הוא בן 62, ועדיין יש בו משהו נערי. בקולו, בהיסוס הקל שמשדרת שפת הגוף שלו. נעימותו הטבעית וכינוי החיבה בוז'י יצרו לנשיא המדינה יצחק הרצוג דימוי של חנון. בשנים האחרונות נראה היה שהקריירה הפוליטית שלו דועכת. הוא עזב את הזירה הפוליטית לטובת ראשות הסוכנות היהודית. אבל לפני תשעה חודשים שב למרכז החיים הציבוריים. הוא נכנס למרוץ על תפקיד נשיא מדינת ישראל, וניצח בגדול.
השבוע הוא ייצג את מדינת ישראל בביקור היסטורי באבו־דאבי. ראינו אותו שם בארמון השיש, ניצב לצידו של שליט האמירויות, השייח' מוחמד בן זאיד. הוא נראה שונה. היה משהו חדש בנוכחות שלו, משהו שקשה לשים עליו את האצבע. אולי היה זה זקן האבלות על מות אימו אורה, שהעניק לו סוג של סמכותיות שלא הייתה שם קודם. הוא והשייח' נראו מחויכים. האווירה הייתה רצינית וחגיגית גם יחד. אי אפשר היה להימנע מן המחשבה שאולי יש בו, בבוז'י הרצוג, משהו שמקל על שליטי האזור, נסיכים ורודנים, לאמץ אותו אל ליבם. ככלות הכול יצחק הרצוג, נשיא בן נשיא, בן בנו של הרב הראשי לישראל, הוא הדבר הקרוב ביותר לאצולה מזרח־תיכונית שמדינת ישראל יכולה להציע.
הדבר ניכר מהרגע שנבחר לנשיא. בין הראשונים שהתקשרו לברכו היה נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. זו הייתה שיחת טלפון מפתיעה במיוחד, על רקע מצב העוינות בין ישראל לטורקיה מאז פרשת המרמרה, ונוכח ההתבטאויות האנטישמיות של ארדואן כלפי חיילי צה"ל. מלכתחילה היה ברור שלא מדובר בשיחת נימוסין בלבד. הייתה שם מטרה: לפתוח ערוץ תקשורת אל ממשלת ישראל, בניסיון ליצור מציאות אזורית חדשה שתוציא אותו מן הבוץ.
בחודשים האחרונים מצא נשיא טורקיה את עצמו במצב חירום פוליטי וכלכלי גם יחד. לא זו בלבד שהאינפלציה בממלכתו נושקת ל־40 אחוזים, טורקיה נכנסה לחוסר ביטחון אנרגטי המאיים להשבית את אמצעי הייצור שלה. יחסיו של ארדואן עם הממשל האמריקני ועם האיחוד האירופי מצויים בשפל של כל הזמנים, וכך גם יחסיו עם הקרמלין שכרגע אפשר להגדיר אותם כסוג של רולטה רוסית, בעקבות מכירת רחפנים טורקיים לאוקראינה.
ישראל אינה מושא העוינות היחיד של ארדואן בשנים האחרונות. גם יחסיו עם איחוד האמירויות היו עד לא מכבר בשפל. היריבות האזורית בין איחוד האמירויות לטורקיה, במלחמות בלוב ובתימן, נמשכת כבר עשור. נלווה לה גם ממד אישי מריר במיוחד, לאחר שנשיא טורקיה האשים את שליט האמירויות בן זאיד בתכנון ומימון ניסיון ההפיכה נגדו בקיץ 2016. הממד האישי הזה מצא את דרכו אפילו לסדרת הריגול הטורקית "תשקילט", שבה לסוכני המוסד הרשעים נלווה ארכי־נבל המכונה פאדי זאיד. זוהי קומבינציה שקופה ובלתי מתוחכמת בעליל, המורכבת מהשם אבו־פאדי, כינויו של מוחמד דחלאן המשמש יועץ של שליט האמירויות, וזאיד שהוא כמובן שם אביו של השייח' עצמו. החתימה על הסכמי אברהם עם מדינת ישראל הכעיסה כל כך את ארדואן, עד שהוא איים לנתק כליל את הקשרים הדיפלומטיים עם איחוד האמירויות.
