תפקידה האחרון של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר השופטת מרים נאור, שהלכה השבוע לעולמה במפתיע, היה יו"ר ועדת החקירה לאסון מירון. נאור נפטרה יממה בלבד לאחר שאושר בממשלה מתווה סיוע ראשוני למשפחות ההרוגים. ביום ראשון בבוקר היא עוד ניהלה את דיוני הוועדה, בערב ישבה לקרוא חומרים עד השעות המאוחרות, אך ביום שני כבר לא קמה. ליבה נדם. "מות צדיקים", כינה בנה בהלוויה את מותה הפתאומי בגיל 74.
גם משפחות 45 ההרוגים באסון מירון, האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה, הביעו צער רב עם פטירתה של נאור. ישראל דיסקינד, אחיו של שמחה בונים ז"ל, נכח בהלווייתה בבית העלמין בסנהדריה. "הצטערנו מאוד לשמוע את הבשורה הקשה. נאור הצליחה בזמן קצר להבין את ההתנהלות המורכבת במירון על כל רבדיה", אמר לנו.
הוועדה, שחבריה הנוספים הם אלוף במיל' שלמה ינאי וראש עיריית בני־ברק לשעבר הרב מרדכי קרליץ, החלה את פעילותה באוגוסט. הקמתה הייתה אחת ההחלטות הראשונות של הממשלה, לאחר מסמוס הנושא בממשלה הקודמת בעקבות התנגדותם של הח"כים החרדים. בציבור החרדי הובע חשש מכך שהמלצות הוועדה יביאו לפגיעה באופי ההילולה במירון, אך החששות הללו התבדו במהירות נוכח האופן שבו ניהלה נאור את הדיונים.
עד כה נערכו כ־30 ימי דיונים, וכ־120 עדים התייצבו בפני חברי הוועדה. מדובר בדיונים ארוכים, מתישים ועמוסי פרטים. נאור הפגינה כל העת חדות, ריכוז ושליטה בכל פרט. יום אחר יום היא תחקרה את העדים ברגישות, בתבונה ובמקצועיות, בשעה שהעיתונאים שמסקרים את הדיונים הודו שהם מתקשים להחזיק ראש. כמי שסיקרה את הדיונים התרשמתי עמוקות מדמותה ונפעמתי מיכולותיה, לצד אנושיותה ורגישותה.
במהלך הדיונים נאור כמעט לא הסגירה את רגשותיה, למעט כאשר העדים היו מתנערים מאחריות או מנסים להטיל אותה על הנפטרים. או אז היא קטעה אותם בתקיפות. כך למשל, באחת העדויות התבטא הדובר: "אני לא יודע מה קרה שם, האם זו אשמת המעבר, המדרגות, האנשים, אולי המאבטחים". השופטת נאור קטעה אותו והבהירה שאין לאזכר את הנפגעים כחלק מהאשמים: "תוריד מהפרק את אשמת האנשים שהיו שם, האנשים יכולים להיות במקום. צריך להוריד מסדר היום את ההתבטאות הזו".
שוב ושוב היא תחקרה את העדים, חותרת להגיע לליבת העניין ולחקר האמת: "הלכת על השביל פעם? לא חשבת לעצמך שהמקום לא תקין?", שאלה על זירת האסון. חלק מהעדים, בניסיון להסיר מעצמם אחריות, ניסו להקטין את תפקידם, מעמדם והקשר שלהם להילולה. אך נאור, וכך גם חברי הוועדה האחרים, לא אפשרו לטיוח הקטן ביותר לעבור תחת ידיהם.
התקיפות הזו התחלפה ברגישות רבה כשעמדו מולה עדי הראייה החרדים, הפצועים או משפחות הנספים. "הפסדת יום עבודה? איך הגעת לכאן?", שאלה את אחד העדים שנפצעו באירוע, והנחתה את צוות הוועדה לקחת ממנו פרטים ולשלם לו החזר הוצאות. "ראיתי את הטקס, הוא היה מאוד יפה", אמרה לרב צבי הלר, חסיד תולדות אהרון שהעיד בפני הוועדה. "זו חובה על פי הדת? תספר לי, מה כל כך חשוב בהדלקה?", שאלה. "זו לא חובה", השיב הלר, "אבל יש במירון התעוררות גדולה מאוד, כל אחד יש לו צרות משלו, ישועות משלו". הוא הוסיף וסיפר עד כמה האדמו"ר והקהילה כולה שבורים מאז האסון – שאירע כזכור ביציאה מה"הדלקה" של החסידות. הלר הדגיש שאף שמדובר בחוג קיצוני שנמנע למשל מהצבעה בבחירות, הם נוהגים לשתף פעולה עם המשטרה באופן הדוק: "כל החלטה שתתקבל פה תהיה קדושה", הבהיר, ונאור השיבה לו במחמאה: "ראיתי שקיבלתם צל"ש על הארגון". לאחר עדותו של יצחק ברים, חסיד בויאן, ציינה: "במיוחד אנחנו מודים לך על הגישה משתפת הפעולה, שמבינה את 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. זה הכי חשוב". היא ידעה לדבר עם העדים בשפתם, ולכבד את השקפת עולמם.
