ההודעה על עזיבתם של פרופ' ניב גורדון ופרופ' חיים יעקבי את אוניברסיטת בן־גוריון לטובת משרות אקדמיות בלונדון אכזבה באופן מוזר את עמיתם לקמפוס פרופ' ישראל דוד, ולא משום שהוא היה שותף לעמדותיהם או העריך במיוחד את עבודתם האקדמית. גורדון ויעקבי, ששימשו בעבר ראשי המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטה שבנגב, מזוהים בעמדותיהם הפוליטיות עם השמאל הרדיקלי. פרופ' גורדון השמיע קריאות לחרם וסנקציות נגד מדינת ישראל, הזדהה עם תנועת ה־BDS ותמך למעשה בחרם אקדמי על מקום עבודתו שלו. בזמן מבצע 'חומת מגן' הוא ביקר את יאסר ערפאת במוקטעה. את מדינת ישראל הוא מכנה בדרך קבע "מדינת אפרטהייד", וטען כי חטיפת גלעד שליט בידי חמאס לא הייתה פעולת טרור. באתר של אל־ג'זירה הוא הגדיר את פעילות צה"ל ברצועת עזה בתקופה האחרונה "טבח פסח".
גורדון ויעקבי היו חלק מהנוף האנטי־ציוני בבן־גוריון, ולפתע פורסמה ידיעה קטנה על עזיבתם לחו"ל. פרופ' דוד פועל זה שנים לסלק את שני עמיתיו תומכי החרם מהקמפוס הדרומי, והנה הפתעה – הם עוזבים מעצמם. "אכן פעלתי להעיף אותם מאוניברסיטת בן־גוריון, ואני מצטער שלא הצלחתי בכך ושהם עזבו מעצמם", אומר פרופ' דוד.
לעזיבתם של השניים את אוניברסיטת בן־גוריון היו כמה גורמים, סבור דור, והעיקרי שבהם הוא שלמרות הגיבוי שניתן לכאורה לפרופ' גורדון ולהצהרותיו בעד החרם נגד ישראל ונגד האקדמיה הישראלית, באוניברסיטה מאוד לא אהבו את ה"פסטיבלים" שנוצרו סביב המחלקה לפוליטיקה וממשל. כזכור, בשנת 2011 פורסם דו"ח של המועצה להשכלה גבוהה שקבע כי המחלקה לפוליטיקה וממשל "מוטה פוליטית", ובעקבות זאת ריחפה מעליה עננת סגירה. "ייתכן מאוד שלהנהלת האוניברסיטה נמאס להילחם במל"ג בעניין המחלקה הספציפית הזו, ונמאס לאבד תורמים בעקבות מרצים הקוראים לחרם. גם בבן־גוריון יודעים שאם מתעסקים כל הזמן בהפגנות ובפסטיבלים, אי אפשר להצטיין אקדמית. המסרים הללו הועברו. האם משום כך עזב גורדון את האוניברסיטה? אינני יודע, אבל היו מסרים כאלו ועובדתית הוא כבר לא כאן, ומאז שיצא לשנת שבתון אין כאן פסטיבלים כל חודשיים־שלושה".
עזיבתו של פרופ' גורדון, מהאקדמאים הישראלים המזוהים ביותר עם תמיכה בתנועת החרם, איננה מתרחשת בחלל ריק. בעשור האחרון עזבו את מדינת ישראל כמה אקדמאים המזוהים עם החוג האנטי־ציוני לטובת משרות בחו"ל. אישים המזוהים עם עמדות רדיקליות ותומכי BDS ששמותיהם מעטרים דרך קבע עצומות חריפות נגד ישראל, העתיקו את פועלם לאוניברסיטאות באירופה, בארה"ב ובצפון אמריקה. חלקם למעשה ירדו מהארץ.
רבים מה"ההיסטוריונים החדשים", שהסעירו בעבר את הזירה האקדמית בטענותיהם, פועלים היום מחו"ל ולא מישראל. אחד הבולטים שבהם, פרופ' אילן פפה, הנוהג להאשים בהרצאותיו את מדינת ישראל כ"פשע קולוניאלי" ולתאר את דוד בן־גוריון כ"פושע מלחמה" – פועל היום מאוניברסיטת אקסטר שבאנגליה. הוא עזב את הארץ לפני עשור. כמוהו עשו לא מעט מרצים וחוקרים המזוהים עם התפיסה האנטי־ציונית כמו פרופ' עדי אופיר; פרופ' ענת ביילצקי, ששימשה יו"ר 'בצלם' במשך חמש שנים; ד"ר אריאלה אזולאי; פרופ' חיים בראשית, בעבר ראש החוג לקולנוע במכללת ספיר והיום אחד הקולות המזוהים ביותר עם תנועת החרם בבריטניה; פרופ' עדית זרטל; ד"ר אייל סיוון, המלמד באוניברסיטת אקסטר ובצרפת; וד"ר מירב אמיר, שעברה לאוניברסיטת קווינס שבבלפסט.