אבל בחודשים האחרונים שינה ארדואן את טעמו. ולא רק ביחס לישראל, אלא גם כלפי איחוד האמירויות. כאשר התקשר להרצוג עם בחירתו לנשיא, הוא כבר היה בעיצומו של פיוס חשאי עם איחוד האמירויות. התהליך הפך גלוי באוגוסט האחרון, עם בואו של היועץ לביטחון לאומי של איחוד האמירויות, השייח' טחנון בן זאיד, אחיו של השייח' מוחמד, לביקור בטורקיה. מכאן הכול רץ. בתוך שבועיים כבר שוחחו ארדואן והשייח' בטלפון. בנובמבר הגיע השייח' לפסגת פיוס בטורקיה, שבמהלכה נחתמה סדרת הסכמים להשקעות ענק בטורקיה בהיקף של עשרה מיליארד דולר. החודש, על פי הודעת יו"ר הפרלמנט הטורקי, צפוי ביקור גומלין של ארדואן באבו־דאבי. כך שלא יהיה מוגזם לומר שבשעה שהרצוג ומוחמד בן זאיד לחצו השבוע ידיים ודיברו על עתיד אזורי טוב יותר, שרתה באוויר רוחו של נשיא טורקיה. איך בדיוק מתכוונים באבו־דאבי למקסם את העניין לקידום האינטרס האמירותי האזורי? עוד נגיע לזה.
הרופא הישראלי של הסולטן
יחסית לקצב שבו נעים היחסים בין טורקיה לאמירויות, דינמיקת הפיוס עם ישראל מורכבת הרבה יותר ומלאת סתירות. בשנתיים האחרונות הגיעו לא מעט מסרים מטורקיה, אך בישראל לא התרשמו; למודי ניסיון מהתנהלותו התזזיתית של ארדואן, בירושלים העדיפו להתייחס למסרים בחשדנות. בייחוד על רקע אמירותיו האנטישמיות של ארדואן ונוכח תמיכתו המתמשכת בחמאס.
ואז הגיע הטלפון הראשון מארדואן להרצוג בחודש מאי. התשתית הראשונה ליצירת קשר בדרג גבוה עם ישראל הונחה. אבל בחודשים הבאים לא קרה הרבה. באוקטובר עלתה בטורקיה סדרת הטלוויזיה "תשקילט", בחסות ובמימון רשת הביון הטורקית MIT. העוינות והשנאה לישראל נשבו מכל פריים. עלילות "תשקילט" זלגו מן המסך למציאות, כאשר סוכנות הביון הטורקית פרסמה כי חשפה במדינה רשת ריגול של המוסד. שישה שבועות בלבד אחר כך התפוצצה פרשת נטלי ומורדי אוקנין, שנעצרו בטורקיה בחשד שצילמו את ארמונו של ארדואן.
אלא שכמאמר הפתגם הידוע, כל משבר הוא גם הזדמנות. האם מעצרם של בני הזוג אוקנין היה משבר מתוכנן, או שהוא נוצל בדיעבד כדי לקדם את הדיאלוג עם ישראל? כנראה לא נדע. בכל מקרה, בעקבות שחרורם הגיעה שיחת הטלפון השנייה. הפעם נשיא מדינת ישראל הוא שהתקשר לנשיא טורקיה להודות לו על תרומתו ומעורבותו האישית בשחרורם של בני הזוג. השיחה, כך נמסר מבית הנשיא, התנהלה באווירה חיובית. ארדואן הדגיש את "חשיבות היחסים עם ישראל למען השלום, היציבות והביטחון במזרח התיכון", והרצוג מצידו בירך על "הרצון לקיים דיאלוג מקיף בנושאים בילטרליים ואזוריים".
לא חלפו שלושה שבועות, ושיחת הטלפון השלישית הגיעה. הפעם שיחת ניחומים מארדואן להרצוג בעקבות פטירתה של אורה הרצוג, אימו של הנשיא. זו הייתה שיחה בעלת נופך אישי יותר. ארדואן אמר כי הוא מבין את הכאב על מות אם, וכי שמע דברים נפלאים על פועלה של אורה הרצוג. באותה הזדמנות ציין גם כי שמע בצער על מותו של הרב בן־ציון פינטו, מבכירי הקהילה היהודית בטורקיה. מה שרומז לכך שבסביבתו של ארדואן יש מישהו שמכיר היטב את הקהילה ולוחש על אוזנו עצות מדיניות ביחס לישראל. מי האיש, אם אכן יש אחד כזה, ימים יגידו.