בשידורים החיים מדיוני הוועדה נחשפו לראשונה רבים בחברה החרדית לדמותה של נאור, והיא זכתה להערכה יוצאת דופן במגזר. אף שחברי הכנסת החרדים נאבקו כאמור נגד הקמת הוועדה, עם הזמן היא הפכה כמעט לקונצנזוס. באופן חריג, השבועונים החרדיים (בניגוד ליומוני המגזר) הובילו קריאה ציבורית להקמת ועדת חקירה, בניגוד לעמדת הפוליטיקאים. משזו הוקמה הם סיקרו אותה מקרוב וללא משוא פנים, וציינו את הפתעתם מהענייניות והאכפתיות של נאור וחבריה.
"החששות המוקדמים מוועדה אינטרסנטית, דורסנית ומרושעת היו מיותרים. זו ועדה שעושה עבודת קודש פשוטו כמשמעו. חבריה שולטים בחומר ברגישות ומקצועיות", כתב למשל עורך העיתון "משפחה" יוסי אליטוב לפני כמה חודשים. בטור נוקב שסקר את העוולות שנחשפו בדיוני הוועדה, בחר אליטוב לשבח שוב ושוב את חברי הוועדה ובראשם השופטת נאור.
עמיתו אריה ארליך כינה השבוע את נאור "האמא של מירון". בתגובה לביקורת שספג בהקשר הזה כתב ארליך: "נכון, בין מפעלה המשפטי ובינינו תהום פעורה. ונכון, רבות מפסיקותיה זרות לנו", אך "נאור זכתה באחרית ימיה לקחת ברצינות משימה חיונית מאין כמותה: להפוך את מירון למקום בטוח עבור מאות אלפי המתפללים, בחרדה אמיתית לחיי אדם. את הדיונים ואת הנחיות הביניים הובילה ברגישות ובאנושיות, תוך מתן כבוד לרשב"י ולמתפללים. היא סימנה כיוון שהלוואי שיימשך, ועל כך יהי זכרה ברוך".
לפי חוק ועדות החקירה, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמורה למנות שופט שיחליף את נאור. היו"ר החדש יצטרך ללמוד ולהשלים שעות רבות של דיונים ומסמכים רבים שהגיעו לוועדה, ואף להכיר את תוואי השטח של מירון. נאור וחברי הוועדה ביקרו כמה פעמים במקום האסון וב"גשר דב", ובתחילת החודש הוא פורק.
נאור ישבה על כס המשפט במשך כ־37 שנים, מתוכם 16 שנים בבית המשפט העליון, בתחילה כשופטת ואז כנשיאת בית המשפט העליון. כשופטת המחוזי בירושלים היא הייתה חברה בהרכב שהרשיע את אריה דרעי בשנת 1999 בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. ביום שלישי, כשהובאה למנוחות, אישר בית המשפט את הסדר הטיעון בעניינו והרשיע אותו בשתי עבירות מס.
מטבע הדברים, רבות מפסיקותיה של נאור עסקו בענייני דת ומדינה, המתגלגלים תדיר לפתחו של בית המשפט העליון. נאור לא הגיעה מבית דתי אך היא ובעלה פרופ' אריה נאור – פרופסור אמריטוס למדע המדינה, מזכיר הממשלה בתקופת מנחם בגין – ניהלו אורח חיים מסורתי.
בין השאר ישבה נאור בראש ההרכב שפסל בשנת 2017 את התיקון לחוק הגיוס, שהאריך את תקופת ההסתגלות של הישיבות החרדיות ליעדי הגיוס. נאור ועמיתיה קבעו שהתיקון פוגע בשוויון האזרחי והטילו על הכנסת לגבש הסדר אחר. בפסיקה אחרת קבעה נאור כי הסמכות בשאלת פתיחת המרכולים בשבת מצויה בידי העירייה ולא בידי שר הפנים, ובכך אפשרה למעשה לעיריית תל־אביב להתיר את פתיחתם.
כעת, דיוני ועדת החקירה חשפו רבים בציבור החרדי לא רק לאישיותה של השופטת נאור אלא גם לעבודת חקירה משפטית תוך כדי תנועה. השאלות הדקות, ההשקעה והירידה לפרטים, והגישה הרצינית והמכבדת של חברי הוועדה גרמו לרבים לחוש שסוף־סוף יש מישהו בצד שלהם.
החודש אף קיבלו שופטי בג"ץ את העתירה החרדית נגד החלטת השר ליברמן לבטל מיד את הסבסוד למעונות יום לילדי אברכים. בית המשפט לא ביטל את החלטת הממשלה אלא רק דחה את תחולתה, ובכל זאת הפסיקה הפתיעה רבים במגזר. "עד כמה ההחלטה שלך רעה, אם אפילו בג"ץ לא הצליח להגן עליה?", כתב בטוויטר בציניות שמעון ליברטי, עורך ביטאון ש"ס "הדרך".
יחסו של המגזר החרדי למערכת המשפט עוד רחוק מלהיות אוהד, אבל ייתכן שהפסיקה הזו, לצד ההספדים הנרגשים לשופטת נאור שספגו ביקורת מסוימת מהצד הימני של המפה, מסמנת התרככות מסוימת.