"ברוך שפטרנו"
עוד בשנה שעברה קבע פרופ' אלחנן יקירה מהאוניברסיטה העברית שהקהילה האקדמית האנטי־ציונית בישראל מצויה בתהליכי התפוררות. בהרצאה שנשא באוניברסיטת תל־אביב קבע יקירה, מראשי החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ומי שמגדיר עצמו כמזוהה עם השמאל הציוני, כי "התת־תרבות הפוסט־ציונית או האנטי־ציונית של ראשית שנות האלפיים לא קיימת יותר. חלק ניכר מהאנשים שהיו פעילים בקבוצה הזו עזבו את מדינת ישראל וחיים בחו"ל, מפני שאחד הדברים שהכתיבה הזו עושה היא פתיחה לרווחה של שערי האקדמיה בארצות המערב".
בשיחה עם פרופ' יקירה הוא מצביע על כך שהשיח האנטי־ישראלי באקדמיה בחו"ל מושך אליו באופן טבעי את המרצים הישראלים. ומכיוון שהמרכז של השיח הזה מצוי באקדמיה בחו"ל אך בישראל אין לו ביקוש, מרצים רבים מעדיפים לעשות "רילוקיישן".
"החבורה הזו שיצאתי נגדה בספרי ('פוסט־ציונות פוסט־שואה', י"פ), שהיא למעשה לא פוסט־ציונית אלא אנטי־ציונית, התפוררה במידה רבה. אינני סוציולוג, אבל מה שקרה הוא שאין מפתח טוב יותר לדלתות התהילה האקדמיות במערב מאשר השיח האנטי־ציוני והאנטי־ישראלי. לא משנה כמה אותם מרצים הם בינוניים ואפילו למטה מזה, יש להם ביקוש באוניברסיטאות בחו"ל. אז מזמינים אותם, וחלקם מקבלים משרות. לאנטי־ציונות היום יש משיכה גדולה מאוד בקמפוסים בחו"ל, וצריך להבין שזה פותח אפשרויות להרבה מרצים אנטי־ישראלים".
אבל הנקודה החשובה יותר לדעת יקירה היא העובדה שהאקטיביזם האנטי־ציוני נכשל בישראל. בעוד שבחו"ל הקהילות האנטי־ציוניות באקדמיה פורחות, בישראל אין לסחורה הזו ביקוש. "אחרי כמה שנים הקבוצה הזו גילתה שפה בארץ הם הפסידו במערכה. המדינה הציונית לא התפוררה כמו שהם חשבו שיקרה. חלק מהם, כמו למשל פרופ' עדי אופיר שטען כי הסיפור הציוני אוטוטו נגמר, גילה שהציונות חזקה יותר. ארשה לעצמי לומר שהטירוף האנטי־ציוני התפוצץ להם בפרצוף. כל התפיסה הזו – שמבוססת על אידאולוגיה אנטי־ציונית שלפיה למדינת לאום יהודית אין זכות קיום, ושכל הציונות מבוססת על פשע – כל העסק הזה לא תפס במדינת ישראל. בחו"ל יש לתפיסות הללו אחיזה, בישראל זה לא עובד ולכן הגרעין הקשה עוזב. עם זאת, הגברת הזו פושטת צורה ולובשת צורה חדשה. במקום אידאולוגיה אנטי־ציונית עקרונית השוללת את זכות הקיום של מדינת הלאום היהודית, השיח שמקודם היום הוא תיעוב, איבה ואפילו גועל כלפי מדינת ישראל. כבר לא מדובר בטענות נגד הרעיון הציוני, אלא בקידום תפיסה שישראל היא ישות דמונית, נפשעת ומושחתת".