בתנאים אלה, אין פלא שדינמיקת השמועות על הנעשה בחצרו של ארדואן תפסה תאוצה. ימים ספורים לאחר שיחת הניחומים הנשיאותית פורסמה באתר ynet חשיפה ששברה את הרשת. על פי הדיווח, "נשיא טורקיה מקבל בתקופה האחרונה ייעוץ רפואי מרופא ישראלי". האתר נקב בשמו של פרופ' יצחק שפירא, סמנכ"ל בית החולים איכילוב, הממונה גם על תחום תיירות המרפא בבית החולים. שפירא, כך על פי ynet, נוהג לתווך ולייעץ במקרים רפואיים למנהיגים בכירים. עובדת היותו של שפירא קרדיולוג בהכשרתו, רומזת אולי שנשיא טורקיה מתמודד עם בעיות לב, אך ייתכן גם כי הרופא הישראלי מייעץ לו בתחומים אחרים. גורמים המעורים בפרטים אמרו לאתר כי "לא יופתעו" אם השניים נפגשו בטורקיה, ובהמשך נודע כי השניים אכן נפגשו לאחרונה בארה"ב. יצוין כי בית החולים איכילוב ופרופ' שפירא סירבו להגיב לדיווח.
הידיעה הזו מעוררת לא מעט שאלות. האם חסרים בטורקיה רופאים מעולים שיטפלו בארדואן? מדוע שמנהיג כמו ארדואן, שבריאותו הוא עניין רגיש ביותר בארצו, יחשוף את סודותיו השמורים ביותר לרופא זר ועוד ישראלי? אז נכון שלאימפריה העות'מאנית יש היסטוריה מפוארת של העסקת רופאים יהודים בשירות הסולטן, אבל גם אם ארדואן רואה את עצמו סולטן, אין הדברים דומים. מה גם שלא מדובר ברופא יהודי שהוא נתין של האימפריה, אלא אזרח של מדינת ישראל הריבונית.
סריקה של הרשת בניסיון לברר מיהו פרופ' יצחק שפירא ולאתר קצה חוט לקשר הטורקי, העלתה אפס תוצאות. אולם מה שתופס את העין הוא העובדה כי חרף היותו אישיות ציבורית, סמנכ"ל בית חולים גדול, תת־אלוף במילואים ומרצה באוניברסיטת תל־אביב – אין ברשת כל תמונה שלו. דף פייסבוק נידח של היחידה לטיפול נמרץ כירורגי באיכילוב, מספק תשובה חלקית. מתברר שלפני חמש שנים, בטקס חגיגי, נקראה היחידה על שם של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן. בטקס השתתפו שר המודיעין דאז ישראל כ"ץ, ראשי המוסד יוסי כהן ותמיר פרדו, ראש השב"כ לשעבר אבי דיסקין, הרב אלימלך פירר ומשפחת דגן. "פרופ' שפירא, סמנכ"ל איכילוב ורופאו האישי של דגן", כך על פי דף הפייסבוק, "סיפר בהתרגשות רבה על החברות האמיצה שנרקמה ביניהם ועל מאמצי ההצלה הדרמטיים למען דגן".
האם זוהי מקריות בלבד שהאיש שטיפל בראש המוסד – שנזקק בערוב ימיו להשתלת כבד ומכל המקומות בעולם מצא אותו בקליניקה להשתלות איברים בבלארוס, בחסות הנשיא לוקשנקו – הוא גם האיש שיודע את סודותיו הכמוסים של נשיא טורקיה? חיטוט נוסף ברשת מעלה מסמך ששלחה הגברת פולה לוינסון, הממונה על משאבי האנוש בלשכת הקשר "נתיב", ובו היא מבקשת כבר ב־2009 מוועדת המכרזים הממשלתית לאשר את המשך ההתקשרות עם פרופ' שפירא בהיותו "בעל ניסיון עשיר במתן ייעוץ רפואי למערכות המשגרות שליחים לחו"ל, כולל הקהילייה המודיעינית האזרחית, ומתוך היכרותו עם שטחי הפעולה של נתיב בארץ ובחו"ל, כולל מוסדות רפואיים, רופאים, תנאי עבודה ומגורים, כולל במדינות קשות־שירות".
