כדי לקנות את האמון הזה.
עם שובו לזירה הפוליטית, הוא חזר לסיטואציה פוליטית שונה בתכלית: המגזר החרדי, ששילם מחיר דמים באינתיפאדה השנייה, הפך לציבור הימני ביותר בישראל. מחנה השמאל לעומת זאת, חבריו משנות התשעים, התחמש באג'נדות ליברליות מתקדמות – ושיתוף פעולה חרדי־שמאלי כבר לא יכול להחזיק מעמד. דרעי הבין שהסיכוי היחיד של הפוליטיקה החרדית החדשה הוא ברית איתנה עם הימין, וכגדול הביביסטים בכנסת הוא מתעלה אפילו על גפני וליצמן. חלפו שנים עד שנתניהו האמין לחבר של שמעון פרס ורבין, אבל בסוף הוא השתכנע. במהלך ההתקרבות הזו נאלץ דרעי לוותר על חברים רבים – הקרוב שבהם הוא אביגדור ליברמן, שהבין שהקשר בין דרעי החדש לימין העמוק ולנתניהו אינו ניתן להתרה.
בתקופת כהונתו כשר הייתה דלתו של דרעי פתוחה בפני נציגי ההתיישבות, הוותיקה והצעירה, וכשר פנים הוא הוביל החלטות על שלילת אזרחות. אלי ישי היה אומנם ימני יותר, אמר השבוע ח"כ לשעבר ממחנה הימין, אבל דרעי חזק יותר. הצטרפות הימין למאבק במערכת המשפט סייעה לדרעי, גיבור "שאגת אריה", להשתלב ביוזמות החקיקה הללו, ואת המתקפות על התקשורת הישראלית הוא המציא שנים רבות לפני לשכת נתניהו. פתק לש"ס, היה ברור לכולם בכל ארבעת סבבי הבחירות, עשוי לשרת את נתניהו אפילו יותר מפתק לליכוד.
המשימה השלישית נוגעת לתפקידה של ש"ס בתוך מחנה הימין. המחאה החברתית של קיץ 2011, ומצבו של מעמד הביניים הישראלי, שמטו שניים מהדגלים המסורתיים שהיו נחלתה של ש"ס לאורך השנים: הדגל החברתי והדגל המזרחי. ליכודניקים כמו משה כחלון החלו לדבר בשפה חברתית ועדכנית יותר, מירי רגב נשאה את דגל המזרחיות החדשה, וש"ס עצמה השתרכה מאחור.
דרעי, ער לנושאים שמסעירים את החברה הישראלית, החזיר גם את החברתיות הביתה: הוא ניקה את הרשימה מהדינוזאורים הפוליטיים שהרכיבו אותה, ובמקומם הציב נבחרת מחוקקים צעירה ואסרטיבית שעסוקה כמעט אך ורק בחקיקה חברתית, כזו שמקבלת תשואות משני חלקי הבית. מיכאל מלכיאלי, משה ארבל, ינון אזולאי, אוריאל בוסו – אלו אנשים שגם אם תתאמצו תתקשו למצוא להם יריבים בכנסת. מכל חלקי הבית רצים לחתום על החוקים שהם יוזמים. החברתיות שבה לש"ס, ואיתה גם השטח. קמפייני הבחירות חזרו אל הפריפריה, אל הרגש המזרחי ואבא שמביט מלמעלה – והשטח מצידו החזיר אהבה. בשבתו כשר הפנים והשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, השתדל דרעי לחדש את קשריו עם ראשי הערים ברחבי הארץ, וגיבש מחדש את קשרי לשכתו עם סיעות ש"ס המקומיות.
כבר לא המהפכן הצעיר
אם לפני שלוש שנים בלבד, כשחרב האישום הפלילי על ראשו והרב עובדיה יוסף כבר אינו מאחוריו, עמד דרעי בראשות מפלגה שבקושי עברה בסקרים את אחוז החסימה – הרי שהיום המפלגה התייצבה על בין תשעה לעשרה מנדטים, עם שטח חרדי צעיר ואוהב, ומנדטים ישראליים שבוחרים ימין ומסורת. דרעי הצליח. זו הסיבה לביטחון העצמי הגבוה של סובביו בקשר לעתידה של ש"ס ביום שלאחר התפטרותו. מהכנסת או מהבית, דרעי הוא המנהיג היחיד, ועל פיו יישק כל דבר בתנועה שעושה את דרכה לעבר סופו של עידן נתניהו.
מנגד, שום דבר לא ורוד בסדר היום של הפוליטיקאים החרדים בכנסת. רפורמת הגיור שמקדם השר מתן כהנא, יחד עם רפורמת הכשרות שכבר אושרה, נחשבות להפסדים כואבים של הנציגות החרדית. שר האוצר אביגדור ליברמן עוין את החרדים, ואם התנועה הביביסטית תתפרק או תפסיד את הנהגת הליכוד – החרדים ימצאו עצמם כסרח עודף אפילו בממשלת ימין עתידית, וכוח התמרון שלהם יקטן משמעותית. לא ברור עדיין כיצד תיראה הנהגת דרעי מחוץ לכנסת, ומי יתפוס את מקומו הפורמלי בראש הרשימה. גם התקווה הש"סית לכך שהסדר הטיעון ייגמר ללא קלון עלולה להתנפץ בהינף החלטה של יו"ר ועדת הבחירות הבא. ולקוות לסעד מבית המשפט העליון זה לא משהו שש"סניקים נוטים לעשות לעיתים קרובות.
לצד ההצלחות הפוליטיות של דרעי, אי אפשר לשכוח שש"ס ויהדות התורה מייצגות את הציבור היהודי העני בישראל, ושהעוני שלו הולך ומעמיק. משבר הקורונה – הבריאותי והכלכלי – גבה מהמגזר החרדי מחיר כבד במיוחד. מספר הגברים החרדים המועסקים אינו מתרומם במשך שנים, ואלו מהם שעובדים לא תמיד מצליחים לחלץ את עצמם ממעגל העוני. מערכת החינוך של ש"ס, לצד שאר רשתות החינוך החרדיות, אינן מבטיחות לחניכיהן וחניכותיהן הזדמנויות שוות כפי שהחינוך הממלכתי והדתי מעניקים, ומצוקת הדיור החרדית מאמירה במקביל לבועת הנדל"ן הישראלית.
בשדות הללו דרעי לא הציג בשורה של ממש, להפך. מי ששם את הפוליטיקה המזרחית על סדר יומה של החברה הישראלית, אינו מצליח להציע סעד לדור השני והשלישי של המהפכה ההיא. אולי הפעם פרישתו של המנהיג איננה מעוררת כעס בקרב תומכיו, כפי שהרשעתו איננה מעוררת שמחה בקרב מתנגדיו. דרעי, מי שבעבר עורר בכולם רגשות עזים כל כך, כבר לא נתפס כמהפכן החרדי הצעיר שיחליף את השיטה.