בשיחה עם מרצָה מהחוגים הפוסט־ציוניים באקדמיה היא מדגישה בעיקר את תחושת הייאוש שחווים רבים מאנשי השמאל הרדיקלי. העובדה שהימין נמצא בשלטון כבר זמן רב, פועלן של תנועות סטודנטים באקדמיה כמו 'אם תרצו', והביקורת שסופגים החוגים הללו מרוב הציבור הישראלי – גורמים לרבים מהם לתהות אם ישראל היא המקום לגידול ילדיהם. וכאשר מוצעת להם אטרנטיבה נחשקת כמו משרה אקדמית בחו"ל, הבחירה לעזוב נעשית נוחה יותר.
פרופ' אפרים ענבר, נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים, אומר כי התפיסות הפוסט־ציוניות השתרשו במחלקות מסוימות באקדמיה הישראלית, אבל גם הוא סבור שתחושת הייאוש מהיכולת לשנות את הפוליטיקה הישראלית גורמת לרבים מהמרצים האנטי־ישראלים לעזוב לחו"ל. "צריך לזכור שבניגוד לעמדות החוגים האנטי־ציוניים – רוב מוחלט של הציבור הוא ציוני, והם, אותה קבוצה קטנה, מרגישים כמיעוט ולפעמים מיעוט נרדף. השלטון הממושך של הליכוד גם הוא מייאש אותם, אם כי מבחינתם אין הבדל גדול בין ליכוד לעבודה כי כולם ציונים. כאן הם מדוכדכים, אבל באקדמיה בחו"ל הם מקובלים. לומר לך שכואב לי הלב על עזיבתם? ובכן, לא. תרשה לי גם לומר 'ברוך שפטרנו'. לדעתי טוב מאוד שהם הולכים, כי הם גורמים שם פחות נזק מאשר כאן. במקום שיבלבלו את המוח לסטודנטים כאן, לקצינים ולאנשי מילואים, שיעשו את זה שם. הבית חשוב יותר".
סחורה מבוקשת
המרצים הישראלים זוכים לבולטות רבה בחו"ל, וחלקם הפכו לידוענים בקהילות האנטי־ציוניות. הבולט מכולם הוא ההיסטוריון שכבר הזכרנו, פרופ' אילן פפה, מהקולות המוכרים בקהילת ה־BDS. עד 2007 לימד פפה באוניברסיטת חיפה, וספג ביקורת רבה מהממסד האקדמי בישראל. בחו"ל, לעומת זאת, הוא מבוקש ביותר להרצאות נגד מדינת ישראל. לרוב הוא מתואר כאיש רוח אמיץ שיוצא נגד מדינתו שלו. בשיחה שהועלתה לאחרונה לרשת על ידי "הקרן לתקשורת ערבית־אמריקנית", העוסקת בהרצאתו על ספרו "הכלא הגדול בעולם: ההיסטוריה של השטחים הכבושים", מוצג פרופ' פפה כ"פעיל שלום הכותב מחדש את ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל ב־1948". בהמשך מתואר פפה כפליט שנמלט מידה הקשה של מדינת היהודים, לאחר ש"לחץ ממשלתי ואיומים במוות הכריחו אותו לעזוב את ישראל".
"פרופ' אילן פפה לא נחסם באוניברסיטת חיפה, הוא פשוט קיבל ג'וב מאוד נחשק בראש 'החוג ללימודי פלסטין' באוניברסיטת אקסטר", אומרת דנה ברנט, מ'מוניטור האקדמיה הישראלית'. ברנט עוקבת אחר הפעילות של חוקרים ומרצים אנטי־ישראלים באקדמיה הישראלית וברחבי העולם. לדבריה, מוסדות רבים שיש בהם גרעין אנטי־ישראלי מבקשים לגייס דווקא אנשי אקדמיה ישראלים: "יש ביקוש מועדף למבקרים חריפים נגד ישראל שהם ישראלים ויהודים", היא אומרת, "אפשר לראות כל מיני אוניברסיטאות, חלקן נחשבות וחלקן פחות, שמחפשות את הישראלי שיגיד שישראל היא מדינת אפרטהייד. עם כל הכבוד למרצים מהעולם הערבי, המשקל שלהם בביקורת נגד ישראל נמוך ביחס למרצה הישראלי שמביע במילים בוטות את ביקורתו וסלידתו ממדינת ישראל. הוא גם חוסך מהמוסדות הללו את ההאשמות באנטישמיות".