עבור ארדואן, הרצוג הוא כתובת מושלמת. מבחינה פורמלית הוא בן שיח במעמד שווה, אך נוח יותר לעבוד איתו כי לא הוא נותן את ההוראה להפציץ בעזה
שרשרת פנינים אמירותית
בשבוע שאחרי מותה של אורה הרצוג ושיחת התנחומים של ארדואן, הלך לעולמו גם פרויקט האיסט־מד. הפרויקט נולד בעידן נתניהו, שבינו ובין ארדואן שררה מתיחות קשה. במפגש שהתקיים בירושלים בין נתניהו וראש חברת האנרגיה האיטלקית הממשלתית, נולד רעיון צינור האיסט־מד. המסלול הטבעי והנוח, כלכלית וגיאוגרפית, להעברת גז משדה לווייתן לאירופה הוא דרך טורקיה. אבל בעידן שאחרי המרמרה לא היה לצינור כזה צל של סיכוי. פרויקט האיסט־מד נועד לספק חלופה לייצוא הגז מישראל, דרך קפריסין ליוון ומשם לאירופה. מלכתחילה היה ספק רב באשר להיתכנותו והוא נותר בעיקר על הנייר, אולם היה לו ערך פוליטי־אסטרטגי כאלטרנטיבה. אבל לפני כשלושה שבועות הודיעו האמריקנים שהם מושכים את ידם מהפרויקט, שאינו עומד בעקרונות המדיניות שלהם להשקעה באנרגיות מתחדשות.
ארדואן לא היה זקוק להרבה יותר מזה כדי לערוך לפרויקט טקס אשכבה פומבי. זה קרה במהלך ביקור נשיאותי באלבניה. בשיחה עם פמליית הכתבים הטיל ארדואן פצצה כאשר הודיע כי בקרוב מאוד, כבר במהלך פברואר, יגיע נשיא מדינת ישראל לביקור בטורקיה. אז גם בחר ארדואן להתייחס להודעה שפרסם הממשל האמריקני על הפסקת התמיכה בפרויקט האיסט־מד. "טוב שהאמריקנים הבינו ששום דבר טוב לא יצא מזה", אמר. אולם מה לשיטתו כן יכול לצאת מזה? כמובן, צינור הגז האבוד מישראל דרך טורקיה לאירופה. במצבה הנוכחי, צינור הגז הישראלי־טורקי יכול להפיח חיים לא רק בכלכלה הטורקית אלא גם בפוליטיקת ההישרדות של ארדואן.
כדי להבין את העיקרון מאחרי החשיבה הארדואנית, צריך לדעת שלא מדובר ביחסים דו־צדדיים בין ישראל לטורקיה אלא במשולש יחסים. הצלע השלישית היא איחוד האמירויות. טורקיה רואה עצמה בראש ובראשונה כמעצמה ימית. קו החוף שלה הוא הארוך ביותר מקרב כל מדינות מזרח הים התיכון, וברשותה הצי הצבאי הגדול באזור. אולם לעוצמה הזו אין תרגום כלכלי בשטח. בבוננזה של חיפושי הגז בעשור האחרון, טורקיה איחרה להכריז על שטחים כלכליים אקסלוסיביים בים, המקנים על פי החוק הבינלאומי זכויות קידוח, ונשארה מחוץ למשחק. לעומת זאת ישראל, מצרים, יוון וקפריסין לא רק הגדירו שטחים בים אלא גם הגיעו להישגים ממשיים, ששינו באופן דרמטי את הכלכלה האזורית. ישראל החלוצה עם לווייתן, קפריסין עם שדה אפרודיטה, ומצרים עם שדה הענק זוהר. שורש הבעיה היה התנגדותה של טורקיה לקידוחים באזורים שלטענתה שייכים למיעוט הטורקי בקפריסין. התוצאה: טורקיה החלה לאיים על יוון ולגרש ספינות מחקר, כולל ספינה ישראלית. מזרח הים התיכון הפך למוקד מתיחות חדש ומדאיג.
במקביל, תחת שרביטו של נשיא מצרים א־סיסי קם "פורום המדינות מפיקות הגז בים התיכון", הכולל את מצרים, ישראל, יוון, קפריסין, ירדן, לבנון והרשות הפלסטינית. בשלב מסוים הצטרפה לפורום גם צרפת. וכך, בעוד ישראל שותפה עם מדינות ערביות בפורום אזורי שחשיבותו הכלכלית והאסטרטגית הולכת וגוברת, המעצמה הימית טורקיה נותרה לגמרי בחוץ. ואם לא די בכך, בשלב מסוים, ובהשראה מצרית, צורפה לפורום איחוד האמירויות במעמד של משקיפה. זה היה מהלך שהכה את ארדואן בתדהמה. לא רק שטורקיה נותרה מבודדת מחוץ לפורום, איחוד האמירויות, יריבתה האזורית המרה בלוב ובתימן, קיבלה גישה לים התיכון.
זו לא הייתה עוד מכה ברשימה. כי כשם שטורקיה רואה את עצמה כמעצמה ימית, כך גם לאיחוד האמירויות יש שאיפות. האסטרטגיה שלה להפוך למעצמת סחר ימית גלובלית מבוססת על הקמה וניהול של מערך נמלים בינלאומיים מודרניים. כלי הפעולה הוא חברת DP World האמירותית, המתפרשת כעת ברחבי העולם, כולל במדינות ואתרים שבהם היא מאיימת לדחוק את טורקיה. החזון ארוך הטווח שלה, המכונה "שרשרת הפנינים", נועד לייצר רצף של נמלים – מג'בל עלי בדובאי, דרך הים התיכון עד אירופה – ובאותה הזדמנות לדחוק את טורקיה. כבר עכשיו יש לאמירותים נמל בלימסול שבקפריסין. וזה עוד לפני שהזכרנו את התחרות המרה עוד יותר עם הטורקים על חופי לוב ועל השליטה בנמלי אפריקה הפונים לאירופה.
עם עלייתו של ממשל ביידן דברים החלו להשתנות. בבית הלבן, שאינו מחפש עימותים, החלו לחשוש מפני גלישה של העימות האזורי האמירותי־טורקי לסוריה, נוסף על התחרות הפרועה בלוב ובמזרח הים התיכון. את המסר ששוגר בחודשים האחרונים מוושינגטון לצדדים אפשר לסכם במילה אחת: "תרגיעו". במקביל החלה לחלחל במדינות המפרץ התובנה שהחשש מהגמוניה איראנית במפרץ שוב רחוק מלהיות תיאורטי, ושארה"ב כנראה לא תרוץ להגנת נסיכויות המפרץ ביום פקודה. עד מהרה שקעה ההבנה שהגיעה העת לחידוש היחסים עם טורקיה.
ומרגע שהאסימון נפל באבו־דאבי, דברים החלו לרוץ במהירות. משיחות לביקורים, ומביקורים לחתימת חוזים. היחסים בין האמירויות לטורקיה תפסו כיוון טרי של השקעה ופיתוח, במקום יריבות ודם רע. עם השינוי החלה לטפטף חשיבה חדשה. למשל, האם במסגרת התחממות היחסים יפעלו האמירותים להכניס את טורקיה לפורום המדינות המפיקות גז במזרח הים התיכון, שממנו היו מודרים עד כה? ואם כן, האם האמירותים יהיו מוכנים לממן את עלויות צינור הגז בין ישראל לטורקיה? האם ישראל תוכל ללכת על הפרויקט הזה בערבויות אמירותיות ואמריקניות גם יחד? וכיצד בתנאים אלו תדע ישראל לשמר את ההישגים החשובים של הברית ההלנית, עם יוון וקפריסין, שגובשה בעמל רב?
הדרך עדיין ארוכה. לפי שעה, ירח הדבש בין ישראל לטורקיה הוא בבחינת ביצה שלא נולדה. אבל בדיוק כאן יש לנשיא מדינת ישראל תפקיד ייחודי. עבור נשיא טורקיה, הרצוג הוא כתובת מושלמת: פורמלית, הוא בן שיח במעמד שווה כנשיא אל נשיא. אך כמי שאינו חלק מממשלת ישראל, נוח יותר לעבוד איתו כי לא הוא מי שנותן את ההוראה להפציץ בעזה או לסגור את הר הבית. בוז'י, לצורך העניין, הוא לא האיש הרע. מבחינת ארדואן, הערוץ הנשיאותי הישראלי נותן לו סוג של מרחב הכחשה מול בוחריו. אותו שיקול בדיוק יש גם למי שיושב בממשלת ישראל. ניהול המגעים בערוץ הנשיאותי מאפשר לעבוד בזהירות, לאט ומרחוק, ולבחון היטב את ההתנהלות הטורקית וגם את זו האמירותית. לשני הצדדים יש סיבות טובות לחשוב שהאמירותים, ידידיה החדשים של ישראל ועד לפני רגע יריביו המרים של ארדואן, יהיו מוכנים בתנאים מסוימים (הכוללים גיבוי אמריקני ובינלאומי) לממן את צינור הגז הישראלי־טורקי לאירופה.
עכשיו רק צריך לראות שמשהו אכן זז. בין אם בביקורו הקרוב של הרצוג בטורקיה ובין אם בביקור ארדואן עוד החודש באבו־דאבי. מה שיבוא קודם. עם או בלי קרדיולוג ישראלי שימדוד לתהליך את הדופק.