בחוגי השמאל הרדיקלי אפשר למצוא גם טענות על הצרת צעדיהם של מרצים אנטי־ציונים באקדמיה הישראלית. בעבר נטען כי ד"ר אריאלה אזולאי לא קודמה באוניברסיטת בר־אילן בשל עמדותיה הפוליטיות. אזולאי, בת זוגו של פרופ' עדי אופיר וממקימות עמותת 'אנו פליטים' המסייעת למסתננים מאפריקה, עברה לגור בארה"ב והיא מלמדת באוניברסיטת בראון. מקרה אחר שפורסם בשנה שעברה נקשר לד"ר דותן לשם מאוניברסיטת חיפה, שבינתיים עבר ללמד באוניברסיטת קולומביה בארה"ב. לשם טען כי הודח מאוניברסיטת חיפה משום שהביע עמדות שמאל ביקורתיות, ובעיקר ביקורת נגד "התפיסה הכלכלית הימנית" של עיתון 'הארץ'. בשני המקרים הכחישו האוניברסיטאות כל טענה לחסימת מרצים על רקע פוליטי.
"זה שיח שמקובל בחוגים אנטי־ציוניים, שנוטים לטעון שהם קורבנות מקופחים של הממסד", טוען פרופ' יקירה. "אלה שטויות במיץ עגבניות. באוניברסיטאות בישראל אפשר להגיד כל מה שרוצים. לרוב, המציאות הפוכה. החבורה האנטי־ציונית הזו ניסתה לרדוף אותי בדרכים שונות ומשונות ולהצר את צעדיי. ניסו למנוע ממני להופיע בכל מיני מקומות ואפילו לפגוע בתלמידיי. האמת היא שהם לא מעניינים כל כך את האקדמיה הישראלית. המאבק שלהם לא מוביל לשום מקום. הם כמו ארגון 'מצפן' בזמנו. כשאני הייתי סטודנט, 'מצפן' נראו בעינינו ככאלו שיביאו את המהפכה. מה קרה עם זה? הם התפזרו, חלקם לחו"ל. לא נשאר מזה כלום".
לא בריחת מוחות
מי שניהל כמה מאבקי סטודנטים מתוקשרים נגד מרצים אנטי־ציונים, וספציפית נגד פרופ' ניב גורדון באוניברסיטת חיפה, הוא ארז תדמור, ממייסדי 'אם תרצו' וכיום פובליציסט ושדרן ברדיו גלי ישראל. אחת הפעולות שלו ב'אם תרצו' הייתה הדו"ח אודות הסילבוסים המוטים באקדמיה, בין היתר במחלקה לפוליטיקה וממשל בבן גוריון. הוא מחייך למשמע הטענה שלביקורת החריפה של 'אם תרצו' נגד מרצים אנטי־ישראלים יש מניות בעזיבתם לחו"ל.
"האנשים האלה מעולם לא ניסו לשכנע את החברה הישראלית", אומר תדמור, "הם ניסו להכניע אותה. בין אם באמצעות לחץ בינלאומי, ובין אם באמצעות הכפשה ושקרים והאשמות מרושעות. הם חשבו שיפיצו פה שנאה ויהפכו אותם ליקירי האומה. הם מעולם לא ניסו לדבר עם הסטודנטים שלהם אלא לכופף את החברה הישראלית בלחצים בינלאומיים. עכשיו, חלקם לא מרגישים בבית ועוזבים לחו"ל.
"אך טבעי שמי שמנסה לקדוח חורים בספינה שהוא מפליג בה לא ירגיש בבית באותה ספינה. מי שמזדהה עם ערפאת ב'חומת מגן', כמו ניב גורדון, כנראה לא מרגיש כאן בבית. מה שפגע באקדמיה הישראלית ובחופש האקדמי ודאי לא היו ההפגנות נגד מרצים כאלה ואחרים, אלא תוכניות לימוד מוטות. זכותו של כל חוקר להחזיק באיזו עמדה שירצה, אבל הקבוצה הזו פעלה הפוך ויצרה שטיפת מוח לסטודנטים, עם תוכניות לימוד שהמל"ג קבע שהן ירודות. עם כל הכבוד, לא מדובר בבריחת מוחות. בחלק מהמקרים מדובר בבריחת תועמלנים ופלקטים. הנזק שהם גרמו לעיצוב מחלקות שלמות, שעובדות בשיטת 'שמאלן מביא שמאלן' עם שיבוט רדיקלי של עצמם, נשאר באקדמיה הישראלית".
